פעם בפעם, בהפוגות שבין הפגנות ורציחות, עולה לה וצפה סוגיית הקשר, אם בכלל, שבין ערביי הקו־הירוק לערביי השטחים. שהנה ביום שישי האחרון באולם הכינוסים של מכללת אל־איבראהימייה במזרח ירושלים, נאספו ובאו להסתופף בצל האחדות, בטקס האזכרה לפהד קוואסמה ז"ל(!), ערבים מכל הסוגים, משוכני חבל הארץ אשר בין הים לבין הנהר. קיבוץ גלויות רעיוניות של ממש, שהדליק נורה אדומה אצל “גורמי ביטחון”, ככתוב בעיתון. גם השלג שהתרגש עלינו לא הצליח לרכך את תדהמת החזאי של ערביי ישראל. מה עניין שלהם לפה? הנרצח הוא מוסלמי מחברון, מה עושים כאן אנשי כמורה מנצרת? – גירגמו להם גורמי הביטחון.
גם אמיל חביבי היה שם, כ"כ לשעבר, ועורך בטאון רק"ח באלה הימים. חביבי זה, אופסימיסט מטבעו, כתב פעם סיפור קצר בעקבות יוני 67', אחד משישה שנכללו בקובץ סיפוריו “שישיית ששת הימים”. מסעוד, נער נצרתי, שתמיד סבל מלעגם של חבריו על היותו חסר ייחוס מקומי ונטול־קרובים, מוצא עצמו לאחר המלחמה מוקף קרובי משפחה מהגדה המערבית. והוא תוהה: “לאחר שייסוגו (הישראלים) האם אשוב למצבי הקודם, חסר בן־דוד?”. הם, כמובן, לא נסוגו. ביום שישי שעבר ישב מסעוד זה, מן הסתם, בשורה הראשונה באולם אל־איבראהימייה, כמו תרנגול הודו, כמאמר הערבים. מעניין מה עובר לו בראש, מעניין אם הוא תוהה: מי כבש את מי? הרי הוא ובן־דודו מייצגים שני מילון ערבים בתוך המדינה היהודית. אפרטהייד ו/או מדינה דו־לאומית הוא עניין של זמן.
אלא שכדור הרגעה יש באמתחתי. מדומה אמנם, אבל מרגיע.
ממעוף הציפור של ביאליק כל הערבים דומים, אבל אין זה בהכרח המצב על־פני הקרקע. ערביי ישראל אינם דומים לערביי הגדה והרצועה. נקודה. ויסלחו לי כל ידידי שאינם ירוקים. מאז ארבעים ושמונה נוצר כאן (בתחומי הקו־הירוק) זן חדש של ערבים. פתוח יותר, חצוף יותר, מתוחכם יותר. מדי טקס־ארבעים־להירצחו הם יכולים לשבת באותו אולם עם בני־דודיהם אבל קשה להם לגור באותו בניין. ערבי מישראל שמוצא את עצמו, לצורך עבודתו, נאלץ לגור בשטחים הכבושים, עומד עד מהרה, ולרוב בכאב גדול, על התהום שנוצרה כאן מאז ארבעים ושמונה בין השוכנים משני עבריו של הקו־הירוק. שפה אחת, אמנם, ולב אחד, אבל הראש, הראש שונה לגמרי. עוד לא פגשתי ערבי מישראל, שמוכן לעבור לגדה המערבית אם וכאשר תקום מדינה פלסטינית, למגינת לבם של הרבה יהודים־ישראלים. זעיר פה זעיר שם יש כאלה, אבל כאשר תגיע שעת המבחן, ספק אם ימשיכו להחזיק בדעתם.
וכאן נוגעים בפאראדוקס הגדול. “גורמי הביטחון”, שהביעו דאגה נוכח התכנסותם של אלה ואלה בכפיפה אחת, הם, בדרך־כלל, אלה המצדדים בגירושם של ערביי ישראל אל הגדה המערבית, אם וכאשר תקום מדינה פלסטינית, על־מנת לייסד כאן, סוף־סוף, “מדינה יהודית”.
במלים אחרות, כאשר מפגינים ערביי ישראל וערביי הגדה אחדות מדומה, נסערים גורמי הביטחון, וגורמים אחרים, ונזעקים נוכח הסכנה שב"הקצנה" המתחוללת בקרב ערביי ישראל. אבל זה בדיוק מה שהם רוצים: התכנסותם של אלה ואלה בכפיפה אחת היא ערובה לכך, שירצו בבוא הזמן לחיות במדינה אחת, והכוונה איננה למדינת ישראל. אז מה ההתרגשות הגדולה?
ולא עוד, אלא שיש לי בשורה נוספת למתרגשים הגדולים, הצבועים הגדולים. ערביי ישראל לא ירצו לעבור למדינה פלסטינית, אז מה עושים איתם כאן? הרי אי־אפשר להתייחס אליהם כאל אל־חכוואתי מוגדל ולטרטר אותם כל שני וחמישי. הם לא סטטיסטים בתיאטרון נייד. ובפאראפראזה על אורי דן: מי שאינו מקבל אותם היום כחלק מהעם הפלסטיני, יקבל אותם מחר כאזרחים במדינה דו־לאומית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות