א. צוער    🔗

עדויות מוכיחות מן מקורות ספרותיים על מציאות ישוב יהודי בצוער בתקופה הנידונית, אין בידינו עד עכשיו, חוץ מזו של סהל בן מצליח¹, שהיא מאוחרת ביותר (מאה י'). ודאי אפשר, שה"מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים" וכו'², אירע בימים הסמוכים לחורבן מלאחריו; מכל־מקום אין ראָיה שלא קדם לו³. שהרי החכמים במשנה מביאים לרבי עקיבא מסורת ראשונה, להודיעך, שאין הלכה כמותו. והוא הדין לגבי התוספתא (שביעית פ"ז הט"ו; פסחים נג ע"א) – אוכלין בתמרים עד שיכלה אחרון שבצוער – שאין זמנה של ההלכה מבורר⁴.

ברם, כמדומה אני, שהמסורת שלהלן עשויה ללמדנו על קיומו של ישוב יהודי הגון בצוער בימיהם של תנאים (מאה ב'). בחולין קכז ב: אמר רב הונא בר תורתא פעם אחת הלכתי לוועד, וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב. לימים יצא ערוד מביניהם. וכשבאתי לפני ר' שמעון החסיד, אמר לי: אמר הקדוש־ברוך־הוא: הם הביאו בריה שלא בראתי בעולמי אף אני אביא עליהם בריה שלא בראתי בעולמי⁵. והנה תחילה, ודאי הגירסה הנכונה היא: ר' יוחנן בן תורתא, ראה הנוסחאות בדקדוקי סופרים, והוא התנא המפורסם, בן דורו של רבי עקיבא⁶. אלא שאף תיבת “לוועד” שלפנינו בלא ספק משובשת⁷. כיוצא בזה, אין אנו יכולים לקבל גירסת כ"י מינכן – ליער, שתיבת “יער” אינה מצויה בלשון חכמים אלא בשני מקומות, פעם אחת בבבלי ופעם אחת בירושלמי⁸, שתחתיה משמשת תדיר מלת “חורש”, “חורשא” (ובשני מקומות הנ"ל, יש טעם מיוחד לכך שנקטו לשון ארכאי⁹). לפיכך נראה שאין לנו לקיים אלא את הנוסח: לזוער שבכ"י רש"י (ראה דקדוקי סופרים: לזוער, שם מקום) או: לציער שבאגדות התלמוד (ד"ס שם). ומסתבר כגירסה הראשונה. שכך הוא גורס אף במדרש הגדול (בראשית, הוצ' שכטר, עמוד 445; מנוקד: לזוֹעֵר¹⁰). ושתי הגירסאות משמען: לצוער¹¹. “הליכתו” זו של ר' יוחנן בן תורתא מן הסתם ענינה כדרך “הילוכן” של נשיאין ו"זקנים" וחכמים בתקופת תנאים ואמוראים, לתכלית ציבורית (חברתית־רוחנית). ומכאן שהישוב היהודי בצוער אותה שעה לא היה בטל בערכו, דבר שמוכח למאה ד' וה' אף מן הכתובות שנתפרסמו¹².

ב. נוה    🔗

מצינו כמה מקומות המעידים על ישוב יהודי (גדול) בנוה שבעבר־הירדן. ואולם ידיעות חוץ מאחת, נוגעות בתקופת אמוראים¹³. מימיהם של תנאים אין לנו אלא אותה מסורת שבירושלמי ושבבבלי¹⁴: בנינוה¹⁵ צרכון למעבד תעניתא בתר פסחא אתון שאלון לרבי וכו'¹⁶.

ברם, המקור שלהלן מוכיח על קיומו של ישוב יהודי בנוה בימי אושה. כתובות כב א, בברייתא: מעשה באשה אחת גדולה שהיתה גדולה בנוֹי וקפצו עליה בני־אדם לקדשה ואמרה להם מקודשת אני. לימים עמדה וקידשה את עצמה. אמרו לה חכמים מה ראית לעשות כן. אמרה, בתחילה שבאו אלי אנשים שאינם מהוגנים, אמרתי מקודשת אני, עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים עמדתי וקידשתי את עצמי. וזו הלכה רבי אחא שר הבירא לפני חכמים באושה ואמרו, אם נתנה אמתלה לדבריה נאמנת. והנה בהלכות גדולות גורס¹⁷: מעשה באשה אחת שהיתה גדולה בנוי ואמרי לה גדולה בנינוה. ודומה לזה בהלכות גדולות, דפוס ברלין¹⁸: ומעשה באשה אחת שהיתה גדולה בנינוה ואמרו לה גדולה (וחסר)… ברור, ששתי הנוסחאות: בנוי־בנינוה, פירושן ב' השמות לאותה עיר: נוה־נינוה¹⁹. ולפיכך ודאי שהגירסה העיקרית בגמרא היתה: ומעשה באשה אחת גדולה (= עשירה, מיוחסת) שהיתה בנוה וכו'. אלא שנשתבשה הגירסה בנוסחאותינו, ונתנסח בדפוסים: גדולה, פירוש: שהיתה גדולה בנוֹי – ביופי.

ג. פנייס    🔗

על קיומו של ישוב יהודי באותה עיר מלאחר החורבן אין לנו מקורות מפורשים במסורת דילן, ולפיכך שמט פרופ' קליין מקום זה בספר הישוב. שכן האגדה שבירושלמי שביעית²⁰: דיקלטיאנוס אעיק לבני פנייס, אמרין ליה, אנן אזלין וכו'²¹ אינה מפרשת שנתכוונה להם ליהודים בדוקא כמוֹת שהעיר בדין פרופ' קליין²², אלא שהמקור שלהלן מוציא מכלל ספק את מציאוּתו של ישוב יהודי בתקופה הבּיזאנטית. מללס בכרוניקון שלו²³ מספר על וירוניקה (הבתולה המפורסמת מן האגדה הנוצרית) שמן פנייס שהיתה זבת־דם ימים הרבה ונתרפּאה על־ידי ישוּ וגמרה להקים לכבוד מושיעה פסל בעירה ושגרה איגרת להורדוס בן פיליפוס. המחבּר מעתיק איגרת זו כצורתה ומוסיף: ὅπερ ὑπόμνημα ηὗρον ἐν τῇ αὐτῇ Πανέαδι πόλει παρὰ Βάσσῃ τινί γεγομένῳ ἀπὸ Ἰουδαίων χριστιανῷ. Εν οἷς ὑπῆρχεν ὁ βίος πάντων τῶν βασιλέων τῶν βασιλευτάντων πρώην τῆς Ἰουδαϊκῆς χώρας ²⁴. לאורו של מקור ודאי זה, ייתכן לפרש אותו מעשה סתום שבירושלמי שנתכוון ליהודי פנייס ש"נדחקו" (בתשלומי מסים) בידי דיוקליטיינוס.

ד. ב' רישא, קפיטוליס    🔗

עיר זו של עבר־הירדן, שבראשית ימיו של טריינוס זכתה להיות עיר אוטונומית, Capitolias, אין ידוע על ישוב יהודי שבה, אלא ממקור מפוקפק ביותר. בבבלי חולין שנינו²⁵: כוי מין בהמה ושל בית דושאי היו מגדלים מהן עדרים־עדרים. הערוך גורס: בית רשאי, ולכן: “יש אולי לחשוב על שמה הארמי Capitolias בעבר־הירדן, שנזכרת בתרגום יונתן לבמדבר כב לט; לב לז בשם בירישא”²⁶. ברם, המקור שלהלן מלמדנו, שבתחילת התקופה הערבית נתקיים בעיר זו ישוב יהודי. בשנת 1917 פירסם מלומד גרוזיני, פרופיסור Kekelidae ב"קריסטיאנסקי ווסטוק", כרך ה', טכּסט גיאורגי, המכיל סיפור על מותו של הקדוש האיפיסקופוס פטרוס מן קפיטוליאס, שהומת בידי הערבים בעיר הנ"ל. ב־ Analecta Bollandiana, כרך נ"ז (1939), ניתנת תמציתו של חיבור זה בצרפתית, ובו אנו קורין²⁷: האיפיסקופוס נסחב ברחובותיה של העיר, כשגופו שותת דם ולשונו “שרוח הקודש שדיברה מגרונו היתה משתיקה את היהודים ואת הכובריטים²⁸ מלחך בעפר”. ולהלן אמור²⁹: צלבו אותו במקום הנקרא “סורית” טור – ליפרה (בכלל, נראה שטופס הגיאורגי משמש תרגום של הנוסח המקורי הסורי), ה' מילין מקפיטוליאס והיתה גופתו תלויה על העץ בגזירת הרשות ה' ימים. לבסוף חמישה ימים אסרו על הנוצרים לטפל במת, אלא מסרוהו ליהודים להתעסק בקבורתו.

הדעת נותנת, הואיל ובתחילת מאה ח' (מיתתו של הלה בשנת 715) נמצאו יהודים בעיר זו שאף בתקופה הרומית נתקיים שם ישוב יהודי.

ה. בית אלייס (בית אילניס, אילנים)    🔗

בספרי האזינו פס' שו הרי אנו קורין: משל לאדם שהלך לקיסרי וצריך מאה זוז או מאתים זוז הוצאה, נוטלם פרט מיגעים אותו ואין יודע מה לעשות, אבל אם מצרפם ועושה אותו סלעים פורט ומוציא בכל מקום שירצה. מי שהולך לבית אילניס וצריך מאה מנה או שתי ריבוא, אם מצרפם מיגעת אותו. ואין יודע מה לעשות, אבל אם מצרפם ועושה אותם דינרי־זהב פורט ומוציא בכל מקום שירצה.

פרופ' קליין³⁰ סובר לקרות בית – אילנים ומפרשו = בוטנה, בטנן והוא ירוד (היריד) בטנן שנזכר בירושלמי, עבודה זרה³¹, והוא יריד של הטרבינטוס המוזכר אצל אבות הכנסיה הנוצרית.

והנה לכאורה אפשר היה להטיח כנגד שיטה זו מן הירושלמי שלעיל האוסר לישראל ליריד זה ש"הוא המחוּור מכולן" לאיסור. ושהירונימוס מעיד אף הוא ש"ליהודים יריד זה תועבה הוא", מפני זכרון הרעות, שעברו עליהם בימי אדריינוס, לאחר חורבן ביתר, שמכרו שם יהודים לעבדים (כמחיר הסוס). ברם, בדין ציין פרופ' קליין שמכל־מקום, כבר העיד סוזונימוס שאף היהודים “חוגגים” שם ביריד, ביחד עם הנוצרים ועובדי־האלילים (הפויניקים־סורים)³².

אלא שהדבר קשה מפנים אחרות. תחילה, רחוק מלזהות “אילנים” עם אלונים הבוטנין. ובשניה בכתב־יד רומי הוא גורס: אילייס, ובמדרש תנאים³³: האילס.

והדעת נותנת, שגירסה זו נכונה, בדוקא מפני חומרה³⁴.

נראה בעיני שאין זה אלא המקום Βηθελέα, מולדתו של סוזומינוס. כפר זה סמוך היה לעזה, ואבי־הכנסיה הלה מספר עליו בלשון הזה³⁵: כפר של עזה מרובה בתושבים ובו היכליות הרבה עתיקים (של עבודה זרה), ובמיוחד היכל הפנתיאון, העומד על האקרופוליס שעל גבעה שמחוץ לעיר וכו'. ברור, שלפנינו שם סורי: בית אלהא (פנתיאון).

והנה ידענו, שירידים גדולים נהגו לעשות במקומות מקודשים של עבודה זרה (ומכאן, המשא־והמתן בהלכה אם מוּתר לילך ליריד). לפיכך אפשר להניח מראש מציאותו של “שוק” גדול באותו מקום.

אלא שנראה בעיני שאין זה אלא ירידה של עזה המוזכר בירושלמי הנ"ל (שלא נאסרה הירידה אליו בהלכה קצובה). לפי שנהגו לעשות ירידין גדולים, מחוץ לערים, הואיל והיו הללו קשורים בחגים (של נכרים) ואף ב"לינה" של ההולכין ליריד. וכבר שנינו בתוספתא ע"ז פ"א ה"ו: יריד שבתוך הכרך… ומחוץ לכרך אסור תוך הכרך מותר. ובידוע, שב־Chronicon Paschale הריהו מעיד על “ירידה של עזה” שנתקן על־ידי הדרינוס ונקרא על שמו, שהיה גדול ביותר³⁶ (ולפיכך ההולך ל"שוק" לבית־אלייס נוטל ממון הרבה יותר ממי שמהלך לקיסרין, לפי שבקיסרין הילכו ברגיל, ולאותו שוק, שהיה שנתי, רק למסחר גדול) (ואילו קיימנו הגירסה: בית־אילנים יכולים היינו לראות בו עיקר השם הנ"ל, לפי שבפויניקית אילנים = אלים).

ו. ברתותא    🔗

מצינו תנא בשם: רבי אליעזר בן יהודה איש בר־תותא³⁷ (או: ביר תותא; ומצינו נוסחאות: כפר תותא, כפר בר־תותא³⁸, אלא שאין אנו יודעים לאַתרוֹ. ברם, נראה בעיני שאפשר לזהותו עם המקום שלהלן. בספר חיי פטרוס³⁹ אנו קורין (לסוף מאה ה'), שאותו נוצרי נתבקש להישאר בכפר “דמתקרייא מגדל תותא, למן תימנא לגאנא” וכו'. מקום זה, שבנוסחאות יוָניות וסוריות נקרא θαυθα,Tanatai או Tabette, נראה שהסורי שמר את שמו העיקרי (על שם התותים שגדלו, כנראה, בסביבה⁴⁰). ושמא אין ביר־תותא אלא בירת־תותא, בהבלעה, ופירושה מגדל תותא.