1937
אנטון שמאס שביקש לכתוב על הסופר הירושלמי חליל אל־סכאכיני במלאת 30 שנה למותו, מצא סיפור על חסות שהעניק סכאכיני לידידו המשורר אלתר לוי.
בחלק השני של תחקירו המתפרסם כאן שמאס מחפש את ביתו הישן של סכאכיני בקטמון ומגלה עוד קצוות פרומים של מעשים שהיו
* * * * *
מאויב לאוהב 🔗
בתמונה רואים זוג יושב במרפסת ביתו. קטמון, ירושלים, 1937. גבר כבן שישים, רגל על רגל, ולמרגלותיו הנרגילה, לה הוא קרא “הראש השני שלי”. אשתו נשענת על מסעד המושב ולמרגלותיה עציץ נרקיסים. ריחות ישנים של פרחים מיובשים בין דפי הספרים שמאחורי הקיר וריחות עשן. האיש הוא ח’ליל אל־סכאכיני. סופר, עיתונאי, מורה ומחנך. עשרים שנה בטרם הישיבה הנינוחה במרפסת הוא העניק חסות, בבית שעמד לפנים ליד מנדלבאום, לידידו אלתר לוין, אשר שלח יד בנפשו שש־עשרה שנה לאחר אותה חסות. האשה, סולטאנה, אהבת חייו של אל־סכאכיני, תמות ממחלה ממארת שנתיים לאחר המרפסת, והוא יבכה אותה עד סוף ימיו, אשר יסתיימו בקהיר, באוגוסט של שנת 1953. רחוק מביתו, רחוק מספריו ובמרחק שלושה חודשים מבנו סרי, שמת בדמי ימיו.
ביקשתי לחפש את הבית.
"ירושלים, יום א', 7 בפברואר 1932
"סרי יקירי
"על אף הקור העז משכים אביך קום, ולאחר שהוא מעשן וקורא וכותב, הוא מתעמל מכף רגל ועד ראש ונכנס לאמבטיה הקרה, שאם תקשור קוף בתוכה הוא ינתק את החבל וינוס על נפשו… איני סבור שיימצא בפלסטין כולה, בין מקרב המקומיים ובין מקרב הזרים, מי שמתמיד במקלחותיו בחורף כמוני.
“לאחר ארוחת הבוקר התיישבתי אל שולחני, מעשן וכותב, והגשם ניתך… דומיה והאלה, אחיותיך, משחקות בקוביות עץ. בונות בתים ומחלקות אותם מעשה אמן. זו הכניסה וזה חדר השינה וזה חדר האורחים וכו'. ולאחר, הן הורסוו. את שבנו ידיהן על מנת לבנות בית אחר, בצורה שונה. פעם בפעם הן מזמינות אותי לראות את ביתן, ואני מביע את התפעלותי ושב לכתיבה…”.
* * *
הגעתי להאלה, הבת הצעירה, אשר הוציאה בשנת 1955 את יומני אביה. נדדנו הרבה בין הבתים השכורים, היא אומרת. הרובע הנוצרי. מנדלבאום. בית טחנת הרוח ברחביה. המושבה היוונית. לבסוף עברנו לבית שבנינו בקטמון, מאחורי הקונסוליה העיראקית. הקומה התחתונה יועדה לאחי סרי. היום יש שם בית־ספר לילדים קטנים. ביקרנו שם פעם אחת, אחרי שישים ושבע. ולא חזרנו לשם יותר. ניחם אותנו, שהבית היה לבית־ספר. כמו נותרה רוחו של אבי מרחפת במקום. חוץ מזה, מה חשוב הבית? מה חשוב איפה הבית? הבית, זה כמו קבר. לא חשוב איפה הקבר נמצא. אנחנו במזרח לא מייחסים חשיבות לבית. במערב כן. מה שחשוב באמת זה אבא, ומה שהוא היה. מה שחשוב זה מה שיש בספרים. מה אתה חושב על זה? אני אומר לה שגם הספרים דומים לקבר במידה מסוימת, ושאני מעוניין בדבר ממשי שאוכל להיאחז בו. היא לא נוטה להסכים. אני מנסה לדובב אותה, כדי שתתאר לי היכן בדיוק נמצא הבית. המפות השתנו, היא אומרת.
אני התעקשתי להגיע לבית דרך המפות והגעתי לארכיון העיר. מקום נחמד. במהדורה השמינית של מפת ספירידון מגלים את מיקומה של הקונסוליה העיראקית. אבל זהו זה. ב"מדריך הכללי הארצישראלי“, שנקרא בסוגריים “המדריך הכחול”, של שנת תש”ח, מוצאים את סכאכיני ח’ליל, טלפון מס' 2373, קטמון.
"ירושלים, יום א', 20 ביוני 1937
"סרי יקירי
“ייתכן שלא סיפרתי לך כי התקנו טלפון. פירושו של דבר, כבודו, שחוברנו לעולם החיצוני אלף, ובית – חוברנו זה לזה… הלו מוסא אל־עלמי! הלו עווני בק! הלו מאי דרלינג!… איני יודע כיצד מצליחים הבריות לחיות בלעדיו”.
* * *
– הלו!
– כן.
– מדבר מנחם לוין, מארכיון העיר. מצאנו את הבית. הרישום שלו בטאבו מימי המנדאט הוא גוש שש חלקה 115, וכיום זהו גוש 7 חלקה 150. כשאתה פונה מרחוב בילו ימינה לרחוב יורדי הסירה, זהו הבית השלישי מצד שמאל.
"ירושלים, יום ג', 4 במאי 1937
"סרי יקירי
ייתכן שכבר סיפרתי לך כי החלטתי לקרוא לבית “האי”, כיוון שהוא מוקף רחובות מכל צדדיו, למעט אחד… וכי אני עתיד לקרוא לכל חדר בשם: צנעא, דמשק, קורדובה, בגדאד, קהיר…".
הן מה נאה ויאה יותר לבית זה, הקרוי “האי”, מאשר להיות ברחוב יורדי הסירה? אלא שהסיפור מתחיל בראשית חודש מאי של שנת 1935. אל־סכאכיני יוצא בחברת משפחתו, ידידיו ושכניו, במעין תהלוכה, שמטרתה לבחור את חלקת האדמה הטובה ביותר בקטמון. עיסא אל־טובה, מוכתאר השכונה, ובעליו של בית־קפה היחפנים, מתלווה לחבורה. עיסא זה היה חצקל־איש־כסית של אותם ימים, ובית־הקפה שלו שכן בשער יפו, ליד סניורה של היום. והנה מגיעה החבורה לרחוב יורדי הסירה שמונה, ומחליטה ברוב קולות, כי זה המקום לבניית הבית המפואר.
הימים עוברים בתכנונים ובציורי מפות, ורק בחודש מארס של שנת 1936, שנת השביתה הגדולה, חופרים את היסודות. והימים ימי המרד הערבי.
"ירושלים, יום ג', 24 בנובמבר 1936
"סרי יקירי
“עד שלא התחלנו בבנייה, פרצה השביתה ונאלצנו להפסיק כל עבודה במשך שישה חודשים. ועד שלא חידשנו את הבנייה, הגיע חודש רמדאן. ועד שלא חלף רמדאן, הפתיע אותנו הגשם הממושך. כמו רצה הגורל להתל בנו. והנה אנחנו מחכים לגשם כי יחדל”.
ומקץ חמישה חודשים.
"שבת, האחד במאי 1937
“אין אני מתפלא על כך שהבריות מתפלאים על כי בניתי לי בית, אני היחפן בן היחפנים… אשר לבנייה, היא מן הסוג המשובח ביותר. אשר לנגר, הוא הנגר הטוב מכולם. אשר למסגר, הוא המסגר הטוב מכולם. אשר למרצף, הוא המרצף הטוב מכולם. אשר לצבע, הוא הצבע הטוב מכולם. ואצל כולם אני מזמין את מבוקשי בלא לעמוד על המיקח, וכיוון שכך, הם עובדים כאוות נפשם ומבקשים להרשימני ולהרשים את הבריות”.
סופר ירושלמי אחר היה כותב: “לקחתי לי עצים חזקים וקורות ואבנים גדולות וטיח ומלט ושכרתי לי פועלים טובים ועמדתי עליהם ביום ובלילה. אף חכמתי עמדה לי, שהעמקתי את היסודות… כיוון שעמד הבית בא הרוח והקיש על התריסים”.
* * *
בתמונה רואים זוג יושב במרפסת הפתוחה של ביתו. מרפסת הבית ביורדי הסירה שמונה עמדה בתריסים מוגפים כאשר הגעתי לשם. ואפשר שזה כל ההבדל כולו, כמו לא עברו שלושים וחמש שנים.
"יום ג', 25 במאי 1937
“עברנו לביתנו החדש ביום שבת… ואולי יתמיה אותך לדעת שהיינו לבני אדם אחרים… הבית הבית, רק סביב הבית תסוב שיחתנו. ישאלני מי: ‘מה שלומך?’, אענה לו: ‘הבית מרווח’. ישאלני: ‘איפה היית?’, אענה: ‘בבית’. ישאלני: ‘לאן תלך?’, אענה לו: ‘הביתה’… יגלה את אוזני: ‘בליל אמש לא באה שינה לעפעפי’, אומר לו: ‘אנחנו דווקא ישנו כל הלילה’… אללה לבדו אחראי לשפיותנו!”.
אחר כך מפליגים.
החמור כמשל 🔗
אלא שאפשר היה להתחיל אחרת.
בבית־הספרים הלאומי חיפשתי את ספר שיריו של אלתר לוין, “מגלת קדם לאסף הלוי”, הנושא הקדשה בכתב ידו, בערבית, לח’ליל אל־סכאכיני. אך במקומו מצאתי ספר מוקדש לד"ר מגנס, שלימים יעיד בפני הוועדה האנגלו־אמריקאית, במארס 1946, וידבר בזכות הקמת מדינה דו־לאומית. ארבע שנים לפני כן הוא נפגש עם ח’ליל אל־סכאכיני. שניהם שתו מן התה הרותח של עווני עבד אל־האדי.
"ירושלים, יום ב', 27 ביולי 1942
“הוזמנתי על־ידי עווני בק עבד אל־האדי לתה. הוא אף הזמין כמה אמריקאים, לרבות מיסטר פישר, העיתונאי. נכנסתי ובירכתי את הנוכחים, והשיחה נסבה סביב עמדת הערבים במלחמה. אמר מיסטר פישר: ‘אבל הפלסטינים שמחו מאד כאשר נפלה טוברוק בידי הגרמנים, כיצד תסביר זאת?’, וכאן התערבתי אני בשיחה ואמרתי:…‘לא משום אהבתם לגרמנים אלא משום שאין הם אוהבים את האנגלים, ואין הם אוהבים את האנגלים לא משום השינאה שהם רוחשים להם, אלא משום השינאה שהם רוחשים למדיניותם בפלסטין’… אמר: ‘וכיצד פותרים את הבעיה הזו?’ (לאמור, הסכסוך בין הערבים לבין היהודים על פלסטין). אמרתי: ‘אחת משתיים, או שארצנו תישאר שייכת לנו, או שהיא תילקח מאיתנו בכוח’. וכאן התערב עווני בק בשיחה ואמר לאיש: ‘ח’ליל אל־סכאכיני הוא נוצרי’, ואולי התכוון להסביר למיסטר פישר, כי לערבים יש מדיניות אחת, על אף השתייכותם לדתות שונות. אמר אחד משלושת האמריקאים: ‘הנוצרים בארץ הזו דומים לכל המיעוטים בכל העולם, הם נוטים לקיצוניות מחשש הרוב’. אמרתי: ‘כיצד ידעת זאת?’, אמר: ‘אני נמצא מזה כעשרים שנה בארץ הזאת’. אמרתי: ‘כיצד לא שמענו עליך? מי אתה?’. התפלאו כולם משאלתי זו ואמרו: 'זהו ד”ר מגנס, נגיד האוניברסיטה העברית!'. אמרתי לו: ‘אתה הוא האיש שעל אודותיו שמעתי רבות אך לא הצלחתי לראותו’. אמר: ‘אני מכיר אותך, ואת השפה הערבית למדתי מספריך’, והחל משבח את ספרי. אמרתי לו: ‘ד"ר, הבה נדבר גלויות. אתה אומר שעברו עליך כאן עשרים שנה, ואני אומר לך שעשרים שנה נוספות חייבות לעבור בטרם תכיר את הערבים באופן משביע רצון. אתה אומר: הבה נגיע לעמק השווה, ובפי אין תשובה לכך אלא בסיפור על החַמָּר’. אמר: ‘ומהו סיפורו?’. אמרתי: ‘מעשה בחמר שהיה בדרכו מכפרו אל העיר ופגש באיש הולך, אמר לו: מדוע תלך ברגל, רכוב מאחורי. עלה האיש ורכב מאחורי החמר ואמר לו: מה זריז הוא חמורך! כעבור כמה דקות אמר לו: מה זריז הוא חמורנו! אמר לו החמר: רד! אמר לו: מדוע? אמר לו: אני חושש שתאמר בעוד כמה דקות: מה זריז הוא חמורי!’…. סופו של דבר, אין הד"ר מגנס דוגל בדעה של הקיצונים ביהודים, האומרת כי פלסטין שייכת ליהודים, אלא שהוא מאמין, כי פלסטין תהיה שייכת לערבים, בתנאי שדלת ההגירה תישאר פתוחה. אמרתי לו: מפני סכנה זו אנחנו חוששים".
ריח הלחם של אמא 🔗
ח’ליל אל־סכאכיני נולד בירושלים בינואר של שנת 1878, ומת בקהיר, באוגוסט של שנת 1953. שנתיים לאחר מותו פירסמה בתו, האלה, את יומניו הפרושים על פני יותר מארבעה עשורים, ומהווים, מבחינה זו, מעין תשובה ערבית ל"עמוד האש". אל־סכאכיני היה איש משפחה בראש ובראשונה, ודאג להעטות על המלים הראשונות של בנו סרי, ועל הפגישה עם ד"ר מגנס, אותו דוק של חשיבות. משום כך הדמות המצטיירת מקריאת היומנים היא של אוהב גדול. אהבה שלא ידעה גבולות, פשוטו כמשמעו, לאשתו, לבנו, לבנותיו השתיים, לאחותו ולידידיו. ואהבה למקלחת המים הקרים מדי בוקר במשך כל ימות השנה, לתרגילי התעמלות הבוקר, לנרגילה ולספריו.
אסחאק מוסא אל־חוסייני, סופר וידיד, 1955: 🔗
“נלוויתי אליו פעם לביקור, וכאשר יצאנו אמר לי: בוא ניכנס לעיר העתיקה דרך שער שכם. הוליך אותי בסמטאות צרות ומדורגות עד אשר הגענו לרובע הנוצרי. נעמד ליד בית ישן ואמר: ‘הבט בעליית־גג זו, היא החדר שבו גדלתי. אלוהים! אני יכול להרגיש את ריח הלחם מִתַּמר מתוך הארון שבו היתה אמי מניחה אותו’. שאף מלוא ריאותיו… והגלגל התהפך. ביקרתי אצל אל־סכאכיני בקהיר, לאחר האסון, ונלוויתי אליו לבית־קפה שנהג לפוקדו. הלך שחוח ראש ונפש, ופתאום נעצר, כמו נזכר באותה הליכה בירושלים. ואמר לי: ‘היכן הוא ארון אמי, ידידי? היכן הוא ביתי?’…”.
בין הבית שבתוך הרובע הנוצרי בירושלים, לבין שנותיו האחרונות בקהיר, עבר אל־סכאכיני, כמאמר המליצה, כברת דרך ארוכה. בילדותו היה תלמיד מרדן ונדד בין כמה בתי־ספר, עד אשר סיים את לימודיו בבית־הספר התיכון בישופ גובּט שעל הר־ציון. לאחר מכן, ממקומו ליד הנרגילה והשולחן, הוא יפלס את דרכו, בכוחות עצמו ובכוחות הספרים שאהב והספרים שחיבר, אל האקדמיה ללשון ערבית בקהיר כחבר מן המניין. גם לאחר שנישא לאהבתו הגדולה, סולטאנה, ונולד בנו סרי, המשיך לקנן בקרבו “החלום האמריקאי”, ולא הרפה ממנו במשך שנים רבות. וזאת אף שבילה בצעירותו עשרה חודשים של מפח־נפש מתמשך וארוחות של תה ולחם בבירת שיריהם של סיימון וגארפונקל, בשנת 1908. לא אחת הוא מעיד על עצמו ביומניו, ולא בחוסר גאווה גלויה, שהוא הקדים את דורו ואת חברתו בכמה עשורים, ואף מביא סימוכין לדבריו מדברי ידידיו. הוא אהב את מקצוע ההוראה והקדיש לו את רוב חייו, כמורה בראשיתם וכמפקח בערובם. ייסד שני בתי־ספר שנחשבו למהפכניים במושגים של תקופתו ושקד על חיבורם של ספרי לימוד לא פחות מהפכניים. ב־1909 הוא מייסד, בשיתוף עם כמה מידידיו הקרובים, את בית־הספר אל־דוסתורייה, שבו, “לראשונה בתולדות ארצנו”, כדבריו, למדו אלה בצד אלה תלמידים מכל הדתות והעמים. כלל גדול היה בבית־הספר, ש"אין ענישה, אין פרסים ואין ציונים".
אותן שנים הוא מוביל את המאבק נגד מסדר הקבר הקדוש, מאבק שנוהל על־ידי האורתודוקסים ה"ילידים" נגד הכמורה היוונית, ששלטה במוסדות העדה, ובעיקר במקורותיה הכספיים. לימים הוא ירמוז, זעיר פה זעיר שם, ש"אילו היה אלוהים קיים, הייתי כופר בו". “בון טון”, בימיו, זה ודאי לא היה. יחסיו עם אנשי הדת מתדרדרים עד כדי כך שהיה נאלץ לערוך את חופתו, אם ניתן לומר כך, ביפו, בינואר 1913. בראשית 1914 פורשת המשכוכית מהנהגת צאן מרעיתו של הפאטריארך האורתודוקסי, שנים־עשר יום לאחר נחיתתו של המטוס הראשון בירושלים.
פלסטיני על הגג 🔗
"ירושלים, יום ג', 17 בפברואר 1914.
"הלכתי העירה וראיתי כי היהודים מתכוננים לקבל את פני רוטשילד. ההמונים הצטופפו לאורך הדרך שבין מלון כץ לבין התחנה, וילדי בתי־הספר יצאו לתחנה, על דגליהם, כדי לקבל את פניו. אלא שלא מצאתי בהפגנתם דבר הראוי להתעכב אצלו. האומה הערבית צריכה אחד כמו רוטשילד, כדי שיתרום מכספו לתקומתה.
“על אף הייאוש האוחז בי לעתים בדבר עלייתה של האומה הערבית הזו, ועל אף הקטנוּת שאני חש בהשתייכותי אליה, אין אני יכול אלא להיות לאומי… ואם יש בי שינאה לתנועה הציונית, הרי אין אני שונא אותה אלא על שום נסיונה לבנות את ישותה ואת עצמאותה על חורבות האחרים… איני רואה פסול בכך שהאומה היהודית תפעל לשם הגשמת ישותה העצמאית, לא כי, אלא שאני אתמוך בכל אומה פזורה ומדוכאה שתרצה בתקומתה ובעצמאותה. הדבר המאוס בעיני הוא עקרון זה, המנחה את תנועתה, לאמור: דכא את האחרים על מנת להרים ראשך בגאווה, והמת אומה שלמה על מנת לחיות… מה יעשו היהודים כאשר תתעורר התחושה הלאומית בקרב האומה הערבית? היוכלו להחזיק מעמד?”.
סוף השאלה הרטורית.
אל־סכאכיני חוזר ומשנן לעצמו, הרחק מן ההמון הסוער, את הכללים שהוא דוגל בהם בתוכו. הוא חוזר ומשנן את אמונתו באדם. “איני נוצרי”, הוא כותב, "כפי שאיני בודהיסטי ולא מוסלמי ולא יהודי, ואיני ערבי ולא אנגלי ולא צרפתי ולא גרמני ולא טורקי. לא כי, אלא שאני נמנה עם האנושות, והסיסמה שלי היא כמאמר המשורר: ‘שאם מעפר אני, הן כל הארצות / הן מולדתי וכל האנשים בהן הם קרובי’ ". שנתיים לאחר מכן הוא יעניק חסות לידידו האישי, ויריבו הלאומי, אלתר לוין.
וגם כאשר יצטרף במלוא אונו לתנועה הלאומית הערבית בראשית שנות העשרים, לאחר שהצטרף למרד הערבי הגדול בחצי האי ערב ואף חיבר בשבילו את ההמנון, הוא לא יוותר על האגוז הקשה החבוי בתוכו, ואשר היה אחראי בשנת 1947, מבין כל השנים, להדפסת כרטיס הביקור המפורסם שלו, לאמור: “ח’ליל אל־סכאכיני / בנאדם, אם ירצה השם”.
אוהב גדול היה, וגם עצוב גדול.
במות עליו אשתו, באוקטובר של שנת 1939, הוא שוקע במרה שחורה ומאמץ לעצמו את הסיסמה שהוא המציא: “הוי הבריות, החיים הם אבסורד. הבה ניכחד!”. הקץ להדוניזם.
נבי מוסא של הדמים 🔗
"ירושלים, יום א', 4 באפריל 1920
"ירדתי העירה. כאשר הגעתי לעירייה, ראיתי והנה התהלוכה החברונית (לרגל חג אל־נבי מוסא) כבר הגיעה ונתקבלה על־ידי הירושלמים והשכמיים, והכל הצטרפו לתהלוכה חגיגית מאוד והחלו שרים את שירי הגבורה. הנואמים ניצבו במרפסת המועדון הערבי ונאמו לסירוגין. בירכו את התהלוכה החברונית וניסו לשלהב את ההמונים ככל שיכלו…
"עוד אני שם, הופר הסדר בתהלוכה והבריות החלו רצים לכל עבר, והאבנים הומטרו על היהודים. החנויות נסגרו ועלו הצעקות. ראיתי כי דלתות החנויות היהודיות וזכוכיותיהן נופצו, וראיתי חייל ציוני מוכתם בעפר ובדם, הולך אך בקושי אל תוך אחת החנויות. וראיתי חברוני אחד שהתקרב מאחד היהודים, שהיה מצחצח נעליים, והסתתר באחת הפינות של שער יפו, ליד החומה, מתחת לשק – נטל את ארגזו והיכה בו בראשו. הלה צרח והחל לרוץ בראש שותת. נוכח המראה שב החברוני לתהלוכה. נכנסתי לעיר (העתיקה) שעה שהתהלוכה הגיעה למלון מרקוס, בהתרגשות גדולה, כשכולם צועקים: ‘דת מוחמד כוננה בחרב…’
“חשבתי כי מוטב לי לצאת מן העיר בטרם יטילו הגבלות על הכניסה והיציאה… הלכתי מיד לגן העיר, בשאט נפש ובדיכאון, בגין אי־השפיות של הבריות…”.
בעברית קוראים לזה “פסח הדמים”. השאר היסטוריה.
"שבת, 25 ביולי 1936
"סרי יקירי
“אני כואב את האסונות של הערבים, או של האנגלים, או של היהודים, וכיוון שכך, הרי שתמצא אותי פעם לצד הערבים ופעם לצד האנגלים ופעם לצד היהודים… יהי רצון מלפני האלוהים שיחון את מאמיניו וברואיו ויטהר את האנושות מזה השיגעון”.
על כפות המנעול 🔗
אלא שאפשר היה להתחיל אחרת.
אפשר היה להתחיל ביום ראשון, התשעה בדצמבר, שנת 1917.
בתמונה רואים את ראש עיריית ירושלים, חוסין סלים אל־חוסייני, נשען ביד שמאל על מקלו, וימינו מחזיקה בסיגריה, ולידו שני הסמלים: סדג’וויק והרקומב, שיצאו לחפש אוכל ומצאו עיר קדושה נמסרת לידיהם. השעה היא תשע בבוקר.
מעניין מי היה הצלם.
ח’ליל אל־סכאכיני ואלתר לוין יצאו כבר לאחר חצות, כבולים בחבלים, וקשורים זה לזה, בדרך לרבת־עמון, בדרך לדמשק, כשחבל התלייה הטורקי מתבדר ברקע.
לימים יבנה אלתר לוין את ביתו במורד התמונה, ושם אף יכרוך את החבל הסופי סביב צווארו.
והנה אני עולה לפתע, במהלך התחקיר, על דבר שלא שמתי לב אליו בפרק הראשון. אבל חזרתי אליו שוב ושוב, בלא יודעין. הנה אני מגלה לפתע, כי חוסין סלים אל־חוסייני היה ידיד־נפש של אל־סכאכיני. הוא נזכר לראשונה ביומנים בשנת 1908 – פגישה בקפה אנסטי עם נח’לה זריק, המורה והידיד של אל־סכאכיני עוד מימי בישופ גובט. במוצאי שבת(!), 19 בספטמבר 1914, נפגשת השלישייה שוב. ביום שישי, 26 במארס 1915, משתדל חוסין סלים אל־חוסייני אצל השלטונות בעניין שירותו הצבאי של אל־סכאכיני. אלא שהמפגש החשוב ביותר שלהם, לצורך העניין, מתרחש בערב היום שבו ביקש אלתר לוין את חסותו של אל־סכאכיני, לאמור: ביום שלישי, 27 בנובמבר 1917, ארוחת ערב אצל אל־חוסייני. ובשבת משתדל הלה לשמש מליץ־יושר בפני השלטונות כדי שישחררו את אל־סכאכיני ואת החוסה בצל קורתו. אבל לשווא. ובפברואר של שנת 1918, בגלותו בדמשק, שומע אל־סכאכיני על אודות מותו של ידידו הטוב, חוסין סלים אל־חוסייני. אחר כך בונה אלתר לוין את ביתו, כפי שתכתוב לימים בתו שולמית: “באותו מקום ממש, שבו תקעו את הדגל הלבן לשלום בהימסר העיר לידי האנגלים הכובשים”.
וכך נסגר מעגלו של לוין. אלא שמעגלו של אל־סכאכיני נסגר במקום אחר, בגלות קהיר.
בשלושים באפריל 1948, יום כיבוש קטמון, עוזב אל־סכאכיני את ביתו, בלווית בנו ושתי בנותיו, ונוסע לקהיר.
"קהיר, יום שבת, 1 בינואר 1949
"עזבנו את ירושלים ביום שישי, 30 באפריל 1948, בשש בבוקר… שמנו במזוודותינו מעט בגדים והשארנו את שאר הדברים מאחורינו, עד אשר נשוב. ביקשתי לקחת איתי את ניירותי ואת מחברותי, שמא אזדקק להם, אך שכחתי. עזבנו את הבית, ואת הבגדים ואת הרהיטים ואת הספרייה…
היה שלום, ביתנו!…
היי שלום, ספרייתי!… היו שלום, ספרי, שאיני יודע מה עלה בגורלכם לאחר פרידתנו. הנבזזתם? הנשרפתם? ההועברתם, לאחר כבוד, לספרייה כללית או פרטית? הנסתיימה דרככם במכולת כלשהי, שם יעטפו בניירותיכם בצל?".
ספריו של אל־סכאכיני, בניגוד לבעליהם, נשארו בירושלים, בספרייה הלאומית. ואף מקצת מספריו של אלתר לױן.
אבל זהו כבר סיפור אחר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות