(תרל"ח–תשי"ח)

במבוא לספרו הקטן והמלבב: “זכרונות מעולם החתולים” (הוצאת “דבר”, תש"א) כתב בין השאר: “נולדתי בכפר קטן בגאליציה המזרחית, היה זה כפר אוקראיני ואני בו הילד היהודי היחיד. בודד, ללא כל ריע וחבר – – – לכאורה נדמה שהבדידות מביאה לידי רגשי עצבות ושעמום. אבל לאמיתו של דבר גם כמה וכמה מעלות טובות לה. היא מרחיקה אותנו מהמולת־התמיד ומאי־מנוחה פנימית. מביאה אותנו להתייחד עם נפשנו וכאילו להסתכל לתוכה. מונעת אותנו מהשטחיוּת ומובילתנו לחדוות ההתבוננות השקטה”.

אכן, שרוֹן הפובליציסט והפולמוסן החריף, שלא נלאה ולא נרתע מהלחם על האמת שלו בגילוי־לב ובחיוניות מפליאה, בכשרון הרצאה פשטני ובכוח מנתח ונוקב, ידע את חדוות ההתבוננות השקטה, איש־הבדידות וההתכנסות היה כל ימיו ועם זה איש־ריב ואיש־מדון, קנאי בלב ובנפש. חייו היו חתומים בחותם של קנאות קדושה, שאין עמה צרות־עין וחשבונות אישיים, אלא זו היונקת מלב אוהב, משפע של אמונה ודביקות באמיתות שבהן דגל. אחת האמיתות הגדולות שלו, שאותה ביקש לנטוע ולטפח בלב האומה, ביטא במשפט־הסיום של מאמרו הנודע “מפלצת הגלות הנצחית” וכה לשונה: “אם הגלות נצחית – הציונות מיותרת לחלוטין” (“משני עברי השעה”, תש"ז)

איש תם וישר, אוהב אמת ונקי־כפיים, מחמיר עם עצמו ועם אחרים, קנאי גדול לדבר־אמת ולמחשבת־אמת וציוני “אכזרי” – כזה היה שרון עד יומו האחרון. בחייו היום־יומיים היה סמל הענווה, בורח מן הכבוד ומן השררה ומסתפק במועט, “בקב חרובין מערב שבת לערב שבת”, פשוטו כמשמעו. מראהו התמהוני, לבושו הצנוע ואורח חייו העידו עליו כמאה עדים כי אינו “טרוד בנכסיו”. אף־על־פי־כן אך עליז ושמח בחלקו היה תמיד – סמל האדיבות. על נקלה ניכר בהילוכו הפזיז והזריז, גם לעת זיקנה, על־פני חוצות ירושלים, בחיוך הטוב והנלבב שהיה שפוך על פניו ובנכונות להמתיק שיח. הנושא? – מאמרו, הערתו, תגובתו, מכתבו למערכת שפירסם בעתון פלוני ובבמה פלונית על ענייני יום־יום “פעוטים” ועל בעיות העומדות ברומו של עולמנו הפוליטי, החברתי והתרבותי. ואם פסחת על דבריו ולא הקדשת להם תשומת־לב, לא הראה אף שמץ של טינה או תמיהה, אלא טרח להמציאם לך (בצירוף תיקונים של שיבושי הדפוס), למען תקרא ותדע את עמדתו המפורשת, גם אם גלוי וידוע היה לפניו שמתנגדו המושבע אתה! דבריו שבכתב כשיחתו ספוגים היו טעם־זקנים, אש־נעורים, הגיון־לב, הומור ושנינות. כתיבתו כשיחתו רצופות היו רעננוּת וצלילוּת־השיפוט, כובד־ראש וחריפות הביטוי, ועם זה לא היו נטולות קורטוב, לעתים אף למעלה מקורטוב, של בדיחות הדעת וסאטירה נוקבת.

תכלית שנאה שנא את שועלי־העט ועורבי־הציבור למיניהם, האומרים שלום, שלום ואין שלום לא בדבריהם, לא בכוונותיהם ולא במעשיהם. מעטים כמוהו הרהיבו עוז בנפשם להטיח דברים כדורבונות כלפי ראשי העם, מנהיגי הישוב וקברניטיו. לב מי לא נפעם מדברי־ההתרסה הקשים, שהשמיע מעל דפי “מאזנים”, כלפי כמה אישים חשובים ונכבדים, שקשרו דברי הספד וקינה על מותו של פרופ' ב. שץ, חלוץ האמנות היהודית בישראל ומייסדו של בית הספר לאמנות והמוזיאון “בצלאל”: “שלָמה תזל היום כטל אמרתכם – – – אתם, בעלי ההשפעה וההכרעה, לזעקתו של “בצלאל” זה לא שעיתם ואת סוכתו הנופלת לא סמכתם – – – אתם, החיים, מחלקים תמיד למתים את הכבוד האחרון ברחבות־לב. קל לכם לחלקו להולך – – – את החי אתם מכשילים או לפחות עוזבים אותו לנפשו במצוקתו, ואת המת דוקא ברצונכם ובחסדכם להמריץ ולעודד במסעו האחרון. לשם מה? המתים, בכוחם ללכת מאליהם ולבדם, בלי משען, מבלי אוהד ודואג” (“משני עברי השעה”).

עיקר התעסקותו וכל תוכן חייו – אוסף האוטוגראפים והפורטרטים היהודיים, שיזם וטיפח במשך עשרות שנים, לו הקדיש מיטב זמנו, בו השקיע את כל הונו ואונו ומסרו לידי האוניברסיטה העברית. אך אליבא דאמת לא היה עיקר וטפל בחייו; בכל דבר עסק לשמו ובאותה מידה של אהבה, קנאות ומסירות. בהוקעתו את מפלצת הגלות הנצחית ובהטפתו האמיצה לתורת “הציונות האכזרית” כמו במלחמת התנופה שלו נגד “מרכז רוחני”; בניתוחו המעמיק את יסודות האידיאולוגיה של “ברית שלום” כבהוקעתו את נגע הספסרות; בקנאותו לעבודה עברית, ללשון העברית ולשמוֹת עבריים כבעמדתו הקיצונית כלפי השאלה הערבית במדינת ישראל – בכל אלה נתגלה כ"חולה אהבה" לישראל, לשלומה, לשלימותה, לבטחונה ולקיבוץ גלויות במלוא משמעותו של מושג זה. וב"מחלתו" זו ביקש להדביק גם את האחרים.

בסוף ימיו פירסם קונטרס קטן בשם “משקעי חיים”, מאמרים ואימרות־כנף המקפלים בתוכם חכמת־חיים, נסיון־חיים והשקפת־עולם שלימה והם פרי הגות מעמיקה, תוצאה של מאבק נפשי ממושך. במאמר אחד קצר וקולע גילה משהו מיסוד אישיותו הנאצלה והענווה: “אין לך אושר כאושר שבהרגשה: הנה ביכלתך להשיג קניינים אלה ואלה ואין לנפשך כל צורך בהם”. ואילו באימרה שנונה אחרת נתן ביטוי לגורל משנתו הפובליציסטית, התמהונית לעתים והעשויה תמיד ללא חת: “יש הצעות ודעות המוּרדות מעל שולחן הדיונים־והעיונים בכוח הזרוע של הרבים והן פועלות במחתרת בכוח האמת של היחיד”.

דומה כי הרבה מדעותיו של שרון, שכל ימיו היה עבד לאמת, עדיין פועלות בחיינו ומסעירות רוחנו, ולאו דווקא במחתרת!