מלת השכּבה במשמע של מעשה בזיקה לנפטר בתורת מונח שימושי אינה מצויה במפורש בספרות התלמודית אלא פעם אחת (ואף זו בדמות ארמית), והיא זו שקרינו בכתובות קג ב: ההוא יומא דאשכבתיה דרבי נפקא בת קלא ואמרה: כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העולם־הבא¹.

הביאור הרוֹוחַ תופס מלת אשכבתא במשמע: קבורה. ברם, ההיקש למסורת המקבילה שבירושלמי כלאים פ"ט לב ע"ב; כתובות פ"ב לב ע"א וקהלת רבה ז כו, מַטה את הדעת לפרשה לכאורה במשמע הספד, שכך קרינו שם: יצתה בת־קול ואמרה להן: כל מי שלא נתעצל בהספדו של רבי יהא מבושר לחיי העולם־הבא².

הצעת־פירוש זו בבבלי מסתייעת היא על־ידי האזהרות הרבות המצויות במסורת־חכמים על מצוות ההספד וההשתתפות בהספד על חכם שמת.

אלא שעיקר בירורה ומיצויה של הסוגיה הנידונית, דומה שעשויים לעלות מן המקורות שלהלן.

בתשובה לרב נטרונאי³ אנו קורין: נשיא שמת וכן שונאי חכמים⁴, אם נפטר בניסן או באייר מספידין אותו בישיבה של אלול ובישיבה של אדר, ושם ההספד השני אשכבתא כדאמ' באשכבתיה דרבי ושוב אין רשות להספידו.

וגאון אחר כותב⁵: אבל חכם ואלוף וגאון מכניסין אותו לבית המדרש במקום שהיה דורש וסופדין אותו תלמידים וקהל ישראל… ולתכלית שנים עשר חודש משכיבים אותו ומבקרין אותו⁶.

למדנו תחילה שימושו של שם השכבה, משכיבים, לימיהם של גאונים במשמע: הספד. אלא שבלשונם נתיחד השם, כדרך שאנו למדים מן התשובות המועתקות, להספד שלאחר זמן, שלא עם קבורת המת.

עדות כיוצא בזו חוזרת אף אצל תלמידו של ר' יחיאל מפריש בפירוש למו"ק (הוצאת מכון הרי פישל) עמוד נח: כך היה דרכם (בימי תנאים) כי אחר ז' או אחר ל' שעברו אחר קבורת המת היו מתאספים כל קרובי המת ואוהביו ובאים על קברו ואומרים שם קינות ומספדים ודרשות לכבודו, ועדיין עושין כן בכמה מקומות וקורין לה השכבה ומוציאין על זה האבלים יציאות הרבה וכו'.

מעתה עלינו לחזור לתלמודנו ולעיין, שמא אף כאן אין אשכבתא אלא הספד שלאחר זמן, ולא ביום קבורתו של רבי⁷. שכך היא לשונה של הסוגיה: הושיבו ישיבה לאחר שלשים יום (מצוואתו של רבי בברייתא)… תלתין יומין ספדין ביממא ובליליא, מכאן ואילך ספדין ביממא וגרסין בליליא, או ספדין בליליא וגרסין ביממא⁸ עד דספדי תריסר ירחי שתא. ההוא יומא דאשכבתיה דרבי… ההוא כובס כל יומא הוה אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא. כיוון דשמע הכי סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית…⁹

הגירסה שלפנינו: כל יומא הוה אתי קמיה, אינה נותנת להתפרש אלא שאין “ההוא יומא”, המוקבל ל"כל יומא", אלא יום מיתתו של רבי, בניגוד לשאר ימים שקדמו לו, והם בחייו של רבי. ובעל־כרחנו “אשכבתא” משמעו הספד שעם הקבורה (או הקבורה עצמה). ברם, נוסח זה נראה קשה מתוכו, שהרי לא נתפרש, אימתי נהג הכובס לבוא לפני רבי? כלום נניח, שדרכו היה לשמש את רבי כל ימיו ממש? או שמא נתכוונה המסורת לימי חליו של רבי, שבא לבקרו ולידע שלומו מהו?¹⁰ והנה כ"י מינכן מנסח: כל יומא הוה אתי, ואין כאן המלה: קמיה. לגירסה זו, שנראית עיקרית, מצוּוים אנו לפרש “כל יומא” בזיקה להספדים, שספדו את רבי כל שנים־עשר חודש מלאחר מיתתו, שהתלמוד מדבר בהם תחילה. “יומא דאשכבתיה דרבי” מוקבל איפוא לימי ההספד של שאר כל ימות השנה, ו"אשכבתא" הריהו כאן ההספד של “תכלית שנים עשר חודש” כאצל הגאונים המוזכרים, שאחרון היה, ומסתבר אף גדול היה מהרבים שקדמו לו.

פירוש זה נעשה ודאי מגירסתו של בעל “מדרש הגדול” לבראשית¹¹: “בי אשכבתיה דרבי נפקא בת קלא ואמרה: כל דהוה בי אשכבתא דרבי מזומן לחיי העולם הבא. ההוא כובס דכולא שתא הוה, ההוא יומא לא הוה וכו'. ברור איפוא, שכיון התלמוד לשנים־עשר חדשי השנה, שהיו מספידים בו את רבי כל יום מלאחר מיתתו, במנוגד להספד שבסופה, והיא ה”אשכבתא"¹².

אלא שמכל־מקום עלינו להביא ראָיה, שרָוַח הנוהג בימיהם של תנאים ואמוראים בארץ־ישראל להיות מספידים את הנפטרים ימים רבים לאחר מיתתם¹³.

דבר זה שנוי במשנה, מו"ק פ"א מ"ו: “לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם־לרגל שלשים יום”. ההלכה בגופה מעידה על עצמה, שלא נתכוונה אלא להספד שלאחר מיתה ימים הרבה. שהרי לא שמענו של' יום ערב כל מועד יהו אסורים בהספדו של מת שנפטר אותה שעה. אלא שכך מפרש, בידוע, הירושלמי: הדא דתאמר בישן, אבל בחדש מותר. איזהו חדש ואיזהו ישן? חדש בתוך שלשים יום, ישן לאחר שלשים יום.

ברם, אף מן המסורת שלהלן בבבלי מוכח פירושה זה של משנתנו, שכך אנו קורין (מו"ק ח א): אמר רב כהנא [ואמרי לה]¹⁴ אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באחד, שכינס מעות לעלות לרגל. בא ספדן ועמד על פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו, ונמנע ולא עלה. באותה שעה אמרו: לא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום. לא הוזכרה במסורת מיתתו של אחד מבני משפחתו של אותו איש, וכל־עצמה אינה יכולה לכוון אלא להספד שלא היה צפוי ותכוף ומחויב, אלא נגרם מעיקרו על־ידי הופעתו של אותו ספדן (בעל־המקצוע, שנתכוון ליטול מעותיו). ברור, שאנו עסוקין בהספד שלאחר זמן, משנשתקעה פטירתו של המת. ואכן כך מתפרשת משנתנו על־ידי כמה מן הראשונים¹⁵.

זכר ל"השכבה" במשמע הספד מצינו אף במשנה לנוסחאות אחדות. שנינו בכלים פ"א מ"ז: עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה (משאר כל ארץ־ישראל) שמשלחין מתוכן את המצורעין ומסבבין לתוכן¹⁶ מת עד שירצו; יצא אין מחזירין אותו. הלכה זו מועתקת אצל הרמב"ם, משנה תורה הלכות בית הבחירה פ"ז הי"ג בלשון שלהלן: עיירות המוקפות חומה מקודשות משאר הארץ שמשלחים משם את המצורעים ואין קוברין בתוכן מת עד שירצו שבעה טובי העיר או כל אנשי העיר. ואם יצא המת חוץ לעיר אין מחזירין אותו לתוכה אף־על־פי שרצו כולן להחזירו¹⁷.

מחוּור הדבר, שאין ליישב את דברי הרמב"ם לפי גירסתנו במשנה, שאין “מסבבין” אלא מעבירין את המת ברחובות העיר על־מנת להספידו, ואין “עד שירצו” ענין לאנשי העיר וטוביהם, אלא לקרוביהם של המתים. ומסתבר לכאורה, שאין לקיים את מסורת הרמב"ם אלא מעין דבריו של בעל “כסף משנה”: “לשון המשנה שם: ומשכיבין לתוכן מת עד שירצו… ופירש שם רבינו: עד שירצו אנשי המדינה בכלל או טובי העיר, שאם רצו לקוברו במקום מהמדינה יוכלו לקוברו… נראה שהוא מפרש דמשכיבין לתוכן מת היינו שמניחין אותו במשכבו ואין קוברין אותו בעיר עד שירצו בני המדינה. ובהשגות א”א: לא שמעתי כאן לא רצון טובי העיר וכו', נראה שהוא גורס: ומסבבין לתוכן מת" וכו'¹⁸.

הרי שגרס כן ר"י קארו במשנתו: ואין משכיבין; קרוב איפוא להניח כדבריו של הלה, שאף הרמב"ם ניסח כן, גירסה שמצויה אף בדפוס נאפולי¹⁹. אלא שהרמב"ם פירש משכיבין = מניחים, עד שיתרצו אנשי העיר לקוברו, שבהסכמת הציבור מותר לקבור את המת אף בתחומה של העיר. ברם, פירוש זה דחוק הוא²⁰. מסתבר איפוא, שעיקר משמעו של השם, למסורת הנוסח האמור, אף הוא אינו אלא: מספידים, בדומה ל"מסבבין" שבגירסתנו. אלא שבמקום זה ענינו הספד כל־שהוא, לרבות זה שעם הקבורה²¹, דבר שבו עסוקה משנתנו בהלכה הנידונית.

שמא ייתכן לפרש על יסוד כל שנתברר לעיל אף אותה כתובת יוָנית מבית־שערים, שפירסם פרופ' שוובה ב"ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה" תש"ב, חוברת א, עמוד 22 Ριβ Σουμωῆλος συστελλον (τος) και ούδα κοιμ (ῶντος) מסתבר לראות בפעלים συστέλλειν, κοιμᾶν כינויים של רב שמואל ויהודה, לומר שמות שמציינים את מלאכתם־קבע, וכדרך שמפרש שוובה, אלא שמשמעם של פעלים אלו בגופם אינו מחוּור ביותר, ואותו חכם הרבה לישא וליתן בבירורו. שוובה מקשר בפועל הראשון את הפיסקה שבמעשה השליחים ה ה–ו, המדברת בפעולת – συστέλλειν כמעשה של טיפול במת קודם הוצאתו מביתו לקבורה, ומעתיק את ההצעות החלוקות שאצל הפרשנים הנוצרים, שמהם תופסים את המלה הנידונית במשמע: כסות, עטוף, ומהם – במשמע: לקוח, אסוף. והרי הוא נוטה לדעה האחרונה ובא לפרש אף את הפועל שבכתבתנו מעין הוראה זו. לדעתו משוקע כאן הפועל: עמץ, אמץ, המצוי במקורות של תנאים בזיקה למת, והוא סובר שר' שמואל דילן שימש מאמץ (מכווץ, מאסף) אברי גופם של הנפטרים כדת וכנוהג, בתורת בעל־מלאכה. ברם, לא מצינו במפורש עמץ בזיקה לשאר כל אברי גופו של מת אלא לעיניו, ואף אין ידים להניח שימושה של מלה במשמעות נרחבת זו (אלא שאין כאן מקום לדון בענין לפרטיו). לפיכך דומה אני, שראוי להעדיף את ההצעה הראשונה ולראות בו בר' יהודה עוטף את המת בתכריכין או: כורך (ראה ירושלמי תרומות פ"ח מו ע"ב: יכרך המת בסדינו). ואפשר ש"כורך" זו אינו מכרך את המת בלבד אלא אף עושה תכריכין, וצ"ע. ברם, אף השם κοιμῶν שבכתובת לא נתחוור ענינו משלם. שוובה מציע לפרשו: מניח את המת כהלכתו בקבר, הנחה שמשמעה פעולה מיוחדת. אלא שאין לנו סמוכין גמורים למציאותו של מונח שימושי כעין זה במקורותינו. המשנה בנזיר פ"ט מ"ג: המוצא מת בתחילה מושכב כדרכו, אין היא מתכוונת אלא למצב־גופו הנורמלי של מת בקבר. והוא הדין שאין להסיק על פעולה מקצועית כנ"ל מן הירושלמי שם – איזהו מושכב כדרכו? רגליו מפושטות וידיו על לבו. קשה איפוא להניח, שיהודה נקרא על שם מלאכתו – המניח מת בקברו כהלכה. אלא שאין נמנע להניח מציאותו של שם: משכיב, במשמע: קובר, שהרי “משכב” בהוראת קבר מצוי באותה תקופה בכתובות של יהודים בין בארץ ובין בחוצה־לארץ (והוא הדין בכתובות נבטיות), ואף־על־פי שלא מצינו ראָיה למשכיב והשכבה.

ברם, שמא אף כאן κοιμῶν = משכיב, אין פירושו אלא ספדן? שהרי מצינו ספדנים בעלי מקצוע בארץ־ישראל בימיהם של תנאים ואמוראים (ראה אף המעשה בספדן, שהועתק בפנים ממסכת מו"ק ח א)²².