בליל יום חמישי שעבר ננעצה בדלתי, בין המזוזה לבין הדלת, הודעה באנגלית המוסרת לי, כי נפטרה אמו של רפיק חלבי והוטמנה באותו יום בעפר הכרמל. בבוקר יום חמישי סרתי לסניף הדואר של רחביה, על מנת לשלוח מברק תנחומים לדאליית אל־כרמל, בעברית. “צער אינו משאיר סימנים”, אומר נתן זך. אבל הוא בהחלט עניין סימאנטי: כיצד זה מנחמים בעברית ידיד, ששפת אמו, המנוחה, היתה ערבית? האם לשגר מברק בערבית כתוב באותיות עבריות, בסגנון הערבית־יהודית של הרמב"ם? ואם כן, מי ערב לי שהטקסט לא ישובש לבלי הכר?
שקוע בשרעפי הסימאנטיים, נכנסתי לסניף הדואר, והנה, ליד הדלפק, שעליו תלוי שלט המפרט את שניתן לבצע בצלו, משתרך לו תור ארוך של פורטי שיקים, אם כי לא בצורה הומוגנית ממש. זעיר פה זעיר שם יכולה היתה העין להבחין בממתינים אחרים. נטלתי נייר־מברקים מעל הדלפק וחזרתי לעמוד בסוף התור, מתוך תקווה, שעד שלא אגיע לדלפק יעלה בידי להעלות על הנייר ניסוח ניחומים הולם. כהרף עין התארך התור גם מאחורי. היו אלה פועלי חפירות ערביים, שניצלו את הפסקת הבוקר, כדי לפרוט את שיק המשכורת. פנים לא גלוחות, בגדים מאובקים, מוכתמי־עפר, וחיוך מאוזן לאוזן.
והנה בחורה ניגשת לדלפק ושואלת את הפקיד הרכון על ניירותיו, אם זה גם התור למשלוח מברקים. הפקיד עונה לה שכן, בלא להרים מבטו. היא חוזרת בהשלמה לסוף התור. האיש שעמד מאחורי מנצל את הפנייית תשומת־לבי ממלאכת הניסוח למלאכת ההתבוננות, וממהר לבקש את העט, כדי לחתום על השיק. את בקשתו הוא מנסח בג’סטיקולאציה, בלא מלים: בוהן, אצבע ואמה קפוצות מציירות באוויר, בשלוש תנועות אופקיות. כך הוא עוקף את המחסום, המדומה, של השפה. אני לא מצליח. העומדים אחריו עטים אף הם על העט, והשליטה עליו מופקעת ממני. אני מביט בחדר הזכוכית של מנהל הסניף. הוא נפרד מבחור עצבני שישב אצלו. ומשזה יוצא את האקוואריום, מפשפש המנהל בין ניירותיו, כמנסה להמציא לעצמו עיסוק דמיוני. עד מהרה נפתחת דלתו שוב והבחור העצבני עט על סיגריה, שהיתה מונחת במאונך לשפת השולחן. מאוחר מדי. האפר צונח על הרצפה, והמנהל ממשמש בקצה אצבעותיו את התעלה השרופה על שפת השולחן. את התנצלות הבחור לא ניתן לשמוע. אבל באם לשפוט על־פי הבעת פני־המנהל, ודאי לה לאותה התנצלות, שלא הפיסה את דעתו של בעל השולחן.
בינתיים שב העט אלי, בשפיץ פחוס. ושוב מצאתי את עצמי מול דף־המברקים הריק, מתחבט במציאת הניסוח המתאים. ולבסוף זה בא. משהו על צער ורגבי עפר. צער אינו משאיר סימנים, כאמור. אבל העפר, אומר לי מראה הפועלים, כן משאיר.
איש מהודר מגיע עכשיו לדלפק. פועל ערבי הפריד בינינו. איש אחר, שהגיע זה עתה, רוכן מעל הדלפק ושואל את הפקיד, בנימת שותפות לדבר עבירה, באם עליו להמתין בסוף התור כדי לשלוח מברק. הפקיד מנענע בראשו לאות הן והשתתפות בצער הממתינים. אך האיש אינו מרפה: אבל זה מברק, הוא אומר ומביט בפועלים. “טוב, אני יכול לקבל אותך אחרי שלוש משכורות”, עונה לו הפקיד. האיש המהודר רותח מזעם. “תעמוד בתור כמו כולם”, הוא אומר למתפלח. “אבל מה אתה מתערב?”, מטיח בו הלה. “אני לא מתערב, ואתה תעמוד בתור!”, עונה לו המהודר בפסקנות. הפקיד חש בשדה המוקשים שאליו נקלע וממהר לפייס, “אני יכול לקבל אותו אחריכם”, הוא התכוון למהודר ולפועל הערבי שעמד בינינו. כבמין עיסקת חבילה. “לא יהיה כאן תור מיוחס”, אני אומר לפקיד. המתפלח מבין שהעסק אבוד וממהר לעמוד בסוף התור. וגם שם הוא מתווכח עם איש חדש שהגיע במהלך הוויכוח: מי היה קודם.
אני מגיע לדלפק. “צריך לכתוב את זה באותיות לאטיניות!”, לואט הפקיד לעברי. אני תמה, “לכל יישובי הגדה שולחים מברקים באותיות לאטיניות”, הוא מסביר. “אבל דאליית אל־כרמל לא נמצאת בגדה!” אני אומר. "מה זאת אומרת?, הוא אומר, וקורא לפקיד אחר להתייעצות. הלה מעיף מבט במברק, משפשף את מצחו בקצות אצבעותיו, ואומר שזה בסדר, “דאליית אל־כרמל הוא כפר דרוזי ליד חיפה. תשלח את זה”. הפקיד אינו משוכנע לגמרי. אבל בלית ברירה הוא שב וסופר את המלים. רציתי לשאול אותו, אם הוא סבר עד עכשיו שרפיק חלבי הוא מהגדה, אבל לא רציתי לבלבלו.
“שש־עשרה מלים”, הוא אומר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות