במאמר בעל השם האמור, שפירסם שמואל ייבין בחוברת ב', טבת–אדר תש"א, של “ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה” דן המחבר במנהג מתן־מפתח לקברו של מת, כמוֹת שהוא שנוי בברייתא שבמסכת שמחות (פרק ח', הוצ' היגר, ה"ז, עמוד 152)¹.

לאחר שהוא מעמידנו על מפתחות אחדים שנמצאו בקברות בארץ־ישראל בתקופת רומא המאוחרת ועל אותם מפתחות שהעלו החפירות בסיליווקיה שבבבל, שנמצאו בקברות העיר (מפרק הזמן שבין המאה א' לפסה"נ ובין ראשית המאה ג' לאחריהן), וקובע שנוהג זה של נתינת מפתח בקברי מתים בסיליווקיה אין ליחסו אלא לפרתים שבאותה מדינה, הרי הוא מסיק, שיהודי ארץ־ישראל קיבלו אותו מנהג מאחיהם שבבבל (שהעלו את מתיהם לקבורה בארץ), שקיבלוהו מהפרתים בני־ארצם.

לאחר מיכן בא ייבין לבאר את הגורם הדתי־פולחני, שסייע להאחזת מנהג נכרי זה בישראל. לדעתו היה המפתח צריך לעשות מעין אותה שליחות שהיו עושין הבנים לאבותיהם הנפטרים: כשם שהבן מזכה את האב בתפילתו (קדיש או בדומה לו) להצילוֹ מדינה של גיהינום, כך עשוי המפתח לשמש ביד הנפטר, כשאין לו בנים, אמצעי לפתיחת שערי שמים לנשמתו. והרי מר ייבין מוצא במנהג זה, שנהג באומה בסמוך לחורבן הבית, יסוד ושורש להנחתו, שהיתה מצויה ביהדות שבאותם הימים מתורתם של המצרים, שהאמינו באפשרות של כפיית האלהות לפתוח למתים שערי העולם הבא על־ידי נוסחאות פולחניות מסוימות (בישראל – הקדיש, על־ידי אחרים; המפתח – על־ידי עצמו – כפיה ממש).

והנה נראה לי, שביאורו של ייבין בטיבו של המנהג הנידון רחוק מלהתקבל, ועמו – אף מסקנתו הכוללת על אותו יסוד דתי זר, שמצוי היה, לדעתו, ביהדות שמימי התנאים הראשונים. נבדוק, איפוא, קצרות את שיטתו של ייבין, ענין לאחר הענין.

ייבין מניח, שבימים שאנו עומדים בהם נתפשטה האמונה בין החכמים והעם, שהבן פותח שערי שמים לאביו הנפטר על־ידי אמירת פסוקים מסוימים. ושתים הן יתדותיו שהוא נתלה בהן: א) האגדה שבאליהו זוטא (פי"ז; אצל ר"מ איש שלום, “פרקי דרך ארץ”, פ"ב, 22–23) על רבן יוחנן בן זכאי שהיה מהלך בדרך ומצא אדם אחד שהוא מלקט בעצים וכו', ולמד את בן המת מקרא ו"בשעה שהוא אומר ברכו את ה' המבורך מעלין אותו מדינה של גיהנם"; ב) “הברייתא הקדומה שנשתמרה במסכת כלה רבתי; קטנים מקבלים פני שכינה… איבעיא להון מכפרין עוון אבות או לא”, שעליה מביא הספר מעשה בר' עקיבא שלימד קטן אחד ברכות ותפילות להציל את אביו מדינה של גיהינום. החכם כותב: “אף־על־פי שלדעת הכל נסדרו המסכתות הקטנות והמדרשים מסוגו של תנא דבי אליהו בזמן מאוחר ביחס ליתר הספרות ההלכית והמדרשית, הנה הכל מסכימים שגרעינם מכיל מסורות קדומות ורובי ברייתותיהן היו סדורות כבר בראשית ימי סידורה של המשנה. אם כן איפוא אין להטיל ספק באמיתות הדבר כי המסופר כאן בשם בית־מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי מיוסד על מסורת בת זמנו”. ואולם אין לנו במסכת כלה “ברייתא” לענייננו, אלא “איבעיא” של הגמרא לברייתא דמסכת כלה, ואותה “גמרא” ודאי אינה תלמוד, אלא חיבור שלא קדם לימיהם של גאונים בשום פנים². ולענין מעשה דרבן יוחנן בן זכאי באליהו זוטא, הרי אף אם נקדים את זמן חיבורו של תנא דבי אליהו בכללו לימיהם של אמוראים אחרונים (כדעת חכמים ושלא כמאחרים, והדעת נוטה לשיטה הראשונה), כבר ביררו חכמים שעשרת הפרקים האחרונים של אליהו זוטא אינם מגופו של הספר. ואף ר' לוי גינצברג רואה בהם “תלמוד” לאליהו רבה, חיבור מאוחר (גנזי שכטר, ח"א, עמודים 190). ולעיקר המסורת שלנו, הרי אותה עובדה, שגוף המעשה (בשינויים) מיוחס באגדות אחרות לרבי עקיבא (ראה אף באגדה שבגנזי שכטר, ח"א, עמודים 238–240)³, דיה שנפקפק בוַדאוּתוֹ של ייבין על המסורת שהיא מזמנו ומבית־מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי. ואולם ברי הדבר, שאין מסורת זו אלא אגדה מאוחרת, כרבות אחרות שבמדרשים אחרונים (ר' גינצברג, שם, עמודים 232–238)⁴. ובכן יש לומר, שלא מצינו כל סעד להנחה, שבימי תנאים היו נוהגים הבנים “להתפלל” על נשמת אבותיהם (בצורת קדיש או ברכו וכיוצא בהם)⁵. ואדרבא, מתוך שתיקתה של מסורת תנאים ואמוראים, במקומות הרבה שבהם היא עוסקת בחשׂוּכי־בנים ובצרתם, והתעלמותה מהעדר זכות הצלה מדינה של גיהינום בהעדר “מתפללים לנשמתם”, מוכח שלא היתה אמונה הנ"ל רוֹוַחַת בעם⁶. מכאן, שאף ההסבר על המפתח, המשמש תחליף לתפילת הבן, אינו יכול להתקבל.

ביאורו של ייבין אינו מניח את הדעת אף מצד אחר. שהרי עדיין לא פירש לנו מה טעם נתנו בארונו של מת אף את פנקסו? כיוצא בדבר אין להסביר לשיטתו את ההלכה האחרת שבאותו פרק – “ונותנים דיותו⁷ וקולמוסו בצידו”; ולכאורה קשור מנהג זה במנהג הנידון (כמות שנראה להלן)⁸. ועוד, שייבין שמט עצמו מלקיים את הטעם האמור בברייתא גופה: מפני עגמת־נפש, שכּן לא נתפרש, לדעתו, ענינו של המאמר, אם נתכוון לעגמת־נפשו של הנפטר (ההולך למות) או לצערם של החיים. אף הוא סובר, שאותו מאמר אין להתאימו לטעם האמור אצל שמואל הקטן “מפני שלא היה לו בן”.

ברם, לשון הברייתא “מפני עגמת־נפש” ענינו ברור בתכלית, וכבר מצינו כיוצא בו במקומות אחרים במשמע אחד. כך במשנה מגילה פ"ג מ"ג: “ועוד אמר ר' יהודה בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו… ואין שוטחין על גבו פירות… עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש”, וכן בתוספתא שם פ"ג (ב) ה"ז, כלומר, משיירים אותם בעזובתם ובחורבנם כדי שיצטערו הבריות על הקודש שחרב. והוא הדין בברייתא שבתלמוד, מועד קטן כו ב: “ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש”, כלומר, אף־על־פי שקטן עצמו פטור ממצוַת קריעה על המת, מכל־מקום גדולים מקרעין לו כדי להרבות בצערם של הבריות (קרובים ורחוקים). וכן בירושלמי מגילה פ"ג עד ע"א, במעשה ארסקינס ששרף ספר תורה בצנברא שבגליל ובאו ושאלו את ר' יונה ור' יוסי אם מותר לקרות בו ברבים ואסרו: לא דאסיר אלא מן גו דנפשהון עגימה אינון זבנין להון אוחרי⁹, רוצה לומר לפיכך אסרו לקרות, שלא מן הדין, כדי שיצטערו על ספר־תורה שנשרף (ויתעוררו לקנות ספר־תורה אחר). טעמה של הברייתא ברור איפוא: לפיכך נהגו להניח פנקסו ומפתחו של מת בארונו, כדי לעורר צערם של בריות (וזו היא תכלית ההספד בכללו, בידוע). מעתה אין לראות סתירה בין טעם זה למאמר “מפני שלא היה לו בן”, שייתכן לומר, “שעגמת נפש” זו נתבקשה במיוחד אצל ההולך בלא בנים. הרי שבידינו לפרנס את הנוהג הנידון מן הטעם שבמסורת (וכמוֹת שנראה מיד). אלא עד שאנו באים לדון בעיקר עניננו, נעיין קמעה בשיטת ייבין על מוצאו של המנהג.

החכם מדקדק ממה שבברייתא הנ"ל לא ציינה המסורת: ואין חוששין מפני דרכי האמורי, כמוֹת שהיא עושה כן בהלכות אחרות שמאותו המין, שעל דעת המסורת עצמה לא נהגה הנחת המפתח בקבר אצל גויים שבארץ־ישראל. ברם, אם מזו אין ראָיה. לפי שכל ההלכות השנויות בפרק ח' (להוציא את המעשים שבסופו, הסדורים בפרקנו דרך אגב לשמואל הקטן שהזכיר מיתתם של רבן שמעון ור' ישמעאל) עוסקות בדברים שיש בהם מעין דרכי האמורי, ויכולה היא המסורת לשמוט הערה הנ"ל במקום מסוים¹⁰. והרי אף ההלכות ב' וג' שלמעלה ודאי דנות הן בדברים, שהיה מקום לחוש להן “מפני דרכי האמורי” ואין הברייתא מעירה על כך במפורש¹¹. והוא הדין לה"ה וה"ו שלא פירש “ואין חוששין” וכו', והרי לענין השריפה ועיקור לפני מלכים ודאי שבכך דנה ההלכה¹².

אף ההנחה שבמשך זמן מועט (לערך) הספיק מנהג גויים זה (על דעת ייבין) להתקבל על־ידי יהודי בבל, ומהם – על־ידי אחיהם שבארץ, נראית רחוקה בעיני, הואיל ובדברים־שבפולחן כעין סדרי־קבורה, אין העם נוטה (ולא כל־שכן ההלכה) לקבל מהר חידושים ממקומות (ומעמים) זרים¹³. ואף דומני שאין אנו מוצאים עדות למנהגם של יהודי בבל להעלות את מתיהם לקבורה בארץ־ישראל לפני סופה של המאה הב' למנין הנוצרים¹⁴.

מעתה נחזור לעיין בגוף השאלה. נראה לי, שאת יסוד מנהגו יש לבקש מעיקרו בנוהג הכולל לקבור עם המת כלי־תשמיש שונים, וביותר כלי־תשמיש משלו, דבר שהימנו נשתיירו שרידים אף בימיהם של תנאים. שנינו בשמחות פ"ט הכ"ג (היגר, 245): כל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל את המת. יש מציל ויש שאינו מציל; אם עד שלא הגיע לארון מציל ואם משהגיע לארון אינו מציל, אבל מלמדין לאדם שלא יהא חובלן והלא אמרו כל המרבה כלים על המת הרי זה עובר משום בל תשחית, דברי ר' מאיר. ורבי אלעזר בר' צדוק אומר: מנוולו. רבן גמליאל אומר: מרבה עליו רימה. ומעין זה שנינו בבבלי (סנהד' מח א – מח ב): היה אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על האחרים להצילן, אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים? שלא נגעו במטה, אבל נגעו במטה אסורים. ובירושלמי מגילה פ"ג עג ע"ד: הזורק כלי לפני מיטתו של מת לתוך ד' אמות שלו אסור בהנייה. אמנם כלים אלו ייתכן לבארם במשמע בגדים (בלבד). וכמוֹת שהבינו כמה מן הראשונים (ר' בגמרא שם מח ב: דמיחלפי בתכריכי המת); ברם, אין ספק שלא רק בגדים בלבד היו מזרקין, שכּן מוכח מן הברייתא המועתקת על־ידי ראשונים “מאבל” “או מאבל רבתי” (היגר, 245): מזרקין כלים על המת וקולטין ומצילין מאויר עד שלא יזכה בהם המת, שכל הכלים שהמת זוכה בהם אסורין בהנאה חוץ מן הסל והמגריפה והמריצה¹⁵ המיוחדים לקבורה. ואף הברייתא שלהלן, נראה לי, יש לצרפה לענין הנידון. בתוספתא שבת פ"ז הי"ט (צוקרמנדל, 119; ר' אף שם סנהד' פ"ד ה"ג), ושנויה היא הברייתא בשינויים במסכת שמחות ובתלמוד¹⁶: – וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים אבל לא על הדיוטות. ומה הן שורפין עליו? מטתו וכלי תשמישו. מעשה שמת רבן גמליאל הזקן¹⁷ ושרף עליו אונקלוס¹⁸ הגר יותר משבעים מנה. והנה נראה, שהברייתא עצמה מורכבת מב' מקורות חלוקין, והמעשה באונקלוס “מעשה לסתור” הוא (דבר שמצוי בספרי תנאים)¹⁹. שכּן ודאי לא שרף אונקלוס בע' מנה אלא משלו. ובכן, למסורת הראשונה אין שורפין אלא כלי־תשמישו של הנשיא, ולדעת זו המשוקעת במסורת שעל אונקלוס – כלים משל השורף. על־כל־פנים מוכח לפחות שהיו מכחידים את כלי־תשמישם של הנשיאים בשריפה. ואף־על־פי שאין אמור במפורש במסורת זו, שאסור להשחית כלים אצל הדיוטות מכל־מקום, שהרי ייתכן לפרש, שלא נתכוונה לאסור אצל הדיוטות אלא לשרוף²⁰, אבל לא לגנוז בקבר, נראין דברים שאותה מסורת הולמת דעתם של רבן גמליאל ורבי אלעזר ברבי צדוק ורבי מאיר, הנוטין לאסור לזרוק כלים על ארונו של מת מפני ה"ניווּל" או משום “בל תשחית”. ברם, כשם שמצינו דעות חלוקות אצל כלי־תשמיש בקבורת נשיאים, אם אין שורפים אלא משלהם ואם גם משל אחרים, כך באותן הלכות המדברות בזריקת כלים על ארונו של מת, שלא נתפרש של מי הן, נראה, מסתמן של הלכות, שאינן של המת דוקא, וכנגדן, הברייתות המעידות על נתינת דיותו (או בריתו) וקולמוסו ומפתחו ופנקסו של מת בארונו, אינן עסוקות אלא בכלי־תשמיש של הנפטר. הרינו עומדים, איפוא, במעֵין מחלוקת כפולה של מנהגים: א) הנוהג המרחיב נתינת כלים כל־שהם, אף משל אחרים, והנוהג המצמצמו בכלים של מת; ב) ההלכה האוסרת זריקת כלים (וחברתה – המתירה לשרוף כלי־תשמיש על הנשיא בלבד) וזו המתירה. ונראה שהמסורת המתירה ליתן דיותו וקולמוסו ומפתחו ופנקסו מכוונת היא בקו ההלכה של האוסרין, הואיל והיא מעמידה את המנהג בדברים שערכם סימבּוֹלי גרידא.

ברם, הברייתא הנידונה שבתחילתה היא מדברת במנהג הנ"ל בדרך של סתם, מעמידתנו לבסוף על מתים חשׂוּכי־בנים בלבד. והנה ייתכן אמנם להניח, שב' מסורות לפנינו. אולם אין נמנע שאף ראשה של הברייתא נתכוונה לאלו, והטעם “מפני עגמת נפש”, שיכול לחול על כל הנפטרים, הולם ביותר את ההולך בלא בנים, שעל־ידי נתינת המפתח והפנקס בארונו מובאת לידי ביטוי העובדה שאינו משייר בן ליורשו ונכסיו נגנזין עמו בקבר. ואכן הספדם של רבן גמליאל ורבי אליעזר מסתיים²¹ בכך “נטל כל חמודות שבעולם והלך לו” (וסמל לכך – המפתח והפנקס שניתנו בארונו), והוא “עגמת נפש” ששנו בברייתא. וביותר מסייעתנו לקשר את ראש־הברייתא בתוספת שאצל הראשונים בהספדם של רבן גמליאל ורבי אליעזר – “ועל זה נאמר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך”, ללמדנו שנתינת המפתח והפנקס מסמלת ששמואל נטל עמו את נכסיו ולא השאירם לבן יורש שלא היה לו.

והנה הנוהג הנידון (והדומים לו שהוזכרו למעלה), הדעת נותנת שנשתלשל מימים ראשונים ומתוך יסודות שבהשקפות־דת קדומות בישראל. אלא שהמסורת שלפנינו מפרשתו בדרך אחרת, ההולמת את היהדות המזוככת שבימיה. ונראה שלא החכמים בלבד אלא אף העם הגה והרגיש כך לגבי מנהגות הללו²².