(תר"ן – תשי"ח)

א    🔗

הוא נתברך בסגולות הנאות והנאצלות שמנו קדמוננו בתלמידי־חכמים: צנוע במעשיו ומפורסם בדרכיו, מהיר לשמוע וקשה לאבד ודבריו בנחת נשמעו. סימן אחד בלבד שנתנו הללו בתלמיד־חכם חסר בו – הוא לא היה נוקם ונוטר. דומה, כי דבקה בו משהו מחסידותו של אותו אמורא בבלי, מר זוטרא, שבכל ערב כשהיה עולה על מיטתו היה אומר “יסלח ה' לכל אלה שציערוני” (מגילה כ"ח, א'). מופלג היה בחכמת־ישראל ובן־בית בתרבות האירופית. בעל־טעם מעודן, בעל־עין רואה וחודרת למעמקי נפש אדם ויצירות עמים, מציצה אל קמטי־קמטיהם של רעיונות ואל קפלי־קפליהם של תורות ושיטות.

הסביבה שבה גדל וחונך – גראייבו, שעל גבול רוסיה ומזרח פרוסיה, עיר של תלמידי־חכמים ומשכילים, שדרכה עבר סחר רוסיה וגרמניה; מרכזי התורה והחכמה שבהם קנה רובי תורתו: ישיבת ה"חפץ חיים" בראדין, ישיבת טלז וישיבת “רב צעיר” באודיסה, בית־המדרש ללימודי היהדות של הבארון גינצבורג בפטרבורג ואוניברסיטאות גרמניה, הטביעו בו חותם של פשטות, לבביות ואצילות נפשית. ההשכלה שרכש לעצמו במרכזי התרבות הללו העשירה את נפשו, הרחיבה את אופקו והעמידתו בין טובי היוצרים שבדורנו – מבקר ופובליציסט בעל השקפת־עולם, עורך ומתרגם־יוצר בעל סגנון עברי למופת. מרכזי חינוכו הם שהצמיחו גם את סגנונו הספוג ריח תורה וחכמה, שעם כל חומרתו, זהירותו ודיוקו, איננו נטול סממני פיוט והמיית־לב.

ומאלף הדבר, אף־על־פי שמשנתו היא משורש ההלכה וכולה אומרת עיון וכובד־ראש, לא היה מיסוד החומרה באישיותו ששפעה אנינות־הדעת ואנינות־הרגש. האלגנציה שבסגנונו המדוייק והמדוקדק אופיינית היתה גם לאישיותו. מעטים כמותו היטיבו לסתת ולהקציע כל משפט, לנפות וללטוש כל מלה וכל דיבור. בכתב ובעל־פה אם בשיחה שבין אדם לחברו ואם בפומבי, ברשות הרבים, היה סמל ההקפדה והשקידה על טוהר הלשון, יפי הניב, דיוק הסגנון, נקיון המחשבה והעינוב הנאה של כל המשפט, שכן ידע וחש במעמקי נפשו כי הלשון היא “הצבת החשובה ביותר, היקרה ביותר, שבה תופסים את העולם, את האלוהים ואת האדם” (חבלי תרבות", עמ' 19). וכי הלשון היא לא רק צורה, אלא צורה של תוכן – היא תריס בפני טשטוש המהות" (שם, עמ' 132). ביצירה ובחיי יום־יום היתה טבועה בקרבו הרתיעה מן הכתיבה הנמוכה והאמירה הריקה, וגדולה היתה אימתו מפני רבב, אם בצורה ואם בתוכן. ציוויו־אזהרתו של שופנהואר, שאת הגיונותיו הגיש לנו בכלי עברי מפואר, ניסר תמיד באוזנו ובלבבו: “כתיבה סתומה או גרועה סימן היא למחשבה אטומה או מבולבלת – כשם שרשלנות בבגדיו של אדם מעידה על זלזול בחברה שבה יוצאים ונכנסים, כך מעיד סגנון חטוף, מרושל, גרוע על זלזול מעליב בקורא” (“הגיונות”, עמ' 131, 142).

הלשון היתה בעיניו עיקר חשוב ומכריע בתולדות העם ובחיי הפרט כאחד. מתוך הכרתו העמוקה, ש"הלשון היא תמציתם של טבע ושל תרבות, של שאיפות עתיד וראיות עבר" (“חבלי תרבות”, עמ' 41), השכיל לגולל ברוב תנופה וכשרון־הרצאה מזהיר את בעיותיה של הלשון העברית ומלחמת תחייתה. הוא העלה על נס את “האמודאים של ים הדורות”, שנלחמו מלחמה ארוכה וקנאית, מלאה גבורה ומסירות־נפש לתחייתה והאדרתה של הלשון העברית. בהיגיון חריף ומעמיק ומתוך חרדה כנה לתרבות עברית, לתרבות האדם מישראל, ועל כולם ליצירה המקורית, שכן “חביב על האדם, על הציבור קב החרובין של היצירה העצמית, המקורית, מכל השולחן הערוך בכל טוב של החיקוי, של הסבילות” (שם, עמ' 85), ניתח את שורשי האנדרלמוסיה הלשונית בארצנו והוקיע את מבוכתם של אלה המכניסים אנארכיה ברשות הלשון, ממשיכים ביניקה מלשונות זרות ואינם מתאמצים לקנות את לשון הנפש של האומה וממילא אינם מגיעים לכלל התערות בארץ, בחייה ובתרבותה.

ב    🔗

בתולדות הביקורת העברית בדור האחרון נתייחד לו, לד"ר וויסלבסקי, מקום מיוחד כמבקר אנין־דעת ועשיר־דעת, שמסותיו רצופות עצמיות של מחשבה, ראייה חושפת בשורשן של תורות ואסכולות פילוסופיות וסוציולוגיות, כשרון של ביקורת נתחנית, ועל כולם – כוֹח הבעה מבורך בלשון ססגונית ומנופה, היונקת ישר מן המקורות. מסותיו הן פרי שיקול־דעת חמור, הגות מעמיקה החובקת ספרויות הרבה על תולדותיהן וגלגוליהן, בודקת ומשווה קנייני־מחשבה, חזיונות־תרבות וזרמי־רוח קרובים ורחוקים. מסותיו מלאות וגדושות חכמה וידיעה, שאובות ממעיינות־חוץ וממקורות־פנים, ויחד עם זה עשויות הן לשמש דוגמה ומופת לאמנות ההרצאה שכולה אומרת הגות־לב ומתינות, הבעת אצילות ושמירה מעולה על איכות הביטוי. סגנונו, שלא נוּקה אמנם מקישוטי־לשון ועומס־לשון וסובך משפט, מפליא בשלימותו, בליטושו ובצירופיו המקוריים.

לפי כל תכונות נפשו וסגולות יצירתו שייך ד"ר וויסלבסקי לבית־מדרשו של אחד־העם, אמן המלה השקולה, המפליאה בנקיונה ובמשנתה וערוכה בטוב־טעם והסדורה למופת. מסותיו הן פרי עבודה מתמידה וזהירה. פרי מחשבה שוקלת ומודדת. הפורטרטים שלו אינם מסוג אלה שהעניקו לנו ברדיצ’בסקי ופרישמן, פיכמן וסוקולוב. אף לא מחקרים פרשניים דוגמת אלה של קלוזנר ולחובר, אלא מסות פילוסופיות־סוציולוגיות, ששורשן נעוץ בקרקע המחשבה הישראלית ונופן נוטה אל המחשבה האירופית־הכללית. כל אמצעי הראייה, המחשבה וההבעה מגוייסים כאן לא להארת האיש ומשנתו בלבד, אלא להבהרת התקופה על שלל תורותיה וזרמיה, לניתוח מדוקדק ומפורט של הדור על כמיהותיו ותעיותיו, קרעיו וסתירותיו, עליותיו ומורדותיו, רצונותיו ומעשיו. הפרטים הביוגראפיים ו"העצמות היבשות של עובדות רשומות בספרים", בלשונו של סוקולוב, כמעט שאינן מעניינו, ואפילו ההבאות מתוך הכתבים מובלעות במסותיו ואינן מודגשות ביותר, שכן לא הם העיקר אלא האיש, יסודות תורתו ורקע תקופתו ובייחוד ההווייה הישראלית על אמונתה וכפירתה

ושליחותו של האדם הישראלי בעולם המזועזע, השסוע והמסוכסך. יעויין, למשל, במסתו על פרישמן, שהיא אנדרטה חיה לדורו לא פחות מאשר לאביר ספרותנו, אשר “קמיע היתה תלויה על חזהו, נסתרת מעין רואים, ובקמיע שתי תמונות קטנות, תמונותיהם של שני אבירי ספרות, של שני ‘קטלני רוח’, של היינה וברנה – להן התפלל, להן נשא את נפשו” (“יחידים ברשות רבים”, תשט"ז, עמ' 41). והוא הדין במסתו על בובר, המפיצה אור מלא לא רק על משנתו המאלפת ועל האיש המשוטט בדרכים שכבשום אלים, רעיונות והרגשות, ועינו תרה אחרי מסילות לאדם" (שם, עמ' 215), אלא גם על דורו, בסוף המאה הי"ט ובתחילת המאה שלנו, והוא – “פרשת ההתנגשות של יצרי חיים, שאיפות תרבות, כוחות דוחים וכוחות מקרבים מן המרכז של הנשמה הישראלית” (שם, שם, עמ' 213).

יראת הכבוד, אותה סגולה נעלה ונדירה שגיטה ציינה כ"חוש עליון", היא נשמת יצירתו של ד"ר וויסלבסקי. כל מסה ממסותיו, אם על מורה ותלמיד ואם על ידיד ויריב, ספוגה תרבות ובקיאות, אהבה וחמימות, ישרות פנימית וחריפות של תפיסה. עד מה מפליא הוא לראות, להאיר ולהשיג אישים מאישים שונים על סתרי נפשם, על סתומות יצירתם ועל נפתולי גורלם.

בכל מסותיו ועיוניו, אם בענייני עם, לשון וחברה ואם בניתוח תורות, בהארת מאורעות, בבירור חזיונות והתרחשויות חברתיות־היסטוריות־תרבותיות ובחקר הפיכות, מלחמות ותנועות־עם, לא נשתכחה מלבו ולא נעלמה מעינו הבוחנת “הנקודה היהודית” – מקומה וגורלה של כנסת ישראל הדווייה והפלאית. והלא כה כתב בפתח ספרו “במזל מאדים”: “לא ייחדתי פרשה מיוחדת למאורעות האימים שבאו על ישראל בשנים ההן, אולם מאחורי כל פסוק ופסוק של ספר זה עומדת השואה. מכאן העצבות השפוכה על כל תיבה ותיבה שבו”. ואכן, שניים הם מקורותיה של עצבות זו: א) הייאוש שתקף אותו מול פרשת נצחונה וכשלונה של אירופה הקרועה והשסועה, התועה והנבוכה, לאחר מלחמת העולם השנייה; וב) האכזבה המרה שהנחילה לו, לסוציולוג והומניסט מובהק שכמותו, אירופה זו שתרבותה ומיטב הגותה שימשו נר לרגליו וכל ימיו ביקש לטפחם, לפרשם ולהאירם. אין ספק כי מלב כואב נחצבו השורות הנוקבות הללו על אירופה, ערש־התרבות, ההשכלה והנימוסים שקסמו לו תמיד: “כל כוכבי האור שהיו תלויים בשמיה של יבשת זו במאות האחרונות רימו את ישראל: היה חלום, אך גם הוא עבר” (עמ' 206)

ד"ר צבי וויסלבסקי היה הוגה־דעות מקורי ותלמיד־חכם שהמית עצמו באוהלה של תורה ונפשו מעיין אהבה לאדם מישראל ומקור לא־אכזב של ידידות־אמת; אדם אציל־רוח, שקיים יום־יום ושעה־שעה את ציוויו של ר' אליעזר: “יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך”.