(תרל"ז–תש"ט)
כשהופיע ד"ר מאגנס בשנת 1946 בפני ועדת החקירה בארץ, כנציג “איחוד”, פנה אליו השופט הצ’יסון בדברים הללו: “ד”ר מאגנס! אינני מוכן לקבוע את ערכן של הצעותיך, אך הנני אדם בא בימים והריני מכיר בכוח מוסרי כשהוא מתגלה לפני. ברצוני להתבטא, אדוני, במלים של מנהיגי: “הנה אדם ישראלי אשר אין בו מרמה”.
כזה ראוהו רחוקים וקרובים – איש אמת, שונא בצע, נקי־כפיים, ישר־לב ותמים בדרכיו; על כן אהבוהו, הוקירוהו וכיבדוהו אף מתנגדיו וכל אלה שחלקו על דעותיו והשקפותיו, והרי מספרם של הללו לא היה מועט!…
האצילות היתה חותם חייו, סוד קיסמו האישי והשפעתו הציבורית. כל פעולתו רבת־התכנים ועשירת־המעש, החל בארצות־הברית וכלה בארץ־ישראל, היתה טבועה וחתומה בחותם האצילות שהתבטאה בהרמוניה נפשית. רבים, רבים היו מתנגדיו הפוליטיים, אך רובם ככולם הוקסמו מאישיותו המוסרית הטהורה, מכוח אמונתו באידיאלים של צדק וחופש ואחוות האדם שבהם דגל ולמענם נלחם ומכשרונו המיוחד במינו להבין לנפש יריביו ולכבדם. גם מתנגדיו המושבעים הושפעו מהופעתו האצילית והאימפוזנטית של האדם שפיו ולבו שווים, מאמונתו הבלתי־מעורערת בתרבות ישראל בכלל ובתרבות המערב בפרט ומאופן דיבורו ודרך הרצאתו בקול לירי, משכנע ושובה לבבות.
ד"ר מאגנס לא היה סופר או איש מדע, אף לא מנהיג או פובליציסט במובן המקובל של מושגים אלה, אך היו בו מן הסגולות הנפשיות של כולם גם יחד. מעצם טבעו ניחן בנפש רגישה של פייטן, בבינה צלולה ודעת מיושבת של איש מדע, באומץ־לב של מנהיג ולוחם. אוהב דעת היה, חכם־לב, בעל שאר־רוח, וכולו עשוי ללא חת להילחם ולהגן על האידיאלים שבהם דבק ועליהם חי. ודרך מלחמתו בתקיפות, אך יחד עם זה בנחת, באורך־רוח ובקול דממה דקה.
שלוש אהבות קיננו בנפשו: אהבת האדם שניברא בצלם; אהבת העם והארץ ואהבה, שהגיעה לידי הערצה, לתרבות ישראל. “דווקא בימים כאלה” – מכריז הוא באחד מנאומיו בשנת תרצ"ד – “עלינו היהודים, עלינו מעל לכל העמים, לזכור את העיקר שלנו, כי בכל אדם ואדם יש משהו מצלמו של אלוהים וכי אין נפש־אדם בלי ניצוץ של שאר־רוח משלה, אם גם רפה הוא”.
הוא לא הודה בשום חייץ שבין היהודי ובין האדם. לדידו, “להיות יהודי כ”ד שעות ביממה משמעו להיום אדם כ"ד שעות ביממה". וכאהבתו לאדם כן אהבתו לעמו ולארצו, ואולם את תחייתם ביקש לראות רק לפי מוסר ישראל וערכי הרוח שלו. בתורת המוסר של הנביאים ראה את הבסיס, שעליו חייבת האומה לבנות את חייה החדשים בא"י. כל סטייה ממוסר זה, כפי שהוסבר והוטעם על־ידו, הכאיבה לו ועוררה אותו למלחמה גלויה. והוא לא חזר בו מדעותיו ולא נירתע מלהילחם על השקפותיו גם אחר שהמציאות באה וטפחה על פניו…
הנאום היה נשקו החזק, הבטוח והמשכנע ביותר; כאן נתגלו כל אוצרות רוחו. בנאומיו היפים והשקולים (רובם הושמעו בין כתלי האוניברסיטה), שבהם לימד את האדם מישראל לתהות על נפשו ועוררוֹ להתחקות על שורשי מהותו, הסביר ופירש לא רק את דעותיו והשקפת עולמו, אלא נתן גם את עצמו. בנאומיו נתגלתה אישיותו בכל ברק הודה וזהרה. בנאומיו מקופלות תולדותיה של האוניברסיטה העברית, על כל לבטיה ונצחונותיה, כפי שנגולו על־ידו תמיד ביושר, בפשטות ובנאמנות.
האוניברסיטה העברית היתה שבת חייו; בהקמתה, בביצורה ובפיתוחה השקיע ממיטב חזונו, הגותו ואהבתו. חייו היו קודש לאומה ולתרבותה, וקודש הקדשים שבחייו – האוניברסיטה העברית שהיתה בשבילו לא רק היכל התורה והחכמה העליון של הארץ אלא מיבצר הרוח של האומה כולה. “האוניברסיטה” הכריז בשנת תרפ"ח – “צריכה להיות מרכז רוחני לכל העם, כמו שארץ־ישראל שבראשה אנו מכוננים את האוניברסיטה, היא המרכז הרוחני לכל העם כולו”. ואת הצורך החיוני בקיומה של אוניברסיטה בשביל אומתנו, הטעים והסביר יפה בנאומו עם סיום המחזור הראשון בשנת תרצ"ב; “הטעם העיקרי לקיומה של האוניברסיטה הוא – תשוקה מכל לב לתורה לשמה, כליון נפש עד בלי די לחכמה ומדע, הצמא לדעת ההולך ושב ואינו פוסק, ההכרה שיש ערך לשׂכל האנושי, ושיש בכוח השכל ליצור ערכין לאדם ולרוחו. העם העברי – לפי כל דברי העדות שבידינו – העריך תמיד כראוי את תלמוד־התורה. מסורתנו גדושה במיבטאים כמו ‘תורה לשמה’, ‘תורה לשם שמים’ לאמור: תורה שיסודה בטיפוח השכל וחינוך הנפש לשם השגת אידיאלים רוחניים. עם שחייו הארוכים חדורים מסורת כזאת, ודאי שקיומה של אוניברסיטה היא לו צורך יסוֹדי וחיוּני”.
לא לחינם זכה לתואר “אבי האוניברסיטה”, כי אכן הוא שהקימה וטיפחה ושמר עליה במיטב האמונה, המסירות והאהבה שאצר בלבו. ולא רק אביה של האוניברסיטה היה אלא גם אביהם המסור של תלמידיה וחבר עובדיה המדעיים, האדמיניסטרטיביים והטכניים. כשם שדאג למקורות קיומה של האוניברסיטה ולצרכיה התרבותיים, כן דאג והתעניין בגורלו של מורה חולה, תלמיד האוכל לחם עוני, עובד נצרך וכיו"ב. לא רק דלתו אלא גם לבו היה תמיד פתוח להקשיב, להבין לעודד ולתמוך.
גם בשנות חייו האחרונות, כשגורמים שונים וסיבות חיצוניות ופנימיות הרחיקוהו מהנהלתה של האוניברסיטה ושוב לא נשא באחריותה כפי שעשה זאת קודם, לא פסקה התעניינותו, לא רפתה דאגתו ולא כבתה אש אהבתו. שום כוח לא היה מסוגל להחליש אף במשהו את רגשי האהבה ורוח ההקרבה שמיקדש־מעט זה עורר בקרבו בכל עת ובכל שעה.
דומה, כי עיקרי השקפת עולמו ואמונתו מקופלים בדבריו האחרונים, בנאומו האחרון, שהשמיע בטכס חלוקת התעודות באוניברסיטה, ז' דחנוכה תש"ח: – “תלמוד תורה בכוחו לשחרר אדם ולעשותו חפשי, ללמדך את תורת החירות אפילו בתוך עבדות. לכו בדרככם זו, הדליקו את הנרות בנפשכם והאירו את השבילים הצרים שבהם צועדים המהלכים בחושך”.
לרגל עבודתי, כמנהל הוצאת הספרים של האוניברסיטה הנושאת את שמו – הוצאת הספרים שהוא יסדה, טיפחה ושמר עליה כעל בבת עינו, נזדמנתי עמו הרבה פעמים בלשכתו שעל הר־הצופים ובביתו שברחביה.
לשכתו, בחדר העגול והמקומר שעל גג בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, עוררה בי תמיד רגשי התפעלות. חדרו המרוהט בטוב טעם, שמבעד לחלונותיו נתגלה נוף מרהיב של ירושלים העתיקה והחדשה כאחד, קומתו הזקופה וארשת פניו שלבשו תמיד חגיגיות, כובד־ראש והומניות, עוררו רגשי כבוד והערצה בלב כל מי שבא במחיצתו.
פגישתנו הראשונה, בביתו, נקבעה לשעה שבע – “הכוונה לשעה שבע בערב?” שאלתי בתוֹם־לב, “– לא” השיבני, “בשעה שבע בבוקר!” זכורני שפגישה ראשונה זו עוררה בליבי מידה לא מועטה של סקרנות – כיצד נראה ביתו? ומהו המראה של חדר עבודתו? ומה הופתעתי להיווכח שהללו היו סמל הפשטות, ללא קישוטים מיוחדים וללא אביזרי מותרות. משסיימנו את השיחה העניינית הזמינני לחדר האורחים לשתות עמו ספל תה. ושוב – בפשטות מפליאה ובכיבוד צנוע ביותר. משקמתי ללכת ליווני עד לכיכר הסמוכה לביתו, הנושאת את שמו, שם שיחקו ילדים בחול. הוא השהה מבטו הטוב והנלבב על קבוצת הילדים והפטיר: “– הם הם עתידנו, הם הם הערובה והתקווה לעולם טוב, שבו לא ישא גוי אל גוי חרב”. הדברים נאמרו בפשטות, בטבעיות, בקול דממה דקה, אך אפשר היה לחוש בעליל שבהם מקופל חלום־חייו – עולם של אחווה וריעות ושלום, שבו לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.
ד"ר י"ל מאגנס היה איש־המעשה ואיש־החלומות. מעשיו הגדולים והברוכים ינקו מחלומותיו הנועזים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות