(תר"ן–תשכ"א)

סח לי פעם דב קמחי: “הלשון העברית, ספר־הספרים וירושלים הן שלוש האהבות המקננות בלבי”. ואכן דומה כי 72 שנות חייו היו שיר־מזמור אחד גדול ומופלא ללשון העברית לכל רבדיה, שכבותיה ודורותיה; לספר הספרים, שאותו אהב אהבת־נפש, עשה רבות כדי לנטוע אותו בלבות אלפי תלמידיו שהעמיד והשכיל להאירו בספרו הקטן והנחמד: “בשבילי התנ”ך", בפירושו לנביאים אחרונים שהספיק להוציא סמוך לפטירתו ובאנציקלופדיה על אישי־התנ"ך, שאת עריכתה סיים ולהוציאה לאור לא זכה; ואחרון אחרון – לירושלים על דממת זריחותיה, על זוֺהר שקיעותיה, על חן אורה וטוהר אוירה, האחוזה ודבוקה ביצירתו כשלהבת בגחלת.

ואפשר שירושלים הפלאית־הסודית, שבתוכה ולאורה כתב רוב יצירותיו למעלה מיובל שנים (מאז בוֺאוֺ לכאן בשנת 1908), בתוכה ערך מיטב כתבי־העת העבריים (“מולדת”, “הד החינוך” ועוד) ותרגם אלפי עמודים ממיטב ספרות העולם (הרצל, נורדאו, בוק, בירנסון, צווייג, וואסרמן ועוד); אפשר שירושלים זו המלכותית, עיר של עצבות – היא שהוסיפה ליצירתו קורטוב של כובד־ראש ועגמה, סאה גדושה של הגוּת ותהייה על נתיבות־אדם, על חידות החיים ותעתועי־הגורל, כפי שבאו לידי ביטוי במיטב ספריו (רומאנים וסיפורים קצרים): “מעברות”, “ספר הכליונות”, “אמש”, “אחרית”, “על שבעה ימים”, “בית־חפץ” (הוכתר בפרס ירושלים), מבחר סיפוריו ועוד. וכאן, אולי, המפתח לסוֺד אישיותו הנוגה־תמיד של קמחי, שאהב קול דממה דקה והעדיף את פינת היצירה שלו על־פני המונו של כרך ושאונה של הפומביות, הרחק מקלחת העשייה הציבורית־הקולנית. אף הוא, כמו גיבוריו, עמד מול אורה הגנוז של ירושלים, השקיף באהבה ובגעגועים על־פני העיר שבה דבקה נפשו והירבה לספר על סערות החיים ומאורעותיהם המנמנמים תחת מעטה של דממה והזייה ועל אנשים בודדים ועצובים, שמעצם טבעם נוצרו לתהות על שאלות שאין להן מענה ואין להן פתרון… אכן, ירושלים האצילה עליו משאננותה, מחינה ומבטחונה. כל חזותו אמרה מתינות, יישוב־הדעת ושאננות, אך במעמקי נפשו התחוללו לעתים קרובות מאד “סערה וסופה ולהב אש אוֺכלה” ולא אחת היה בחינת “והאניה חשבה להשבר”… מי שלא הכיר את קמחי על־פני רקע ביתו, הנעים והמסודר בקפדנות קיצונית, ומי שלא האזין לשׂיחוֺ – בגילוי־לב מפתיע, בתום־לב ובפשטות, לא עמד על טיבו וטבעו, על כל המגולה והמכוסה שבו. פה ושם הורגשה בדבריו נימה של אי־סיפוק, מרירות ואפילו יאוש, וקשה היה להבחין אם זהו יאוש מעצמו ומפָעָלוֺ או יאוש מן התקופה הנבוכה והמסוערת שבה אנו חיים, או מכוֺחוֺתיו המוגבלים של האדם.

קמחי המספר אמר כולו מתינות הראייה והציור, שיקול־דעת ושיקול־לב בעיצובן של דמויות ובהארתן של פרשיות־חיים. עם כל ראייתו הרומאנטית, ידע לתפוס את הצד הטראגי שבחיים, את העלבון שבהוויה ובגזירת הגורל. “מאחרי דלת כל־בית ממתין הגורל”: שורות־הפתיחה הללו לרומאן “בית חפץ” ראויות לשמש מוטו לא רק לספר זה בלבד. זהו חוט השני העובר לאורך כל יצירתו. אדם־אדם ומסכת חייו ומנת גורלו; בית־בית וחליפותיו־תמורותיו הסתומות והפלאיות. קמחי היטיב לרדת לעומקו של חוק חיים זה, שאין מנוס ממנו, ולתארו במיטב הצבעים.

אמנות התיאור של קמחי שקופה ובהירה ושואפת למזג את הניב, הצליל והתמונה למזיגה ריתמית אחת. מכאן הנעימה העגמומית ולוקחת־לב, המהלכת ברוב סיפוריו, הספוגים שיח־לב, תחנוני־לב ווידויי־לב וחתומים בחותם של אמת, פּשטות ונאמנות. קמחי מוותר על אמצעי־ציור חזקים ומבטא את הזעזועים הנפשיים העזים ביותר בטונים ענוגים, בשׂרטוטים חרישים ובסיגנון מקראי בהיר ושקוף.

נושאי סיפוריו לקוחים מסביבות שונות, ממחוז ילדותו (יאסלו שבגאליציה וסביבתה) ומחיי הארץ שאליה הגיע והוא עלם בן 18. ביצירותיו הראשונות מצוּיים טיפוסים רופפים וחלשים, מן הנוער המתלמד באירופה, נגועי־ניוון, מורשת־דורות, ש"התוּגה הגדולה" של העולם מנגנת על עצביהם כעל מיתרים רוטטים, והם מבקשים להם משען בערגון לארץ־אבות. רובם ככולם ענווי־ארץ תמימים, טהורי־לב, כבדי־ראש וכבדי־מחשבה, מסתפקים ומתנזרים, ששאפו להגיע לידי חידוש החיים וחידוש הנפש והגוף. מאוששות וחיוביות יותר הן הנפשות מן הישוב הישן והחדש בארץ מלפני מלחמת העולם הראשונה, שיש בהן מן הכמיהה הטהורה והלבטים הנפשיים של המעבר לחיים החדשים. בייחוד מצא המספר נקודות־סמיכה, מעין ייצוב מוסרי ונפשי, בין אנשי ירושלים: ר' פסח אדלשטיין (“אמש”); ר' אברהם־יצחק לחמן (“על שבעה ימים”) ור' נחמן חפץ (“בית חפץ”), אדם גא ושרשי, בעל בעמיו בעירו ירושלים, צאצא ממשפחת ספרדים, שכולו אומר שלימות ואצילות.

האהבה, כנסיון־חיים, הוא הניגון ההולך ונשנה בכל סיפוריו – האהבה החיננית והמבושׂמת, המחיה ומנעימה בקסמיה ופוצעת באשליותיה. האוהבים אינם מתוארים כבעלי־יצרים, השואפים לסערות־חמדה וכיבושי־אונים, אלא כהוזים־מעריצים, חולמים וחרדים, שהאהבה היא להם מקור לא־אכזב של כיסופים וזעזועים. אף קמחי עצמו היה כל ימיו בחינת אותו עלם פייטן, נחמיה זייד, גיבור הסיפור “במבוא”, שהתהלך ברחובות הקריה “ובלבבו שירת־החיים הגדולה עם תוגת־הרחמים האילמת על האושר הגדול, הנשפך בראש כל חוצות בעולמו הטוב של הקדוש־ברוך־הוא!”

וכשמעבירים אנו לנגד עינינו את יבול הקולמוס המבורך של איש זה – מספר, מורה ומחנך, עורך ומתרגם, פרשן ופוּבליציסט – פרי עמל ושקידה מתמדת של עשרות שנים, ­– מצטיירת לפנינו חטיבת־חיים שלימה, הארמוֺנית, ללא קפיצות, סטיות וחריגות, דמות של סופר־מחנך, שכל ימיו ספר ומנה וטיפח את המלות העבריות ונטע בלב הדור את האהבה ללשון העברית ולספרותה ועל כולם – לספר־הספרים ולעיר הנביאים – ירושלים.