עוד חוזר ההמנון    🔗

בזמננו נדרשנו לסוגיית שירת ההמנון הלאומי מדי יום על הבוקר בבתי־הספר הממלכתיים, כמתחייב מהצעת החוק שהגיש בזמנו ח"כ פנחס גולדשטיין, בקיץ שעבר, בדבר עיגון ההמנון הלאומי בחוק. הצבענו, אז, באנדר־סטייטמנט נאפד־חלחלה, על הסכנה הטמונה במעמד המתחייב: אחמד הדרדק זוקף קומתו השחוחה, תורשתית, ומפזם בנפש ערבי הומייה: “עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה בת שנות אלפיים / להיות עם חופשי בארצנו / ארץ ציון וירושלים”. ודומה שאין צריך להשחית מלים בהסברת הסכנה הטמונה בדקלומן של שורות טעונות אלה בפיו של אחמד הנ"ל.

אלא שאיש לא שעה לאזהרות. עוד חוזר ההמנון, ודרך השכל הישר עודנה נפקחת לאורך מסלולי האטימות.

שהנה הובאה הצעת החוק לדיון, בסוף השבוע שעבר, בוועד הארצי של הרשויות הערביות. ח"כ אחר, ולא פחות חכם, תאופיק זייאד, ביקש “לגנוח את הצעת החוק הגזענית ולבקש את הכנסת להסירה מסדר היום”. ועל שום מה יצאה חמתו? על שום שבמלות ההמנון, אליבא דזייאד, “צריכה להשתקף המציאות של חיים משותפים של יהודים וערבים במדינה”. לפי מיטב לפי מיטב המסורת של הריאליזם הסוציאליסטי. סתם ולא פירש. שכן, מהי “המציאות של חיים משותפים של יהודים וערבים”? כלום ירצה כבוד ראש העיר, המוכר אף כמשורר, לכתוב בעצמו את ההמנון, ובו יגולל את האגדה לבית מנ"ע, על “החיים המשותפים” של יהודים וערבים בנצרת עלית? אתמהא. אז מה הסיפור?

דרדוס הבעבוס    🔗

השבוע האזנתי באקראי לראיון עם שחקן כדורגל כלשהו, מקבוצה כלשהי, ש"הגיע לאולפננו" כדי להתנצל בפני כל אלה, אשר נפגעו ממנו במשחק בשבת. הוא מסביר מדוע עשה “תנועה מזרחית” לכיוון היציע. לחץ מצטבר של משחק נטול־גולים נכנסים, וכיוצא בזה. והנה דומה שג’סטיקולאציה לבנטינית זו שבה ועולה “על סדר היום הציבורי” מאז אותה תנועה מזרחית, שהביאה את בעליה, באסיפת בחירות כלשהי, לאיום בהתאבדות אם יעשו לה שידור חוזר על מסכנו.

ובכן רבותי (גבירותי יכולות לדלג על הקטע הזה מטעמים מובנים), יורשה לי כאן, על ראשי אצבעות, לנקוף אצבע ולתרום משהו צנוע, דמוי־אנתרופולוגי, לנושא זה.

במקומותינו, קרי: במחוזות ילדותי, קיימת מסורת שלמה, אוראלית (סליחה) מדרך הטבע (סליחה), סביב נושא ה"בַּעְבּוּס". בַּעֶבַּסְלוֹ, עשה לו בעבוס, פירושו: פלוני פשט את כף ידו, הימנית לרוב, בגובה נמוך ממותניו, תוך ישיבה או עמידה, זקף את האמה מעודנות, ובו בזמן נענע אותה בתנועות קצובות. לפנים ולאחור, כשקצה הבוהן תומך בה רכות. פלוני יעשה זאת, בפני אלמוני, בבואו להביע את זלזולו בו ו/או בדבריו ו/או את שימחתו לאידו. אלא שסייג חמור תחמו חכמינו לאפשרויות הביצוע: התנועה היא בגדר “נסבל” אם שני המעורבים, הבועס והנבעס, שייכים, פחות או יותר, לאותה שכבת גיל. וככל ששנות הנבעס רבות יותר משנות הבועס, כן גדל האיסור, וגבולות הטאבו הולכים ומתקרבים. השימוש המטאפורי הרווח ביותר הוא “בָּעַס כֵּיפוּ”, תלמוד לומר: השבית את שימחתו. מכאן הנגזרות העבריות: מבועס (ולא מבואס), בָּעַס, בעסה (ולא באסה) וכו'.

אלא שלדאבון הנוקדנים, קיים בלבול מוחלט בין שני המושגים, “תנועה מזרחית” ו"אצבע משולשת".

זיל גמור: תנועה מזרחית, היא אותו בעבוס מפורסם, ואצבע משולשת היא תרומתם של אחינו האמריקאים לז’אנר מאוצבע זה (בוהן נתון בין האצבע לבין אמה, ויד מונפת). אשר ל"תנועה מגונה", תלוי, מן הסתם, מאיפה מסתכלים על זה.

אשר לקונוטאציות התרבותיות, אם בכלל, בהקשר הזה, הרי שהדגש הוא על המזרח, על הלבאנט. מכאן שיוצאי מזרח אירופה, המוכרים בשם הקיבוצי “פולנים”, נוטים להשתמש בביטוי “תנועה מגונה”, שהוא ביטוי יותר מכובד מן הביטוי השגור בפי ההמונים, “תנועה מזרחית”. אשר לאצבע המשולשת, דומה שזהו ביטוי רווח בקרב דור הפלמ"ח.

וכן מן הקונוטאציות התרבותיות – זקנים רבים במקומותינו העדיפו את ייסורי הפרוסטאטה על פני ההתבזות בידי הרופא, שלשם הבדיקה עשה כל מיני תנועות מזרחיות חשובות באזורים הדרומיים של הגוף קהה־האיברים.

ובפני כל גבירותי, אשר מחמת הסקרנות לא דילגו על הנ"ל, ועכשיו הן מלקקות את האצבעות (סליחה), אני מתנצל על הבוטוּת. אף שבפתח־תקווה יטענו שאצבע אלוהים היתה בדבר.

סתם התחסדות    🔗

ישראל, למי שאינו יודע, היא ציר מדידה מרכזי לחסידות האביב. בשמי הארץ חולפים, בין “תקווה” אחת לשנייה, כשמונים אחוז מכלל אוכלוסיית חסידות העולם, אליבא ד"מרכז המידע של ציפורים שליד החברה להגנת הטבע". שלא לדבר על חסידי אומות העולם.

הבעיות הדמוגראפיות של ישראל תבואנה על פתרונן, מן הסתם, כאשר יוסבר לחסידות, אחת ולתמיד, שאין לעבור בתחום האווירי של ריכוזי האוכלוסייה הערבית, וכך הן תשאנה חסד לפנינו.

חסד־חסידות־עליון.