= נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בשני וחמישי אינו מנהג עד שיתפנה התענית מנהג.  ↩︎

פשוטו של המאמר ודאי מכוון לתעניות ב' וה' של כל השנה. ואין לדחוק ולפרש, שהמדרש נותן טעם למה שקבעו את תעניות־הציבור שעל הגשמים ביום ב' וה' וכדרך שיש לפרש את התוספתא תענית פ"ב, ה"ד: יום שני וחמישי הוחדו לתענית־ציבור וכו'. וכפשוטו הבינוהו הראשונים (תוספות ב"ק פ"ב, א' ד"ה כדי ואחרים).  ↩︎

בטור או"ח סי' תכ"ט גורס שני וחמישי ושני, אבל הגירסה שבפנים עיקר, וכן הכריע בב"י שם, והשוה מילר, שם, הערה 8 (עמוד 294).  ↩︎

כל הפרק הזה שבמגילת תענית מן “ואלו הימים שמתענין בהן מן התורה” וכו' תוספת היא. ואף־על־פי שפיסקה זו ישנה בה"ג (הל' תענית) ובסר"ע (ורשה ל"ד, ע"ב) אין ספק שמקורה ארץ־ישראל, וראה להלן. לשונו של צונץ, Ritus, עמוד 125, האומר שמאמר זה הוא “מהמאות הראשונות של תקופת הגאונים” נוטה לאַחר את זמנו יותר מדי.  ↩︎

P. Drews אצל Neutestamentliche Apokryphen, Hennecke, מהדורה א עמוד 187. G. F. Moore, Judaism, כרך א, עמוד 189. I. G. Simpson אצל, Hastings, Dictionary of religion and ethics, I, 639a  ↩︎

ראה פינקלשטיין, 277,JQR, XIX. הרנק, Texte und Untersuchungen. כרך ב, עמוד 159, קובע את זמנו של הספר בצורתו שלפנינו באמצע המאה השניה, אבל גם הוא מניח (שם, עמוד 165), שתכנו של הספר זמנו בין 80–120.  ↩︎

הוצאת הרנק, שם, עמודים 24–26, ועי' בהערותיו שם, שאסף כל החומר של המקורות הנוצריים. והשוה.Schürer, Geschichte etc מהדורה ד, כרך ב, 573, ובהערה G. F. Moore, Judaism, I, 788; Elbogen, Der jüdische Gottesdienst; 100.etc³, 524; Strack-Billerbeck, Kommentar ect. II, 242  ↩︎

Пoἱμήν, edit. Kirsopp-Lake, the apostolic fathers II, 152  ↩︎

טרטוליאן X, de ieiunio  ↩︎

הרנק, שם, בהערה 25.  ↩︎

בין אם “תורת י”ב השליחים" נכתבה במצרים ובין אם נתחבּרה בסוריה או בארץ־ישראל (הרנק, שם, עמודים 168–169; Drews, שם, עמודים 186–187) אין כל ספק, שהדברים על תענית־ה"חנפים" מכוּונים למנהג של בני ארץ־ישראל כשם שכל־עיקרה של “תורה” זו מקורה בחוגי הנוצרים־היהודים שבארץ (השוה Hennecke, שם, מהדורה ב, עמוד 558).  ↩︎

טרטוליאן, שם, II. קלימנס האלכסנדרוני. Constit. apost. VII, 23. Stromata VII, 12, 75 (נתחברו במאה הד'. הרנק, שם, עמוד 228).  ↩︎

הנוצרים בקבעם להם ב' תעניות בשבוע, ברביעי ובששי, הלכו בזה בדרכם של היהודים אלא שהעבירו את הצום לימים שאין היהודים מתענים בהם בכדי לשנות ממנהג “החנפים”, כפי שבולט למדי ב"תורת י"ב השליחים". אבל הנוצרים המאוחרים המציאו להם טעמים לאותן התעניות מתולדות־יסוריו של משיחם (השוה 23,Constit. apost., VII, והרנק, שם, בהערה 25).  ↩︎

לשונו של התנחומא (שם) “לפיכך התקינו חכמים” אינה מעידה על גזירת־חובה. ויש להשוות למה שאמר למעלה – ומנין סמכו הדורות שיהו מתענין וכו', לשון ההולמת את המנהג יותר מאת הגזירה.  ↩︎

בכל בו סוף הל' ת"ב גורס: אלו ימי התעניות שקיבלו עליהם ישראל ואינו גורס “מן התורה”. אבל נראה שיש כאן שינוי־מדעת מצד המחבר שקשה היה לו הדבר כנ"ל וכדרך שר' ישראל אלנקאווה ב"מנורת המאור" (הוצ' ענעלאו, ניו־יורק, ח"ב, עמודים 320–321) שינה וכתב תחת “ועוד גזרו רבותינו” – ויש מקצת חסידים ואנשי־מעשה מתענין וכו'. תיקונים־פירושים כאלו גרמו לו לבעל “צידה לדרך” לכתוב (מאמר ה, כלל א): אלו הימים שכתבו הראשונים שהיו רגילין בעלי־הנפש להתענות בהם בא' בניסן וכו'.  ↩︎

באשכול ח"ב, הל' שני וחמישי ותענית ור"ח מפרש את הלשון “תעניות שמתענין בהן מן התורה” (מעתיק מה"ג) בזה הלשון: כלומר שתקנום רבנן והתורה צותה לקיים דבריהם וכו'.  ↩︎

והוא הטעם, שהתוספתא בברכות פ"ג לא שנתה בברייתא זו ב' וה'. ולא תעניות־ציבור שאינן קבע ולא מעמדות שאינן לכל.  ↩︎

אמנם יודעת הגמרא בתענית יב א את הברייתא שבמגילת תענית יחיד שקבל עליו וכו'. אולם אין ברייתא זו כשהיא לבדה מוכיחה הרבה. ועוד: מה שהתלמוד תענית הכיר ברייתא זו אינו מוכיח שתלמוד שבת ידעה.  ↩︎

נראה שגם לאחר חתימת התלמוד לא נהגו בבבל להתענות בב' וה' (לפחות לא היתה התענית נפוצה ומקובלת), שכּן אין הגאונים מזכירים תענית זו אלא פעם אחת והיא התשובה שמוּבאת בשבה"ל סי' רס"ה, שבה משיבים הגאונים על יחיד שקיבל עליו תענית ב' וה' וכו', אותה שאלה שבאו"ז הל' ת"ב (תט"ז) ובריקנטי סי' קפ"ז היא מיוחסת לרב שרירא גאון (בשם “פרשו גאונים”). אבל שאלה זו קרוב שנשאלה ממקום שמחוץ לבבל. ועוד שבשבה"ל סי' רע"ח הוא אומר שאלו לגאונים ז"ל על כ"ב צומות וכו' אם חלו בראש חודש וכו' והשיבו כ"ד תעניות שכתבת איני יודע מי תקנם אם מחכמים ראשונים או מי לכן אין להתענות בהם בראש חודש (וכך לשונה של תשובה זו בעיקרו של דבר באשכול, שם, שם). הגאונים המשיבים לא ידעו איפוא את המאמר הנ"ל שעל אותם הצומות. וכן בודאי לא הכירו אותה פיסקה שבמאמר, המדברת על תענית ב' וה'. ואף־על־פי שהמאמר נמצא בה"ג (וורשוי, מ' ע"א. בה"ג הילדסהיימר אין הפיסקה על תענית ב' וה') ובסר"ע (וורשוי, ל"ד ע"א וע"ב) ודאי נעתק על־ידי בה"ג ממקור של ארץ־ישראל (על השימוש של בה"ג במקורות של ארץ־ישראל השוה דברי מו"ר פרופ' אפשטיין בתרביץ, שנה א, סב, מעמוד 39 ואילך וש"ב, ס"ג, עמוד 313). על־כל־פנים לא החשיבו הגאונים את המאמר ההוא (דעה זו תופס בעל האשכול: ושאלו הגאונים וכו' ואמרו לא ידענו מי ומי תקנם ולא קא מספקי שבה"ג כתב כן אבל לא קבילו צבור עלייהו). יש איפוא להסיק מכאן, שבימיהם לא נהגו בבבל לא באותם הצומות ולא בתענית ב' וה'. אבל נהגו בבה"ב “שלאחר שבת של רגל” תשובת ר' שר שלום בח"ג סי' ד.  ↩︎

יש להניח, שמאורע זה שאירע לדרום אינו אלא מלחמת־ביתר והגזירות שלאחריה. שכּן עיקר פורענויות אלו באו על יהודה (שלא כדעת רבי זכריה פראנקל, מבוא הירושלמי, ג, ב, ותיאודור, שם, עמוד 1899 בהערה לשורה 6 ההולך בעקבותיו ומתחבט על־ידי כן בהבנת מאמרנו זה). והשוה לענין מקומן של מלחמות בר־כוכבא דברי רי"א הלוי ב"דורות הראשונים", ח"א, כרך ה, פרק מב, ומאמרו של ביכלר –Die Schauplätze des Bar- Kochba-Krieges ב־ ,XVI,JQR(1904), מעמוד 143 ואילך. [המחבר שינה את דעתו לאחר־מכן וסבור היה שמסורת זו שייכת למאורעות שאירעו בדרום בהתנגשות שבין ניגר וספטימיוס סיברוס אשר אף היהודים נטלו בהם חלק. ראה תולדות היהודים ח"ב, עמוד 99 ואילך – ס.]  ↩︎

המלים “שנשארו לפליטה” שבדפוסים ודאי נכנסו לפנים מן הפירוש הנ"ל.  ↩︎

ולהגיה מלת “שבגולה” או “שבגלות” (עיין תיאודור, שם, עמוד 903 בהערה לשורה 1) לא ייתכן הואיל וכל כתבי־היד גורסים כן.  ↩︎

על ברייתא זו העמידני מו"ר פרופ' אפשטיין.  ↩︎

נראה שכל־עצמה של פוֹרמוּלה זו “מפני ג' דברים” וכו' הושאלה ונעתקה מהברייתא שבשמחות פ"ט (בבלי מ"ק כו א וירוש' שם פ"ג ה"ז) המדברת בקריעת קרעין שאינן מתאחין “על שרפת התורה ועל חורבן הבית וכו' ועל קללת־השם”. אין איפוא ליחס לנתינת־טעם זו לתענית ב' וה' ערך של מסורת כל־שהיא. ובסידור רש"י (עמוד 290) ובכל בו הל' תפילה, ובמחזור ויטרי (עמוד 68) ובשבה"ל (סי' כ"ז) מפרש טעם אמירת תחנונים בב' וה' “מפני שבית דין של מטה ושל מעלה שוין” (ע"פ הגמ' בשבת קכט ב). ברם, טעם זה אינו מספיק לא לאמירת תחנונים ולא לתענית.  ↩︎

243,Kommentar usw., II הערה ב.  ↩︎

וקשה לומר כדעת הנ"ל, שרצו להרחיק תענית אחת מחברתה ג' ימים דוקא.  ↩︎

בשאילתות ויקהל. בשאילתא הרביעית לפורים אומר: כך פירשו חכמים יום כניסה יום תענית הוא שהקהל מתכּנסין ומתענין בו בי"ג באדר וכו'. אבל למרות קדמותה של מסורת־פירוש זו אין היא אמת. רש"י (מגילה ב א ד"ה אלא) מפרש: יום כניסה שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט הרמב"ם (בפירוש המשניות למגילה פ"א מ"א), וכן בר"ח ובערוך, מטעים – שהתכנסו בהם לקריאת התורה. הפשוט הוא, שעיקר השם מפני שהתכנסו בימים אלו מהכפרים לספק מים ומזון לאחיהם שבערים (מגילה ב א). אבל ייתכן מאד שדעתו של הרמב"ם נכונה במובן זה שלאחר־כך ניתנה לו לשם זה הוראה של כנסת ואסיפה לתפילה בציבור ולקריאה בתורה.  ↩︎

השוה ו. קיטל.Handkommentar z. Al. Tes, למלכים א, פכ"א, פסוק ט.  ↩︎

תענית יב ב (מגילה ל ב). ובר"ה כז א. “כינופיא” שם נרדף הוא לתענית (ציבור). ובשו"ט כ"ב הוא אומר: לך כנוס וכו' מכאן שעיקרו של צום באסיפה.  ↩︎

והשוה משנה שם א ג.  ↩︎

גירסת ר"ה גאון (מלחמות למגילה שם) המצויה ברי"ף (וכן בתוספתא כת"י ווינא) הואיל ומסתכנין בה, מבליטה בבירור את הקשר שבין ה"סכנה" (גזירת השמד) לבין ביטול הקדמת קריאת המגילה לבני־הכפרים הקשורה ב"ימי הכניסה".  ↩︎

בתוספתא גורס “התקינו”. אבל בבבלי ובירוש' כבפנים. וכן עיקר.  ↩︎

jus primae noctis  ↩︎

ירוש' כתובות פ"א כה ע"ג (גטין פ"ה מז ע"ב): בראשונה גזרו שמד ביהודה וכו' והיו הולכין ומשעבדין בהן ואונסין בנותיהן וגזרו שיהא איסטרטיוס בועל תחילה.  ↩︎

ה"סכנה" ברוב המקומות שבמשנה ובברייתות הריהי גזירת השמד שלאחר מלחמות בר־כוכבא. והשוה וייס, דו"ד, מהדורה ב, ח"ב, עמוד 131 בהערה א.  ↩︎

יש להניח, שבימי השמד גזרו הרומאים על בתי־המשפט היהודיים. על סמיכת זקנים שנגזרה עליה גזירה באותו זמן שנינו בסנהדרין יד א (מעשה דרבי יהודה בן בבא). אבל גם בתי־הדינין הקיימים נרדפו כנראה על־ידי השלטונות. כך יש להבין את המשנה בכתובות פ"ט מ"ט (ובתוספתא שם פ"ט ה"ו): ומן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט ובעל חוב שלא בפרוסבול, שבימי ה"סכנה" נזהרו שלא לקיים תעודות של בתי־דינין מישראל, שלא לגרום סכנה לדיינים ולעדים ולבעלי־הדברים ולפיכך היו “מקרעין את הגט” (תוספתא שם) ומשמידים את הפרוסבול. ולא מפני שיש בהם בגט ובפרוסבול “משום קדושה ודת” לפיכך גזרו הרומאים על תעודות אלו דוקא גזירת־איסור (כדעתו של גרץ.Geschichte etc, מהדורה ד, מעובדת על־ידי הורוביץ, כרך ד, עמוד 154). וכך יש ליחס, לדעתי, את נטילת דיני ממונות מישראל (שהירוש' קובעה בימי רבי שמעון בן יוחאי, סנהדרין פ"ז כד ע"ב. וכן יש לקרוא שם פ"א יח ע"א תחת “שמעון בן שטח”). לזמן השמד ו"שלפי השמד". גרץ, שהניח על יסוד אותו מאמר, שבימיו של וירוס נגזרה גזירה זו הולך בכאן לשיטתו המאחרת, שלא בצדק, את זמנם של גדולי תלמידיו של רבי עקיבא. ובנוגע להמשך גזירות השמד, וזמנם של רבי שמעון בן יוחאי וחבריו השוה “דורות הראשונים” “מאחרי לכידת ביתר” וכו', פרק טז–לא (על רשב"י – דף שנד). ולמה אמר הירוש' בימי רבי שמעון בן יוחאי דוקא וקבע את המאורע על שמו? מפני מאמרו של רבי שמעון שלאחר כן – בריך רחמנא דלינא חכים מידון (ברוך המקום שאיני יודע לדון).  ↩︎

אף־על־פי שאותה ברייתא מפרשת הטעם משום שקדו חכמים וכו' הרי ייתכן שאין היא באה לעקור את טעמה של משנתנו לגמרי אלא לפרש את שלא קבעו נישואי־הבתולה ביום ראשון. ועוד: סופה של הברייתא “ומן הסכנה ואילך” וכו' נראה כמקור מיוחד, שאינו קשור דוקא בראשה של הברייתא (והשוה ירוש' שם שמפרש את הברייתא “ומן הסכנה” וכו' לפי טעמה של משנתנו, שפעמיים בשבת וכו').  ↩︎

אף בבבל לא היתה ישיבת בתי־דינין בב' וה' קבועה בכל־מקום בימיהם של האמוראים. אמנם מהגמ' שבב"ק קיב ב: ולחמשה בשבתא קאי בדיניה (ועי' תוספות שם ד"ה עד), משמע שדנו בב' וה'. וכן אומר רב חסדא שם קיג א: קובעים זמן שני וחמישי ושני. אבל להלן הוא אומר: אמר רב יהודה (בה"ג וברי"ף אמר רב, ועי' בד"ס שם, ובאו"ז – אמר רב כהנא) לא יהיבנא זימנא וכו' ולא במעלי שבתא וכו'. הרי שבכל שאר הימים היו דנים. ושמא מקומות מקומות היו.  ↩︎

אין רחוק, שטעמו של בר קפרא משום ברכה (כתובות ה א וירוש' שם, פ"א כד ע"ד) והטעם משום “שקדו” נתחדש לאחר שבטל היסוד העיקרי לאותה הלכה, בכדי לבסס את המנהג שהיה קיים.  ↩︎