זה היה בוקר אביבי, במרחק הרבה שנים. קבוצה של ילדי כיתה א', בטיול קטן, כיאה לרגליהם הקטנות. עברנו ליד המעיין המפכפך בצלו של עץ הער האציל, שאז לא ידעתי מה שם לו בעברית. העץ ייכרת, במרחק הרבה שנים, אך ימשיך לפכות בזיכרון כעץ הגדול ביותר שראיתי מעודי, גלגל־המעיין היה נתון בתוך ארובה, ואליו ירדו על מדרגות, יציר־רגליים. לימים יסתמא המעיין, וארובתו החלולה, שנתייתמה מעפעף־הער, תיסתם באבני הכביש הסלול. אותו בוקר אביבי הלכנו בשביל עפר, במרחק כמה אמות מן המעיין עברנו ליד בית־הקברות של הכפר. קול חפירה הגיע לאוזניים המבוהלות בלאו הכי. ראש אביו של אחד מילדי הכיתה ניבט אלינו ונעלם חליפות מאחורי תלולית העפר שהלכה ותפחה סביב שפתי הקבר הטרי. “האם היא תזכה לקבורה נוצרית”. יאמר הקברן הזוטר לקברן הבכיר בתחילת המערכה החמישית של “האמלט”, הקברן הביר ענה לו בעברית של ט, כרמי: “אני אומר לך שכן; לכן הזדרז לחפור לה קבר, חוקר־סיבות־המוות ישב על המדוכה שלה, והוא פסק שהיא ראויה לקבורה נוצרית”.
“המורה שלנו אמר בוקר טוב לאיש החופר, ומה הוא עושה על הבוקר, בונים ח’ושח’אשה (חדר קבורה) משפחתית, ורוצים להעביר את העצמות לתוכה. ואז ראיתי לראשונה עצמות אדם. לא הרבה, גולגולת אחת, וכמה עצמות. “כאן היו תלויות השפתיים, אשר אותן נשקתי פעמים לאין־ספור”, אומר הנסיך לקברן, ותוהה: “כמה זמן משתמר אדם באדמה לפני שהוא נרקב?”. חי ראשי, אם הוא איננו רקוב לפני מותו (כי בימינו יש הרבה גופות, נגופות, שמתפוררות לך בין האצבעות), הוא מסוגל להשתמר שמונה־תשע שנים…”
רוח ההתפעמות הספרותית אחזה אף במורה של אז, הוא ציטט מאבו־אל־עלה' אלמערי. המאה ה־11, שהיה “אסיר המחבושיים”; מחבוש־ביתו ומחבוש־עוורונו. האוזניים הקטנות, המבוהלות, לא היו כרויות למשורר עיוור על הבוקר. אבל המלים דבקו, כדרך המלים, בזיכרון. לא הרבה. לימים ישלימו שיעורי הספרות את הרסטוראציה של איקונין בית הקברות: “לֵךְ לְךָ מעדנות על פני האדמה, אין הם לדידי אלא מאלה הגופות / לֵךְ לְךָ טפוף, אם יש לאל־ידך, ולא בצעדי־און על עצמות המאמינים /… קברות הרבה חזרו ושימשו קברות, וצחקו מדוחק הניגודים”, הרבה שנים בטרם קריית־וולפסון.
האיש החופר יתויק בכרטיסיות הליהוק של הזיכרון. כקברן הבכיר. אופליה, כידוע, לא נקברה בראשון־לציון. תקצר היריעה מלמנות את הסיבות. אחת הסיבות היא שאופליה, אם כבר קבר, קבורה בבית־הקברות של נוטר־דם דה ציון, ירושלים. על אחד הקירות שעונה מצבה מלבנית, ועליה חרוט באותיות לטיניות השם “מאריה”, מתחתיו טקסט בערבית: “זהו קבר המנוחה מאריה, הבת של מארס אל־סייאח / מכפר־שינה (לבנון).עברה לחסות ברחמי השם / יתעלה ב־22 בספטמבר 1865 ולידתה / היתה בשנת 1850”, התאריכים, אמנם, טיפה לא חופפים, אבל, תודו, זה יותר טוב מראשון, וספק אם שם היתה זוכה, כפי שאמר לאחרונה מתאבד מפורסם אחר, אפילו בלוח שיש.
כמה אדמה צריך אדם, שאל פעם רוסי חכם, לא יותר משש רגליים, מלוא קומתו בשכיבה.
רבני ראשל"צ פסקו, במכתב חסוי ששיגרו לחברה קדישא: “אם השלטונות חס וחלילה ימנעו מלהעביר אותה, הרי החובה על פי ההלכה תהיה להעביר את כל היהודים הקבורים סמוך לקבר זה באופן שיהיה רווח של יותר משמונה אמות בין קברם לקברה”.
זה מן הסתם, רוחבו של אזור־הדמדומים המפריד בין חושך־העיוורון לבין האור. ואני הייתי בטוח עד עכשיו שהיהדות, לאורך תולדותיה, עברה מרחק יותר גדול.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות