ואמנם בספרא (אחרי מות פרק ז, הוצ' וייס, פג ע"א) מונה כאחד את הדנין והמקדשין… והמקדישין והמעריכין וכו', במלאכות שיש בהן מצוה, ואינו מבחין ביניהן. וכן הוא בתוספתא (יום טוב פ"ד ה"ג) לפי הנוסח העיקרי. וראה להלן הערה 27, והשוה מלאכת שלמה.  ↩︎

במשנה שבגמרא פסחים פ"ו סה ב גורס ב' פעמים “משום מצוה”. ברם, אין מלת “משום” במשנה שבמשניות שם, ולא במשנה שבירוש' ולא בהוצאת לו וכתי"י (והשוה ד"ס שם, הערה ח), ובודאי נשתבּש.  ↩︎

ראה דברי הגמרא, ביצה לז א (ויש לעמוד על הנוסח השונה שבר"ח, ועי' המאירי שם). ותשובת ר' יצחק אין בה כדי ישוב למשנה. ואף תשובות התלמוד שם לו ב ולז א על השאלה: “והא מצוה קעביד”, דחוקות הן. ורש"י (השוה המאירי, ריב"ב ור"ן, וקרובים דברי רש"י לדברי הרמב"ם בפירושו למשנה בעיקרו של דבר) כתב: “משום רשות שיש בו קצת מצוה אבל לא מצוה גדולה וקרוב הוא להיות דבר הרשות”. ופירושו דחוק. ואף־על־פי שמעין זה פירש גאון מלת “רשות” לענין אחר (עי' תרביץ, שנה ו, עמוד 111). ור' ישראל לוי מגיה את משנתנו ואת הירוש' שעליה (.Über einige Fragmente usw, עמוד 7 הערה 10). ואשר לירוש', הרי אף אם נפרש דבריו כהצעתו של ש. ליברמן (תרביץ, שנה ה עמוד 99), מכל־מקום אין הם מסייעים הרבה לישוב משנתנו. שעל־כל־פנים, הקושיה השניה והשלישית בעינן עומדות.  ↩︎

רבי אליעזר והורקנוס בנו (וחכמים עמו, השוה סנהדרין סח א) חולקין במחלוקת רבי נתן ורבי יהודה הנשיא שבברייתא בשבת לה ב. שלדעת רבי נתן תקיעה שלישית בערב שבת להדליק את הנר ורביעית לחלוץ תפילין, ולדעת רבי יהודה הנשיא שלישית לחלוץ תפילין ורביעית להדלקת הנר (רש"י שם, ותוספות, והשוה עוד תוספות סנהדרין סח א) [בספרי הגאונים היה כאן בגמרא עצמה: במאי קמיפלגי בפלוגתא דר' אליעזר והורקנוס בנו, עי' מפתח לרב נסים גאון שם. – אפ']. נמצא שרבי נתן (המוסר לפרקים הלכות של ר' אליעזר כרבי אליעזר, ורבי כחכמים. ולענין שרבי אליעזר חשש שלא יחלוץ בנו את תפיליו עד שלא שקעה חמה, יש לעמוד על כך, שרבי אליעזר היתה מצוַת תפילין חביבה עליו עד לאחת והיה מדקדק בה ביותר, השוה, למשל, מאמרו בברכות ו א ומסכת תפילין הי"ט, היגר מח: “שלא היה רבי אליעזר מהלך ארבע אמות בלא תפילין כך היה רבי אליעזר עושה מצוַת תפילין קבע”, והשוה ירוש' ברכות פ"ב ד ע"ב ובבלי סוכה כח א.  ↩︎

פירוש זה מוכרח, כשאנו מַשוים ברייתא דילן להקבלות שבסנהדרין סח א (עיין רש"י ותוספות שם) ואדר"נ, נו"א, פכ"ה.  ↩︎

תוספות שם, ד"ה מצוה.  ↩︎

לשאלה זו משיב התלמוד: “אמר רבא מפני הרמאים”. ונראין דברים, שרבא לא בא לקיים ולפרש את נוסח הברייתא שבתלמוד. שאין בדבריו תשובה על הקושיה הנ"ל, אלא נתכוון לומר, שהטעם הרביעי אינו “משום בל תכלה”, אלא “מפני הרמאין”, וכנוסח הברייתא בתוספתא פאה (פ"א ה"ו. ובברייתא המקבילה שבספרא קדושים פ"א, ובירוש' פאה פ"ד יח ע"ב מונה חמשה דברים וכולל מפני הרמאין ומשום בל תכלה). כלומר שרבא בא להגיה. וכיוצא בזה מצינו בשבת ב ב: “רבא אמר רשויות קתני רשויות שבת שתים”. ומכוון לומר, שעיקר המסורת[?] בהלכה השנויה במשנת שבת הוא כמוֹת ששנינו בתוספתא שם – ארבע רשויות שבת וכו'. ובה"ג (ב' הנוסחאות) תפס את נוסח התוספתא, באותה ברייתא של רבי שמעון (הלכות פאה).  ↩︎

וקרובין לכך דברי הרשב"א בחולין שם. ויש להשוות לענין את ההקבלות שבת"כ וירוש'.  ↩︎

כדבריו של אביי, וכן אומר הירוש' (יבמות פ"ב ג ע"ד): “איסור מצוה עריות מדברי סופרים מצוה מן התורה לשמוע את דברי סופרים”.  ↩︎

ובפסיק"ר פ"ג (פרידמן, ט' ע"א) וכן בבמד"ר פי"ד מוחלפת השיטה של ריב"ל.  ↩︎

מצינו “גזרה” בדיני ממונות ולענין תקנה (מדרש תנאים, עמוד 158) – מיכן אמ' בעלי חוב נפרעין בזיבורית אלא שגזרו חכמים בבינונית מפני תיקון העולם.  ↩︎

יש לעיין בקידושין כד ב (ובהקבלה שבגטין): “תנו רבנן בכולם עבד יוצא בהם לחירות וצריך גט שיחרור דברי ר' שמעון… ר' טרפון אומר אינו צריך ר' עקיבא אומר צריך המכריעים לפני חכמים אומרים נראין דברי ר' טרפון בשן ועין שהתורה זכתה לו ודברי ר' עקיבא בשאר איברים הואיל וקנס חכמים הוא”. התלמוד שואל “קנס הוא קראי קא דרשינן” ומשיב: “אלא הואיל ומדרש חכמים הוא”. התלמוד אנוס איפוא להגיה בברייתא. ואכן קושית הגמרא חמוּרה היא, שאף במכילתא (מסכתא דנזיקין, פ"ט) ומדרשב"י, 131, דורשים הלכה זו מן המקרא. ושמא ייתכן לפרש את הברייתא כצורתה, בלא הגהה. שאף־על־פי ש"קנס" הוחל ברגיל על עונש, הרי מצינו שימושו אף לטובה (תד"א זוטא, איש שלום 184 – “קנסו עליו טובה”), והוראתו יכולה להיות, כמו ביסודו הרומי Censeo, קביעות והוראה מחייבת. ואם כן “קנס חכמים” שבאותה ברייתא ענינו הוראה של חכמים והוא מקביל ל"תורה", כלומר, למה שמפורש בכתוב, וכמוֹת שמצינו שימוש לשון כיוצא בו במשנת סנהדרין (פי"א מ"ג): “חומר בדברי סופרים מבדברי תורה, האומר אין תפילין כדי לעבור על דברי תורה פטור חמשה טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב”. שקורא “דברי סופרים” למה שהוא מדרש חכמים, כבכאן והשוה ירוש' ברכות פ"א ג ע"ב והקבלות. ואולי אין להקשות מתוספתא מקואות פ"ה ה"ד – “כזית מן הנבלה וכעדשה מן השרץ… ספיקו טמא שכל דבר שעיקרו מן התורה ושיעורו מדברי סופרים ספיקו טמא”, על דעת ר' יוחנן בירוש' פאה פ"א טו ע"ב וחגיגה פ"א עו ע"ב, והשוה בבלי עירובין ד א והקבלות. שאפשר ש"דברי סופרים" שבתוספתא אף הם כבמשנת סנהדרין הנ"ל, מדרש חכמים, או הלכה למשה מסיני, וקראום כך, והואיל ועל־כל־פנים אינם מפורשים בתורה. כיוצא בו בכתובות י' רע"א “קנס חכמים” שבברייתא יש לפרשו במובן הוראת חכמים, ואין צורך להגיה “תקנת חכמים”, כמו שהתלמוד עושה. ובדומה לזה יש לפרש בירוש' כתובות פ"א כד ע"ד: “קדשה בחופה לית ליה באילין קינסייא”, שאין לפרשו במובן הרגיל של עונש, אבל יש כאן הלכות של חכמים, והדבר צריך תלמוד (מיהו בירוש' יבמות פי"ד יד ע"ב “עוד היא באילין קנסייא” יש לפרש כברגיל).  ↩︎

כנוסח שבשרי"ר וברא"ש (והשוה אהצ"ו לרטנר) והשוה עוד ש. ליברמן, תרביץ, שנה ה, עמוד 98, שעמד על יסוד החיוב ש"ברשות", באלו שני המקומות ולמעלה, שם, עמוד 97, ובהערה 1, ציין ל"רשאי" שבמשנת ערכין שהתוספות פירושה במובן חייב ול"רשיי" שבמדרש תנאים, אלא שקיבל פירושו של רש"י ש"רשות יש בו קצת מצוה".  ↩︎

בשה"ש זוטא (שכטר, 39: בובר, 35): “דבר אחר מצאוני השומרים הסובבים בעיר ביום שניתנה רשות למלאכי השרת שיהו עמהן על החומה ביום שנאמר על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים”, ענינו כאן לא היתר ויפוי־כוח כרגיל, אלא פקודה, וכמו שמעתיק לשון הכתוב – הפקדתי שומרים..  ↩︎

לשון התוספתא (פ"ו הי"ח) “מפני שהניח ברשות” אינו מתפרש כפשוטו כנ"ל, אבל לשון הברייתא שבירוש', השוֶה לזה שבב"ב, נותן ידים לפרש גם ברייתא זו כחברתה, והרי אף תנא אחד, רבי יהודה, שנאן.  ↩︎

[עי' בבלי ל' ע"א: מאי לאו משום רשות בית דין לא משום רשות מצוה והתניא (כנו' כי"י, ובניחותא) ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא רשות מצוה. – אפ']  ↩︎

משנת פסחים (פ"ו מ"ב) – “מה ראיה רשות למצוה”, אינה ענין לכאן, שפירושה כאן כברגיל רשות גמורה (היתר) ומצוה גמורה שמן התורה. וליברמן דחק לפרש את הירושלמי שעל אותה משנה, כאילו הבין שבות שבה כ"שבות של רשות (=קצת מצוה)“. ולא יכולתי לרדת לסוף דעתו, שמה מכריח את התלמוד לפרש “שבות” (ו"רשות") בדרך זו ולהקשות מדוחק, יפרש שבות כברגיל, וכרישא של משנת ביצה, שענינו רשות גמורה ויקשה מרוח. ועוד, שלפי פירושו מה תמה הירוש' – “לא כן תנינן המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות” וכו', ואם כן איך אפשר לקרוא לשבות לכבוד יום טוב “רשות”, והרי “רשות” לפירושו “יש בה קצת מצוה”, וכלום יש להעלות על הדעת, שהתלמוד סבר, שעשיית מעשה “לכבוד יום טוב” יש בה מצוה גמורה כעשיית הפסח? וסמיכתו על הר”ח אינה מועלת, שאין בין ר"ח ורש"י אלא משל בלבד, שר"ח תפס דוגמה של שבות השנויה במשנת ביצה, שהוא מעתיקה למעלה בסמוך – כדתנן ביום טוב אלו שהן משום שבות לא עולין באילן וכו'. ופירושו הפשוט של הירוש' נראה, שהוא כשל המפרשים, שהתלמוד תופס “רשות” שבאותה משנה במובן היתר, כברגיל, ולפיכך שואל: מהו רשות (כך כנראה יש לגרוס עם בעל “קרבן עדה”, והרי הלשון חוזר בתשובתו – פירושו של ר' ירמיה), כלום מתכוונת המשנה, שבתיקון צרכי החג אין בו משום מצוה כל־עיקר. ועל זה משיב ר' ירמיה ודאי יש בעונג יום טוב מצוה. אבל אותה מלאכה מיוחדת שבא לעשותה ביום טוב (בישל, למשל) אינו הכרח, ויכול לשמוח ביום טוב בלא שיעשה אותה מלאכה דוקא. ולפיכך הרי היא “רשות”, מה שאין כן הפסח, שעשייתו מצוה שבקבע. [ואמנם פירושה של משנה זו יוצא מס"ז, 257. אמר לו ר' יהושע הרי שחיטה שהיא במקראי קודש בגבולין תוכיח שהתיר בה משום מלאכה ואסר בה משום שבות אמר לו ר' אליעזר מה זה יהושע אין דנין רשות מחובה ולא חובה מרשות וכו'. – אפ']  ↩︎

התלמוד (כ א) מפרש טעמו של ר' יהודה “דכתיב אלה המצוות”, ומוסיף בירוש': “–וכל שם מצוה אחת היא”, כלומר, שאין “מצוה” אלא מה שבתורה.  ↩︎

דעת אחרת לראבי"ה, אפטוביצר, ח"ב, 118, והשוה הערת המו"ל, שם, 24.  ↩︎

ר' יהודה איפוא לשיטתו ביבמות, שאינו קורא “מצוה” לדברי סופרים.  ↩︎

כך נראה הנוסח הנכון, תחת חביבאי או חבבאי או הנחכין (השוה גם תוספתא ב"ק פ"ט הכ"ח), ולשון “חוככין” שלאחר זה מעיד על כך. מטעם זה יש לקרוא אף בירוש' (שבועות פ"ז, לז ע"ד) חככי, תחת חבטי שלפנינו.  ↩︎

לפירושו של ר' יוחנן קשה, שההלכה בין של חכמים בין של ר' יהודה לא תפסה מלחמת־רשות של היתר, שאין עמה מצוה כלל (לבני בבל לא יקשה כל־כך לר' יהודה, הואיל והוא סומך דבריו על השונה הראשון). ברם, להנחה זו הדבר מיושב, שדבריהם כוללים כל מלחמה שאינה כתובה בתורה. ואשר להלכה, יש לנו ללמוד מחשמונאים א (ג נו), שהחזירו מערכי המלחמה אף ב"מלחמת מצוה", שהרי אותה מלחמה לשם הגנה היתה ולקידוש שם שמים. אלא שלפי פירושו של ר' יוחנן נצטרך לומר, ביחס לשיטת ר' יהודה ביבמות (ובפסחים) – “תרי תנאי אליבא דרבי יהודה”.  ↩︎

ההלכה האחרונה סבורה, שאין בשבת מצוַת עשה לעצמה או לאו שבמלקות בלבד, ברם, שיטת ההלכה הראשונה לא היתה כך. ומצאנו ביטוי לכך בירוש' עירובין פ"ג כא ע"א ופסחים פ"ו לג ע"ב: “רבי יונתן אמר קומי רבי חייא רובה בשם רבי שמעון בי רבי יוסי בן לקוניא לוקין על תחומי שבת דבר תורה אמר ליה רבי חייא רובה והלא אין בשבת אלא סקילה וכרת” וכו'. שיטת רבי חייא היא איפוא, שאין איסור בשבת מן התורה אלא מלאכות גמוּרות שחייבין עליהן מיתה וכרת, ואלו שאין חייבין עליהן עונש מיתה אינן אלא מדברי סופרים. ויש להשוות לכך ענין “הבערה ללאו יצאת”, שהוא דעת ר' יוסי בברייתא שבבבלי שבת ע א והקבלות, מה שאין אנו מוצאים בברייתות המקבילות שבמכילתא (ויקהל פ"א) ומדרשב"י (166) ולא בירושלמי (שבת פ"ז ט ע"ג ע"ש). על־ידי נטיה זו של ההלכה האחרונה אפשר לבאר אף את העובדה, שהמלאכות שהיו תחילה אסורות כ"שבות" מן התורה, נידונו לבסוף כאסורות מדרבנן.  ↩︎

ובמדרשב"י להלן, וכן במשנת ר"א, 367–368, אמר: מנַיִן למקח ולממכר והלואה ופקדונות שנקראו מלאכה תלמוד לומר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו מנין לדינין… ולכל מעשה בית דין שנקראו מלאכה תלמוד לומר וכו' מנַיִן לקידושין ולגטין שנקראו מלאכה וכו'.  ↩︎

יודע אני, שיש ביד הטוען לטעון, שאין המדרש אלא אסמכתא. אלא שאני מקווה לברר בשעת־כושר, שבדרך־כלל הנחה זו, שמשתמשים בה התלמוד והראשונים ליישב את הסתירות שבין המקורות החלוקים בכמה הלכות, אינה הולמת פשוטם של המקורות הראשונים.  ↩︎

משנת דמאי פ"ב מ"ד: “אלו הן המשפיעין במדה גסה כגון הסיטונות ומוכרי תבואה”, וענין אחד הם, אלא שסיטון לשון יוָני ומוכרי־תבואה לשון עברי, והדין עם רבי אלעזר בירוש' (שם כג א) שאומר, שמשנתנו רבי מאיר היא, והוא תופס (בתוספתא פ"ג הי"ג) רק סיטון בלבד, ואף רבי יוסי אינו בא להקשות עליו אלא מן “כגון”. וכן, נראה, יש לפרש משנת ע"ז פ"א מ"ג: “ויום גינוסיא של מלכים ויום הלידה”, שהבבלי מפרש ויום גינוסיא של מלכים – יום שמעמידין בו מלך, ומתלבט בישוב המקורות לפי פירושו (ע"ז י ע"א). ברם, הירוש' נראה, שפירשו כיום לידה (שם פ"א לט ע"ג), ואכן יש לומר, ששניהם ענין אחד הם, אלא שזה לשון יוָני וזה לשון עברי. ובתוספתא (פ"א ה"ד) אינו מזכיר אלא יום גינוסיא של מלכים בלבד. ובדרך של הצעה, נראה לי, ייתכן לפרש בשיטה זו אף את משנת סנהדרין (פ"ז מ"ו): “הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה”. הראשונים מפרשים נודר בשמו שאמר “קונם עלי כל פירות שבעולם בשם עבודה זרה פלוני אם ארחץ” (רש"י סנה' ס ב). אולם קשה, שלא מצינו כנגדו נדר בשם שמים בלשון זה, ואין מתקשר בשם אלהים אלא לשון שבועה בלבד, לפיכך ייתכן להניח, ש"נודר" שבמשנתנו הוא לשון שבועה וענינו נשבע, כבמשנת סנה' פ"ג מ"ב: “היה חייב לחברו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך”, וכן בתוספתא שם (פ"ה ה"א), ב' פעמים הלשון שבמשנה ובפעם שלישית – “מעשה באחד שנתחייב לחברו שבועה בבית דין ונדר לו בחיי הקיץ” לפנינו איפוא שני לשונות לענין שבועה, והראשון עברי והשני ארמי, וכן בתהילים (קיט, קו): “נשבעתי ואקימה”. וכשנדקדק בדברי בית שמאי ובית הלל שבמשנת נדרים פ"ג מ"ד, נמצא אף שם, ש"נדר" יכול לחול אף על שבועה (ממש, ושלא כמפרשים השוה ירוש' שם פ"ג לח ע"א), שהם חולקין במשנה ראשונה, ובית הלל אומרים ש"נודרין להרגים" וכו' ענינו גם נשבעים. ויש עוד להשוות משנת נדרים פ"א מ"ב ומ"ג וירושלמי שם פ"א לז ע"א והסוגיה שבנדרים כב ב והברייתא שם יד ב, “הנודר בתורה”, שפירשוהו הראשונים בענין שבועה (מיהו השוה הנוסח השונה בתוספתא שם פ"א ה"ד והשוה עוד ירוש' שם פ"א לז ע"א וצ"ע בכסף משנה הל' שבועות פי"ב ה"ז), ועי' עוד הר"ן נדרים ח א ד"ה הלא מושבע. והשוה עוד תהילים קלב ב–ג: אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבוא וגו'.  ↩︎

בתוספתא ביצה (פ"ד ה"ג) שבדפוסים: ואלו הן משום רשות לא דנין וכו' ואלו הן משום מצוה לא מקדישין וכו', הרי שהתוספתא תופסת לשון “רשות” ו"מצוה" במובן שבמשנה, ברם, הוצאת צוקרמנדל גורסת: “אין דנין ואין מקדשין ואין מגרשין ואין ממאנין לא חולצין ולא מייבּמין ולא מקד[י] שין ולא מעריכין” וכו', ואינו מבדיל ביניהן, וכדרך הספרא, וברור שנוסח זה עיקר (וקרובה לו גירסת ר"ח בביצה לז א) מעתה יש לפרש “ארבע רשויות וארבע מצוות”, שבהלכה ב' שם, לא כמפרשים, שהברייתא מכוונת לאלו שנשנו בה"ג, וכדרך המשנה. ששתי תשובות בדבר, ראשונה, שאם כן למה הפסיק במחלוקות ר"א וחכמים לענין האורג שני חוטין וכו', שנית, שבהוצאת צוקרמנדל מונה עשרה (ולא שמונה). לפיכך נראה, “שארבע רשויות וארבע מצוות” הן: א) אורג ב' חוטין 1) בין בבגדי קודש 2) בין בבגדי הדיוט; ב) הכותב שתי אותיות 1) בין בכתבי הקודש 2) בין בכתבי הדיוט; ג) והאורג חוט אחד 1) בין בבגדי הדיוט 2) בין בבגדי קודש; ד) והכותב אות אחת 1) בין בכתבי הקודש 2) בכתבי הדיוט [כך פירש כבר הרי"ד דינר, ב"הגהות", ח"א דף ס' רע"ב אבל עי' תרביץ, שנה ז', עמוד 152. – אפ.], ורשות, איפוא, שבכאן – רשות כברגיל, שאין עמה מצוה כל־עיקר.  ↩︎

צורתן הראשונה של המשניות הקדומות, היתה איפוא כזו: משנה א' – כל שחייבין עליו משום שבות בשבת חייבין עליו ביום־טוב ואלו הן משום שבות לא עולין באילן וכו'.

משנה ב' – כל שחייבין עליו משום רשות בשבת וכו' ואלו הן משום רשות לא דנין וכו'.

משנה ג' – כל שחייבין עליו משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב ואלו הן משום מצוה לא מקדישין וכו'.  ↩︎