בליל נסיגתו ממחנה דהיישה הקפוא ציפה לרב לוינגר בביתו החם תבשיל מהביל, אהוב עליו במיוחד, קישואים ברסק עגבניות. כך אמרה הרבנית מרים, שתחיה. ואין זה דבר של מה בכך. לאחר מישמרת מאה הימים ועוד חמישה, לאחר הקור העז בלילות וחזיונות האבנים בימים, לאחר רכישת כמה ידידים מקרב הילידים, לאחר כיסוי לא רע בתקשורת, שכלל ירידה על תושבי המחנה ועלייה על הגג, ועוד כהנה וכהנה הישגים, שהכניסו “חמסה” בעיני האויבים ונחת בלבבות הידידים, לאחר כל אלה, אין לך דבר ערב יותר לחך מקוסה ברסק עגבניות, בשלוות ביתך, המוסק להפליא. וכשאתה חושב על אחד עבד אל־עזיז שאהין, שנזרק לקור הכלבים של לבנון בלילה הקודם, הרי שאפשר לכבות את ההסקה ולהתחמם סביב הלב הפועם כמו גנראטור של שימחה לאיד.

עבד אל־עזיז שאהין ריצה עונש של חמש־עשרה שנות מאסר בשל פעילות חבלנית עוינת, ולאחר מכן, כדי לאסור עליו להביע דעות מסוכנות, הורחק מביתו והתיישב במשך שלוש שנים בכפר הבדווי דהנייה, שברצועת עזה. מיניבוס כתום לא היה לו, ולא נאמר עליו, שהוא אחד מיסודות הציונות. ציונות לא היתה הצד החזק שלו.

אלא שההבדל היחיד בין הרב לבין הפליט היה נעוץ בעובדה, שלראשון יש תעודת־ זהות, ולשני, לא תעודה ולא זהות. עכשיו נוסף עוד הבדל, הקישוא שנזרע ונאסף ונמכר על־ידי בני עמו של שאהין ועלה על שולחן הפורמאיקה של הלוינגרים ולוחות העץ של השאהינים למיניהם, קישוא זה, מכאן ואילך, יעלה רק על שולחן הפורמאיקה. ומעבר להיבט הקולינארי קיים המימד התהייתי. מה מותר זה הרב, היושב לילות כימים בציפייה לאבן כי תיזרק, על־מנת לתת לו הזדמנות להתאמן בעוזי, מזה הפליט, שנשפט ושילם על מעשיו, וכאשר נחשד בייצור פצצות בינראשיות אף הוגלה לכפר נידח, עד אשר יצא רצון מלפני מקבלי ההחלטות והוא גורש אל מחוץ לגבולות המדינה. כיוון שלא היתה בידיו תעודת־זהות. מה מותר זה הרב, שרוצה להכריח מיליון אנשים לאהוב אותו ואת המיניבוס הכתום שלו, מזה הפליט, ששילם בשנות חייו על מעשיו ועל מחשבותיו, שחורות ככל שתהיינה. אלו, כמובן, שאלות רטוריות, שאינן טעונות מענה. כשאתה אדון על אדמתו של מישהו אחר, אתה אף אדון על חייו, מעשיו, מחשבותיו וקישואיו.

ועוד תהייה. עמדתי כבר על האפשרות שחיילי־יש"ע פיספסו את האוטובוסים של הפועלים משכימי־קום, כאשר חסמו את כבישי הגדה בראשית החודש, מפני שהעדיפו שנת־בוקר על פני ציונות מוכת־צינה. בהקשר הזה ניתן להעלות עוד סברה: מה היתה השפעת החורף שהתרגש פתאום על מחנה דהיישה על החלטת לוינגר להתקפל. הרי שלושת החודשים שעברו היו מעין קיץ־פלסטיני שנתמהמה. כלום כשלה נחישותו הברזלית של הרב מול צינת הלילות בדהיישה? ואם כן, אנה אנו באים. ציונות־בעל צומחת לנו כאן. ציונות של דובון ועוזי, גבורה על חלשים זורקי אבנים, אבל מוגת־לב בחורף הרטוב והמקפיא.

לוינגר ושאהין מעולם לא נפגשו. עכשיו הם לעולם לא ייפגשו. ולא חבל. קשה להעלות על הדעת, שהיה להם על מה לדבר, אלא אם כן היו נפגשים במחזה על בימת צוותא. “זה מסתובב” מפ"מניקי כזה, בלי לפגוע בזכויות. בדמיון החולני של מונדי, הרבנית לוינגר היתה מגישה קישואים־ממוקשים ברוטב עגבניות לשולחן.

לבריאות, שיהיה לכולם.