ואלה שמות

מה לא קראו לו, לדרוויש המעופף, ששב הביתה וחצי תאוותו בידו. עבדול ואהב. עבדול דרוושה. עבדול חמיד. אבד אלוואהב דארושה. ועוד כהנה וכהנה דירוושים. ורק לקראת הסוף, כאשר התחילה להיטתו לדעוך, והירדנים החזיקו אותו על אש קטנה, זעיר פה וזעיר שם, התחיל השם האמיתי לבצבץ פה ושם, טיפין טיפין, בחצי פה, חצי היסוס, בטון מבודח מעצמו, שהנה הצליח לבטא כיאות את השם המסובך כדבעי.

ומה הוא חושב לו האיש הזה, שעם שם כזה הוא יגיע למועצה הלאומית הפלסטינית ויצליח לקצור כמה כותרות ראשיות? באמת, אנשים עם שם פשוט לאין ערוך משמו לא הצליחו לדדות לדוכן הכנסת. עם כל הכבוד, אז מה הוא שואף אל המרחקים העשנים. אל מרחבי אי־הוודאות. ושיגיד תודה קודם כל שמישהו סוף־סוף יודע, איכשהו, לבטא את שמו בלא לשבור את השיניים, לא כולם חכמים כמו ראש הממשלה הבא, שתחת לנחש איך מבטאים הוא פשוט קרא לו “ההוא” וחסל. ומה רציתם שהוא יאמר לאחר שמזכ"ל מפלגתו של ראש הממשלה הנוכחי קרא לו בטלוויזיה עבדול, כפי שקוראים לכל ערבי מצוי בסרט הוליוודי.

עבדול, תביא איזה קפה! עבדול, אנחנו באים להתארח אצלך בשבת! עבדול, מה עושה בחור נחמד כמוך בקפריסין?

אז, רבותי, לאיש קוראים עבד אל־ווהאב דראוושה, נורא פשוט, אם מתאמנים קצת. זה בדיוק אותו מאמץ שהיה דרוש ללמוד את שמו של יועץ נשיא ארצות־הברית לביטחון לאומי. ואם אתם רוצים להשמיץ מישהו. או לחילופין לשַבחו, או סתם לקרוא לו לשוב הביתה, כי הכל נסלח – אלמנטארי בהחלט לדעת לבטא את שמו נכונה, כי, אלף, הוא באמת לא אשם שכך קוראים לו, ובית, הוא ח"כ ולא סתם שטקר.

מקורות השם דראוושה    🔗

דרוויש, בערבית מדוברת, הוא כינוי לאדם נאיבי, שכל העולם יכול לרמות אותו, וברבים דראוושה, כשם ח"כנו, אז מה הפלא, ישאל השואל, הן מה יאה הוא שם זה לנושאו, בבחינת היגד המגשים את עצמו, אלא שיש לשם גם קונוטאציות דתיות, ואף הן בעוכריו, הדרוויש הוא נזיר מוסלמי קנאי. שנוטל חלק בטקסי פולחן אקסטאטיים, שבהם מוזכר שם האלוהים בהתלהבות עולה וגואה עד לאובדן החושים. זה הפרוזדור שבו משילה הנפש מעליה את כבלי הגוף וממריאה לכיוון המועצה העליונה של שוכני המרום, בתקווה שתורשה להיכנס, ואולי גם לנאום. הכל תלוי בגודל הכוונה, בזכות הנפש החפצה בעוד אי־אלו דברים גשמיים שאינם בתחום שליטתו של בעל התפילה, משמעת סיעתית למרותו של ראש הדרווישים המתחזים.

ויזה יותר טוב מכסף    🔗

הוא היה אומר: ההם לא נותנים ויזה לשלום, תלמוד לומר: הדשא של השכן צהוב יותר. אנחנו יכולים להמשיך לישון בשקט. והדראוושה הזה, שהזמין לנו השכמה מרבת־עמון, מה הוא עושה בשביל המדינה?

מראה מול הנשר    🔗

סיסמה ריקה שהפריחו עסקני מפא"י בשנות החמישים מולאה בתוכן על־ידי ערביי ישראל במשך השנים. אמרו להם אז שהם הגשר לשלום, והערבים, כאוהבי דימויים בומבאסטיים, אימצו את הדימוי וטיפחו אותו בחיבה רבה. זזה נתן להם תחושה שהם בכל זאת רצויים. ולא הוסיפו להרהר בדבר. לא הודאגו במיוחד מהעובדה שגשרים הם יצורים אלמוניים, שאיש לא מקדיש להם מחשבה מרובה עד אשר מגיעים אליהם, ואז דורכים עליהם וממשיכים הלאה. לרוב גם לא זוכרים שהיה שם גשר. אבל הגשר, כיצור בעל כבוד עצמי מפותח, לעולם יכריז על קיומו במזוכיזם ראוי לשבח: בואו לדרוך עלי, בואו לדרוך עלי! וכמו בבדיחה המפורסמת, הסדיסט יענה בהנאה פרברטית וקצף על השפתיים: לאאא!

דראווישה מאוד נעלב כאשר הפסיקו להתייחס אליו כאל גשר שהגיע לקפריסין. איש לא שמע על גשרים מעופפים. ואיש לא התפלא כאשר ההם לא נתנו לו ויזה. ואיש לא טרח להסביר לערביי ישראל, שגשרים הם הדבר הראשון ששורפים בעתות מלחמה, וגם בעתות שלום. ואם מישהו חושב שהוא גשר, אז שיהיה בריא. אנחנו לא נגיד לו שהוא טועה, גם לא נגיד לו שהוא צודק. בגלל זה שלחנו את רענן כהן, מומחה הגשרים הידוע, כדי לקבל את פניו בשדה התעופה.

תשובה נעדרת    🔗

דראוושה מתקשר למטה ומציע עזרה בחיפושים אחר הנעדרת. אחר־כך יאמר קצין מג"ב לאיש הקיבוץ, הבא לדווח לו על רוח ההתנדבות בקרב הנוער הערבי של כפרי הסביבה: “תעזוב אותם, כולם רוצחים”. עמיחי היה אומר: “הכל חיפשו, שמחים היו לחפש דבר / בארץ השכחה, קולות ואווירון / מנמיך טוס כמחשבות, כלבי משטרה שלהם / פני פילוסופים, מלות שאלה המנתרות / על רגליים דקות בעשב המתייבש והולך / תחת עינינו…”

אלא שהעשב אצל הרוצחים לעולם יבש יותר.