תכונה רבה היתה מתרגשת עלינו, משנכנס שבוע הפסיון, הוא השבוע החותם את ימות הצום הארבעים, המובילים אלי פסחא. זה עתה סיימנו את תפילת הנעילה בשבח הבתולה, ופרחי השדה שהובאו לכבודה של אם־המושיע מאיימים לפוצץ את חלל הכנסייה בשפעתם המהממת, אבל עיקר הכבוד וההדר והאביב שמורים היו לכבודו של הגיבור הראשי, הצועד לקראת צליבתו ביום השישי הקדוש. אלא שקהל הנשים, ואמי בתוכן, הזדהה הזדהות מוחלטת דווקא עם ייסוריה של האם, שנקלעה לדראמה אלוהית זו כמעט בעל כורחה. הן אם נכון הוא מה שכתוב בספרים, גורלו של המושיע נחרץ מראש, והכל היה עניין של זמן. אבל מריה, מריה המיסכנה, שעד שהתרגלה לצד הארצי של העניין, מגיעה שיחת־גוביינא מן השמים, והמטלפן מבקש ממנה, שתשלח את הגיבור לפגוש בגורלו. וכשם שהשלימה בראשית הסיפור, כן היא עושה עכשיו.

הנשים, בראשית שבוע הפסיון, כמו פרשו מן המשחק, והשאירו את המגרש לגברים. ועוד בטרם קמלו ענפי השַעְנִינֶה במוצאי יום א' של הלולבים, החלו הדיונים הגורליים בשאלה הרת־האסון: מיהם ארבעת הזקנים, שיפול בחלקם לשאת את ארונו של המושיע ביום שישי הקדוש. היה מין מפתח משפחתי, שהנחה את המתדיינים: נציג החמולה הגדולה, נציג החמולה השנייה בגודלה, נציג מוסכם על שניהם ונציג משפחות המיעוטים. היו שניים־שלושה זקנים, שהצליחו לאחוז בקרנות הארון, עד שהתחלפו היוצרות, בתזמון אלוהי טמיר, ומישהו אחר נשא את ארונם. והיו שלחמו כל חייהם על הזכות הזו, אלא שתהפוכות הפוליטיקה החמולתית הותירו אותם תמיד באוזניים מקוטפות, בקרניים מגודעות ובחצי תאווה.

דודי, עד יומו האחרון, היה מקובל כנציג המיעוטים. אלא שבתור פרלמנטאר כנסייתי ותיק מעולם לא רווה נחת מזהותם של שלושת נושאי הארון האחרים. מה שקבע בשבילו הוא רקורד הנוכחות בכנסייה במשך ימות השנה. ומיותר להוסיף, שהוא היה, כמובן, בדעת מיעוט. אך משנבחר ההרכב הוא קיבל את הדין, ומאוד היה חורה לו הטריק המלוכלך, שהשתמשו בו, פעם בפעם, אי־אלו זקנים מיואשים, שנקעה נפשם מלהמתין לתורם המיוחל, וברגע של נחישות־דעת, שוטפחה¹ על־ידי משב כוחות אבודים, היו מתפרצים לעבר הארון, באמצע ההקפה השנייה, ומצטרפים אל הצוות המוביל כגלגל חמישי. הטריק תמיד פעל, והצעיר ביותר בחבורה היה מפנה את מקומו, בשיניים חורקות, לזקן, שהשתמש בשנותיו כנוק־אאוט מכריע נגד כל טיעון חמולתי. הצעירים מבני משפחתו של הזקן היו מְמַרְפּקים את דרכם בינות לשורות המתפללים, ובקומה זקופה ניגשים לארון כדי לתלוש ממנו פרחים למזכרת. ובמשך ימות החג הסתובבו בכפר, מרחפים על עננה של כבוד עצמי שהושב.

אלא שאותנו, הילדים, העסיקה בעיה מסוג אחר, שגבלה לעתים בדיני נפשות. שבוע הפסיון, בשבילנו, התחיל ביום שהכריז מנהל בית־הספר על הרכבת המקהלה, שתשרת בקודש ביום השישי הקדוש, ותשיר את בתי טקס האשכבה האלוהי. קולות מיוחדים לא היו שם, להוציא שניים־שלושה מחוננים. אבל המנהל התעקש להפיק מגרונותינו הבלתי ממושמעים צלילים, שגם בנס אלוהי לא היינו יכולים להפיק. הרבה נשרו בדרך, והמציאו אמתלות מאמתלות שונות. הרבה גורשו בבושת־פנים, והקומץ שנשאר חלם רק על דבר אחד, שישו יקום כבר לתחייה, ויגאל אותנו מייסורים אלה.

היינו נאספים מדי יום לאחר הלימודים, מחזיקים בידינו הרועדות את הספרונים הירקרקים, שהכילו תרגום בלתי מחורז לטקסט יפה, שמקורו, כנראה, יווני. ואיכשהו הצלחנו לעבור את השיר הראשון. אחר־כך הסתבכו העניינים. המנהל, כדי לעמעם את קולות הזייפנים, היה מגביר את קולו, עד לבלי הכר, ואנחנו מזדנבים בעקבותיו, מנמיכים את קולותינו במקומות הבעייתיים, ולוחשים בעוז את שלוש־ארבע המלים, שהתיישבו טוב בזיכרון. וזאת לדעת, גם אנחנו, תלמידי המקהלה, היינו חלק במארג עדין של סכסוכים פנים־חמולתיים. בני דודו של המנהל, בעלי הקולות הכי ערבים בכפר, התעקשו לשיר לבדם, כמקהלה נפרדת. אנחנו היינו המשקל שכנגד.

ובנוסף לכל הצרות היינו צריכים לדאוג לקישוט הכנסייה בפרחי האביב. בבוקר יום חמישי, שבערבו נערכת תפילת שנים־עשר האוואנגליונים, לזכר הסעודה האחרונה, היא הסדר האחרון, היינו פושטים על השדות, עוד בטרם המציאו את החברה להגנת הטבע. פרחי קידה צהובה לרוב, נרקיסים, רקפות. לרקפות קראנו “סְקוֹקַע”, ובערבית ספרותית “קטורת־מרים”. ועוד פרחים, שאיני יודע מה שם להם בעברית.

אותה עת היו עסוקים בכנסייה בהרכבת הסַמְדָה, הן מדרגות העץ, שהתחילו מאחורי המזבח והסתיימו במה שנראה לי אז כגבול השמים, וכוסו במפה לבנה ורקומה, שעליה הונחו עשרות אגרטלים שופעי פרחי שדה, ותמונות של קדושים.

הפשיטה על העולם הפראי בחוץ הצנה מעט את ההתרגשות של יום שישי בערב, אבל הוא הגיע, ולא היה מנוס ממנו. הסְרִיר, הוא ארון־המתים של המושיע, קושט בפרחים, מעשה אמן. וכאן המקום להעיר, שארון זה דמה יותר לעריסה של תינוק מאשר לארון מתים. ללמדך שאצלנו התייחסו לישו בן השלושים ושלוש כאל תינוק שנולד מדי שנה, בסוף דצמבר, ונצלב באפריל. אנחנו, נערי ונערות המקהלה, נצלבנו מדי יום, במשך שבוע הפסיון. ועכשיו, במוצאי יום השישי הקדוש, אנחנו מצטופפים מתחת למדרגות הסמדה (מחוסר מקום אחר) ומתפללים, שהכל יעבור בשלום. אבל שום דבר לא עובר בשלום, למרות שהתאמצנו די יפה, ככל שכוחותינו הצנועים בזמרה הרשו זאת. המנהל, אחרי כל בית, היה מסנן: “גועל נפש, פשוט גועל נפש!”. ואנחנו, מעודדים מקביעה אחרונה זו, הולכים ושוקעים במין פטליזם בלתי אחראי. מישהו, בשורה האחרונה, מואס בכל המתח הזה, ובאחת פורץ בצחוק כבוש. הסטירה לא מאחרת לבוא, אבל הוא בשלו. ורק ילדים יודעים, איך שצחוק כזה הוא דבר מידבק.

גם הכומר לא נטה לנו חסד. ולמרות שלא היה מצוי בתחום ראייתנו, יכולנו לחוש, כי ההפסקות בין שירתנו לשירתו היו הולכות ומתארכות, משל היה מנסה למלא אותן בחוסר שביעות־רצון הולך ומתגבר. מרוב בושה אני אפילו לא זוכר איך זה הסתיים. אבל זה הסתיים, לשימחת כולם.

ואז ארבעת הזקנים המובחרים היו מתייצבים ליד הארון־עריסה, הרבה לפני שהגיע תורם, כדי שלאף אחד לא יצמחו רעיונות משונים. המנהל מוחה את אגלי הזיעה מעל פניו, ומביט לעברנו בבוז תהומי. סימן הוא, שהפסיון שלנו הסתיים, והתחיל החג.

מי יתן ואלוהים, יתעלה ויתברך, יסלח לכל הילדים, ששמחו נורא, כשראו את בנו שכוב, סוף־סוף, בתוך ארונו, המקושט בפרחי העונה, נישא בידיהם של ארבעה זקנים חביבים, שראו במעמד את שעתם הגדולה.

זה היה היום לפני עשרים וחמש שנים. אבל השנים אינן יכולות לריחות הפרחים הפראיים ולריחות הקטורת ולריחות האו־דה־קולון, שהורעפו על הארון והכתימו את בגדי המתפללים.

אבל השנים אינן יכולות. רק בני אדם יכולים.