“מאסטר הרולד והמשרתים”, ההפקה המקורית מברודוויי, בתיאטרון ירושלים    🔗

* * *

להצטלם עם המחזאי. בסרט “גאנדי” יש תמונה כזו: עיתונאי אמריקאי, מארטין שין, משוחח בעמידה עם המושל בדרום־אפריקה. המושל ישוב מאחורי שולחן המהגוני, הדור ומזוקן, ומקטרת נתונה בפיו. בחזית מסתובב צלם כדי לחפש זווית מתאימה לתמונת המושל. ברגע הקריטי, בטרם יישטף המסך על־ידי הבזק המצלמה, מבקש המושל מן העיתונאי, בהחלטיות של מושלים, שיואיל נא לצאת מן הפריים שלו. הוא יוצא. מופתע משהו, אבל יוצא. בתפקיד המושל מופיע המחזאי הדרום־אפריקאי, הלבן, אתול פוגארד. הברקה, מוכרחים להודות, של הממונה על הליהוק בסרט המיליונים.

ימים בהם חזיתי בסרט הוצג בתיאטרון חיפה מחזה משל פוגארד, בשפה הערבית (שלי, במקרה זה), בשם “האי”. פוגארד לא היה מעלה על דל דעתו, מן הסתם, שמחזה משלו, על שני אסירים פוליטיים שחורים ברובין איילנד, שמול חופי דרום־אפריקה, יועלה בישראל, בשפה הערבית, על־ידי שני שחקנים ערבים, בפני קהל יהודי שיוצא מכליו מרוב התלהבות. ב"מאסטר הרולד" הרגשתי השבוע כמו מארטין שין: ניסיתי להידחק לפריים של פוגארד. ומעשה שהיה כך היה:

אני יושב בתיאטרון ירושלים, ועל הבמה נמצא בית־התה של פארק סנט ג’ורג', בעיר פורט אליזבת, דרום־אפריקה. שעות אחרי־הצהריים ביום גשום בשנת 1950. הכיסאות סדורים זה־על־גבי זה בעומק הבמה, וילי, השרת השחור, ממרק את הרצפה, וסאם, המלצר הראשי, מסדר את השולחנות במהלך המחזה, פורש עליהם מפות, ומפזר סביבם את הכיסאות. הם מתכוננים לשעת הסגירה ולפתיחה המחודשת ביום המחרת. זכי דרוויש, סופר ערבי־ישראלי, כתב לאחר מלחמת יוני 67', סיפור בשם “עיר התנומה”. לימים סיפר לי, שעובדה פשוטה אחת דחפה אותו לכתוב את הסיפור. המבקר בגדה המערבית, אמר, שם לבו לכך, שבתי־הקפה והמסעדות נפתחים בשעה מוקדמת מאוד. לעומת זאת, המבקר בתל־אביב, למשל, לא ימצא הרבה מקומות פתוחים בחמש או שש בבוקר. בסיפור יש פועל (ערבי, אלא מה), שנוטש את התור לרכבת, בו הוא עמד מדי בוקר במשך שנים ארוכות, ומחליט לערוך ביקור בעיר המתעוררת לחיים. לאחר טיול ברחובות הקסומים של טרם שחר, הוא מבקש לשבת בבית־קפה כדי ללגום קפה של בוקר, אך לא עולה בידו למצוא מקום פתוח לרפואה. השמש קופחת על ראשו שעות על־גבי שעות, ולבסוף מתמוטטת העיר כולה בחיזיון סוריאליסטי, בעוד אנשיה שקועים בתרדמה עמוקה. כשעלה בדמיוני הסיפור של זכי דרוויש בראשית ההצגה בתיאטרון ירושלים, חשבתי על מארטין שין, שרוצה להצטלם עם המחזאי.

אחמד מפורט אליזבת. הקהל היושב בתיאטרון ירושלים, דובר אנגלית ברובו, מביט בהתרחשות רחוקה. הרולד הצעיר, בנו של הבעלים, מגיע לבית־התה של פארק סנט ג’ורג', אחרי הלימודים. במשך שעה וחצי הוא חושף את מערכת היחסים, שנרקמה בינו לבין שני השרתים השחורים, המנהלים את המקום, מאז היותו ילד קטן. ברקע ההתרחשות קיימים האב הנכה־שתיין והאם השתלטנית, שאינם חביבים במיוחד על מאסטר הרולד. האב אמור להשתחרר מבית־החולים, וזה מותח את עצביו של הצעיר הנברוטי. אך אט־אט הולך המעגל ומשיק למעגלו האישי של הצופה המתרווח בכיסאו. האם ייתכן, הוא חושב, לקרוא לשרתים, אח’מד (ולא אחמד, כּנֶהֱגה בפי הערבים) ועלי, במקום סאם ווילי? (לעולם לא יבחר הצופה שבאולם בשמות קשים ומורכבים). אלא שהצופה ימהר להרגיע את עצמו. הן סיטואציה מעין זו לא תיתכן במדינתנו הנאורה, ולו בגלל הסיבה הפשוטה, שהיהודים והערבים אינם דוברים את אותה שפה, עדיין. כיצד זה יעלה על הדעת שאחמד הזקן ילמד את דוד הצעיר להחזיק בחוט העפיפון בהעדר קומוניקאציה ורבאלית? ולא עוד אלא שסיטואציה מעין זו מופרכת מיסודה: היכן היא האם היהודייה, שתפקיד את חינוך בנה הרך בידיהם של שני שרתים ערבים?

אלא שעצם הצגת הקושיות מגבירה את קצב הטיקים העצבניים בפניו של הצופה הממוצע.

הצד האפל של הגזענות. סאם מלמד את וילי את הצעדים הנכונים של הריקוד, לקראת התחרות שתיערך בקרוב, ואשר במהלכה מקווה וילי לזכות במקום הראשון, וכן לזכות מחדש בלבה של הילדא הלעגנית. העולם־לפי־סאם אינו אלא רחבת ריקודים: צעדים נכונים לצלילי ההרמוניה, וזרימה חופשית בלא התנגשויות. לקראת סוף המחזה, מגלה סאם, שעולם זה קיים רק ברחבת הריקודים. הילד הלבן, שלמד ממנו כיצד להעיף עפיפון וכיצד לקום מעל הספסל שעליו כתוב “ללבנים בלבד” ולהביט לעבר השמים והעננים, ילד זה אומר לו עכשיו, שביום גשם לא ניתן להעיף עפיפונים; עכשיו שבים לחוקי המשחק הישנים והמוכרים. בשבילו הוא מאסטר הרולד, ותו לא. החירות קיימת רק בספרי ההיסטוריה של בית־הספר.

ג’יימס ארל ג’ונס, בתפקיד סאם, שנתן את קולו ללורד וויידר מ"מלחמת הכוכבים“, משנה כאן מיקום: על אף צבעו אין הוא נמצא ב”צד האפל של הכוח". הוא הפייטן הארצי הגדול. וכשהוא מראה למאסטר הרולד כיצד נראה “ישבן של כושון”, קשה שלא לחשוב על לורד וויידר חושף בפני לוקס¹ סקיי־ווקר את הצד האפל של הגזענות. בכלל, פוגארד הוא קוסם השולף את שפן הפיוט מתוך כובע הסחי. הרגע שבו יורק מאסטר הרולד בפני סאם, ובעיקר האלם המשתלח בעקבותיו מגבו השחוח של סאם ומקפיא את כל הבמה, הוא מסוג הרגעים התיאטראליים הנדירים, המ־סוגלים לעשות את העור, במעלה הזרועות בואכה שיפולי הצוואר, חידודין חידודין.

התיאטרון כעפיפון. הצופים באולם הביטו במחזה של פוגארד כמו היה עפיפון, רחוק ונוגה. עפיפון של מציאות אחרת, לא בלתי־אפשרית כאן במקומותינו באחד הימים הבאים עלינו לטובה. חוט ירוק מחזיק בעפיפון ושומר על שיווי משקלו באוויר. וחוט זה, כמדומה, הולך ונשמט, והעפיפון הולך ונעלם מאחורי חשרת העננים, כפי שהיו הנביאים אומרים.

פוגארד הוא מסוג הנביאים הנאיביים, המכריחים אותך להביט לרגע בשמים.