(תרמ"ח–תשכ"א)
דמוּת יקרת־ערך, שכולה אמרה תרבות, אצילות־רוח והומאניוּת. משורר ומתרגם, חוקר פוֹלקלוֹר ואיש־ההומור, שד"ר במובנו הנעלה של מושג זה – שגריר־נודד המגשר ומתווך בין עמים וארצות, לשונות ותרבויות. תמהוֹני ונוטה להזיות ועם זה מתמיד גדול ובעל כשרון־עבודה למופת, הממית עצמו באוהלה של חכמה ודעת. ואיש שׂיחה מובהק היה, זוֹ השׂיחה התרבותית, הספוגה ורוויה חכמת־חיים, נסיון חיים וידיעה עמוקה ושרשית, היונקת ממעיינות ישראל וממעיינות זרים.
חכם־לב וחכם־לשונות, בעל תרבות רחבה (חניך אוניברסיטאות קניגסברג וברן), בן־בית בתרבות ישראל ובתרבויות המערב והמזרח כאחד. אך לא חוקר סגור ומסוגר בתוך ד' אמות של מחקר, אלא איש־שירה, שהעשיר את הספרות העברית בתרגומי־מופת מן הספרות הקלאסית האירופית ומן הספרות של עמי אסיה המזרחית: ה"קומדיה האלוהית" לדאנטי (הוכתר בפרס־טשרניחובסקי לתרגומי־מופת); “דיקאמרוֹן” לבוקאצ’ו; “פלאטרוֹ ואני” לחימנז; “מבחר שירי גיתה”; “אגדות יפאניות לילדים”; “שירת בהאגאודגיטה” (שירת המבוֹרך), מן המקור הסנסקריטי ואחרון אחרון – “משירת הוֹדוּ”, פרקי־שירה והגות, שיצאו לאור בערוֹב יומו. “בימינו אלה, בהם לפתח רובצת סכנת אין־חזון – כתב בפתח תרגומו האחרון – והחומר הולך וגובר על הרוח, ואין לדור משען ומשענת ומקור נחמה לנפש, רצוּיוֹת כפלים הופעות שירה רוחנית מסוג זה”. תרגומיו מעידים על בקיאות באוצרות הלשון העברית לרבדיה ובמכמניהן של כמה לשונות אירופיות ומזרחיות; ואילו המבואות וההערות מאירות־העינים, שבשולי תרגומיו, מגלוֹת את ידיעתו המרובה בכל רחבי התרבות העתיקה והחדשה.
הוא הירבה לנדוד על־פני העולם והביא אל פינות רחוקות ונידחות, הרבה שנים לפני קום המדינה, את דבר ארץ־ישראל ובשורת התרבות העברית המתחדשת. בשליחות קרן־היסוד ביקר בדרום אפריקה, אנגליה, ארצות הבלקן, הוֹדוּ, בורמה, סינגפור ועוד. בכל מקום ליקט ואגר מלוא חופניים חומר מן ההווי העממי, מנהגים, מעשיות, בדיחוֹת וכו', וקצת מזה כונס לתוך שני אוספי בדיחות (באידיש ובאותיות לאטיניות): “ראז’ינקעס מיט מאנדלען”, “רוֹיטע פאמעראנצען”. אך בכל מסעותיו שמר אמונים ליצירה האנושית הנשגבה, שורש חייו וטעם חייו עלי־אדמות.
איש־העם ואהב־העם וחפשי בדעותיו היה. הוא ידע לומר את אשר עם לבו בעוז־רוח ובחריפות־שכל והעז להוקיע “שקרים מוסכמים” ולמתוח בקורת בענייני ספרות ולשון, אמנות ופוֹליטיקה, ללא הבדל מפלגה, מעמד וחברה. בכתב ובעל־פה הירבה לבקר, להעיר ולגלות פרצות ובקעים במערכות חיינו ובמעגלי תרבותנו, אך תמיד בהוּמוֹר מלבב, בעין טובה ובאהבה.
חסיד נלהב של אֶספראנטו היה והשתתף בקונגרסים בינלאומיים לאספראנטו (ברן, אוֹכספורד, אדינבורג ועוד). בשנת 1930 זכה בפרס ראשון בעד מיטב הנאומים בקונגרס ללשון בינלאומית זו, שקסמה לו משחר נעוריו. דומה, שמו של ספר שיריו “געגועים נצחיים”, שפירסם בלשון אֶספראנטו בשנת 1924, הוא שאפיין אותו ביותר ופתח אשנב אל עולמו הנפשי הנאצל. געגועים נצחיים אל ערכי־חיים וערכי־תרבות, תרבות־עברית ותרבות־אדם, שיש בהם אהבה ויוֹפי ואמת, היו סוד נפשו של “תמהוני, זה, ה”בוהמיין" הירושלמי!
בסבר פניו, בהילוּכו הנתון ובקולו העמוֹק והרווה דומה היה לחכם הוֹדי, ואילו בשׂיג ושׂיח שלו עם הבריות ובכל שיצר נתגלה כאדם הדבק בתרבות ישראל וניזון מספרותה ולשונה, העברית והאידית גם יחד. ברם נופו נוטה היה אל תרבויותיהן של ארצות־נוד רחוקות ואכסוטיות, שעליהן היטיב לספר בטוב־טעם, בכליון־נפש, ובבדיחות־הדעת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות