שני מדריכים של בית־ספר שדה חצבה לנו באחד מלילות השבוע שעבר באזור נחל נקרות. נמר קרב אליהם, נאמר בידיעה, ונהם עליהם. ויאירו עליו המדריכים בפנסם וינוס משם. וכאן הבליחה במוחי אבחת המטאפורה.
חיה זו, המגיחה מתוך יערות הלילה האפלים והחשוכים, כמתואר בשירו המפורסם של ויליאם בלייק, “נמר, נמר”, בוערת על־פי דרכה, באש שחורה, ב"סימטרייה אימתנית", המפֵרה את הסימטרייה השלווה של שני המדריכים הנמים את שנתם.
והנה אש שחורה זו, כאבחת חרב, פורצת מתוך המאפליה – מי לא יירא? האור כמובן. שנאמר, “האירו עליו, ואז התרחק”. הן אין כאן אלא מניפסטאציה נוספת של המלחמה הקדומה, הניטשת באזור דווי־קרבות זה משחר ההיסטוריה: מלחמת בני־אור בבני־חושך.
שלא להזכיר את מלחמת הבנים החורגים של אלה ואלה.
על־פי החישובים שלי, נמר זה, שנס מאור פנסם של שני המדריכים, היה העשירי למניין הנמרים במדבר־יהודה. כלום ייתכן שיש לנו כאן מטאפורה נוספת? מטאפורה אולי לא, אבל מוטב שנתחיל כולנו להתפלל, ולא נישן כאשר יופיע הנמר השישה־עשר, כשם שעשו השליחים של ישו בגת־שמנים באותו לילה מפורסם של דם, יזע ודמעות.
אלא שהפרט אשר הדאיג אותי בגוף הידיעה (אם נתעלם לרגע מעובדת היותה של אחת הנמרות נושאת את השם “שלומציון”) קשור לגילוי של אנשי שמורות הטבע, “כי צעירי הנמרים במדבר־יהודה נעשים עצמאים בגיל מוקדם מאוד, בהשוואה לבני מינם שבאפריקה ובאסיה. בתה של ‘חומיבבה’, שנולדה ב־10.4.82, טרפה שפן בגיל שנה – יכולת שמשיגים נמרי קו־המשווה רק בגיל של שנה וחצי”.
ללמדך, שהנמרים הצעירים של יהודה מקדימים את עמיתיהם בחצי שנת־אור־שחור. כמו בשאר התחומים, אם תורשה לי כאן מכה מתחת לחגורה.
נמרי־יהודה? היוצרות, באשר על כן, נתבלבלו. והקו הברור שהפריד בין היער האפל של מחשכי הלילה, על חיות הטרף הבוערות באש תאוותן בעוביו, לבין זהרורי החיים השלווים אשר בפאתיו – קו זה אינו קיים יותר, קו זה היה לכתם נפט צף על־פני המים הסוערים, שכל נמר בלייקי מצוי יכול להבעיר אותו, שלא להזכיר זאבים.
שהנה, ביום שישי שעבר, הודה יו"ר מועצת קריית־ארבע לשעבר, זאב פרידמן, בבית־המשפט המחוזי בירושלים, כי השמיד מטען חבלה שהוסתר בסליק בבניין המועצה, מתוך כוונה למנוע “הכפשת שמה של קריית־ארבע באמצעי התקשורת”.
שהנה, כמדווח על־ידי צבי בראל בהארץ, הגיעה “פלוגת יהודה”, המורכבת מתושבי ההתנחלויות באזור יהודה, אל מחנה אל־ערוב, בחשכת הלילה, בלי פנסים ובלי מורא, בעקבות מקרה של יידוי אבנים במתכונת הידועה. בין חיילי הפלוגה היה גם אותו זאב פרידמן, המוכר בשם החיבה שלו זמביש. זה היה בלילה של יום א' בשבוע שעבר. הפלוגה נכנסה למחנה, שלפה את המוכתאר ממיטתו (לא ינום ולא יישן מוכתאר ישמעאל), ואיתרה בעזרתו את בתיהם של המיידים, על־פי רשימה מסתורית. השאר מכות יבשות, שבניגוד לצער בשיר המפורסם, אינן משאירות סימנים. גופניים, הכוונה.
שהנה גד יעקובי, באחד מיומני החדשות של שבוע־שידוכים זה, נשאל על עמדות הפתיחה של המערך במשא־ומתן על הקמת ממשלת אחדות לאומית (לרבות מצביעי המערך בקרב ערביי ישראל?!), והוא אומר שכמובן אין לצפות להסכמת מפלגתו בנושא ההתנחלויות בשטחים, מטעמי “אופיה של מדינת ישראל”.
נמר דו־לאומי קוראים לזה. ואליבא דיעקובי־הסמוי, הרי לא רק שפנים הוא טורף בגיל צעיר. נמרים מעין זה לא יסתפקו לעולם בשפנים.
ב"סימטרייה האימתנית" של שירת ויליאם בלייק קיים שיר נוסף בשם “השה”. ובשירו המצוטט לעיל על הנמר מיערות הלילה שואל המשורר את נמרו, בלא שיאיר עליו בפנסו: “האם זה אשר יצר את השה יצר גם אותך?”.
כתוב במלים שלך מה רצה המשורר להגיד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות