כמה חכמים1 עסקו בנוסח “התימני”2 “מעון הברכות” שבמגן אבות לעומת הנוסח הרגיל “מעין הברכות” שבסידורנו. וכולם, חוץ מברודי ז"ל3, לא נתנו דעתם ללשון זה גופו, למקורו הראשון ולמקומו בברכת מעין שבע. שהרי הדין נותן, שהביטוי הנידון מעיקרו נמצא בנוסח התפילה של שבת, שמגן־אבות אינו אלא קיצור הימנה4. ולפי שהלשון דנן סדוּר בג' הברכות האחרונות של התפילה, הרי שמצוי היה מתחילתו אף בתפילת שמונה־עשרה של חול. ואמנם אותו נוסח תפילה שמן הגניזה שפירסם שכטר ב־ J.Q.R., כרך י', עמוד 659, מלמדנו כך. שכּן אנו קורין: “שים שלותיך5 על ישראל כן תברכנו כולנו בשלום מעון הברכות ועשה השלום”. כיוצא בו הנוסח השני של אותה תפילה, שנתפרסמה הימנה הברכה האחרונה ב־ Studien של אלבוגן, עמוד 46, ושברודי מדיין בו (ובקטע הנ"ל של שכטר) בזיקה ל"מעין הברכות" שבמגן אבות: “ברכנו אלהינו ושמחנו אדוננו ושלומך שים עלינו וברכת שלומך עלינו מעון הברכות”.
ראָיה אחרת למציאותו של “מעין הברכות” בתפילת עמידה של חול יש בידינו בתפילת שמונה־עשרה המפוּיטת והמקוצרת לראש חודש שפירסם מרמורשטיין (מכת"י בודלייני) בהצופה לחכמת ישראל, כרך ו', עמוד 56, המסתיימת – “בארץ־ישראל מעון הברכות ועושה השלום”. למדנו, איפוא, ש"מעון הברכות" שנשתייר לפנינו בקיצורה של תפילת ערבית של שבת, נמצא מעיקרו בברכת “שים שלום” שבשמונה־עשרה. ועוד למדנו, שהנוסח דנן מקורו במטבע־הברכות של ארץ־ישראל, לפי שהתפילות הנ"ל עדותן מתוכן, שמסדרן של בני ארץ־ישראל הן באות6. ואל נתמה, שהרי אף שאר כל הנוסחאות שבמגן אבות הולמות הן את מטבע התפילה של ארץ־ישראל7. וכשאנו מבקשים להסביר אותה עובדה, המתמהת לכאורה, שברכת מעין שבע, שכל־עצמה לא נתקנה אלא בבבל8, מיוסדת כולה על הנוסח של ארץ־ישראל, הרי עלינו לומר, שברכה זו נתנסחה כצורתה קודם לקביעתו של המטבע הבבלי (בתפילת עמידה בכללה) כדמותו שלפנינו9.
ואמנם המקור שלהלן מוכיח, שהנוסח “מעין הברכות” מצוי היה בברכה אחרונה של שמונה־עשרה במטבע התפילה של ארץ־ישראל בימיהם של אמוראים.
במדרש הגדול לבמדבר נשא ו יז (שני כי"י של בית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים): “ר' מנא דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי כל הברכות והתפלות חותמיהן שלום ק”ש חותמה שלום ופרוש עלינו סכת שלומ' תפלה חותמה שלום מעון הברכות ועושה השלום". מאמר זה שהועתק מויקרא רבה פ"ט ט נוסחו שונה מבדפוסים, שאינם גורסים את התיבות הנידונות. אלא שברי הדבר, שנוסח מה"ג עיקר. שכן אנו גורסין אף בכת"י בריטיש מוזיאום וכת"י ותיקן (צילומים בבית־הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים) של ויק"ר שם: “שכל הברכות טובות ונחמות שהקדוש־ברוך־הוא מביאן על ישראל חותמיהן בשלום בקרית שמע פורס שלום בתפילה מעין הברכות עושה שלום” וכו'10.
מעתה, לאחר שנתברר מקורו של הלשון הנידון מימים ראשונים, בברכה אחרונה של שמונה־עשרה, בחתימתה, אין קשה להכריע, שנוסח “מעון הברכות” עיקר הוא. הואיל והנוסח שלנו “מעין הברכות” אין לו הסבר אלא כלפי מגן אבות וכביאורם של הראשונים (על דרך שאמרו ברכות מ א: “כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו”)11, לומר שלשון זה אינו אלא תוספת ל"ונודה לשמו בכל יום תמיד" שלפניו. ברם, בחיתומה של ברכת “שים שלום” ודאי אין הביטוי דנן אלא כינוי לקדוש־ברוך־הוא. ולפי שכל הנוסחאות שבמגן אבות שאולות הן משמונה־עשרה (ומברכה ד' שהיא קדושת היום), הרי שאף כאן אין לפרשו אלא כנ"ל. בעל־כרחנו, איפוא, נוסח מה"ג במאמר הנ"ל שבויק"ר עיקר, ו"מעין הברכות" שבכתב־היד נתנסח בהשפעת המטבע הרוֹוחַ שבמגן־אבות.
אלא שסידורו של “מעון הברכות” בחתימת ברכה אחרונה של שמונה־עשרה כופנו לעמוד אף על מקומו של לשון זה בנוסח מגן אבות דילן. לפי שבנוסחאותינו מפסיק בינו ולבין “אדון השלום” (המקביל ל"עושה שלום" שבמקורות המועתקים למעלה) הכינוי “אל ההודאות”. וכבר שיער ברודי שהנוסח העיקרי גרס “אל ההודאות מעון הברכות אדון השלום”. ברם, לא זו אף זו, ש"אל ההודאות" ודאי קשור הוא בפיסקה “ונודה לשמו בכל יום תמיד”, כלומר שאינו אלא חתימת ברכת ההודאה. והנה בידוע שהנוסח של ארץ־ישראל בהודאה גורס בחתימתה: הטוב לך להודות (והבבלי: הטוב שמך ולך נאה להודות). ברם, “אל ההודאות” משמש חותם ל"מודים דרבנן". וכבר למדנו מן הירושלמי (ברכות פ"א ג ע"ד) שמסוף ימיהם של תנאים נהגו בחתימה זו בארץ־ישראל (רבי סימאי, בר קפרא) ובבבל (רב) במטבע שלם (בארץ־ישראל אל ההודאות)12. וקרוב להניח, שאותו טופס של ברכה נשאל מגוף ההודאה של תפילת שמונה־עשרה, אלא שנשתקע בהמשך הימים ונדחק מגופה של תפילה ונשתייר ב"מודים דרבנן" גרידא. אף בנוסח “אל ההודאות” נשתמר, איפוא, מטבע קדמון של תפילה, שעבר ובטל בין בארץ ובין בגולה13. ועובדה זו, השתקעותו של הנוסח הנידון בגופה של תפילה, היא־היא שגרמה, כנראה, לסירוס מקומו ולהדחקותו בין הדבקים14. אף היא שהביאה לידי שינוי הנוסח המקורי “מעין הברכות” ל"מעין" דילן, לאחר שלא עמדו על מקומו ומשמעו15.
ולענין המשמע – הרי “מעון הברכות”, שענינו ודאי: אוצר הברכות, נראין דברים שהוא מכוון כלפי ברכת כהנים. שהרי כל־עצמה של ברכת “שים שלום” אינה מעיקרה אלא מעין תשובה לברכת כהנים, שמתחילה נסתיימה תפילת שמונה־עשרה בהודאה (כשם שפתיחתה – שבחו של מקום). הנוסח דילן מתכוון להבליט שהקדוש־ברוך־הוא הוא־הוא המשפיע ברכות על ישראל ולא כהנים, שאינם אלא “כֶליו” של מקום. וכדרך ששנו בספרי (במדבר פי' מ"ג, הורוביץ, 49, והשוה מדרשו של רבי עקיבא חולין מט א וספרי זוטא, 250): “ואני אברכם, שלא יהיו ישראל אומרים ברכותינו תלויות בכהנים תלמוד לומר ואני אברכם, שלא יהיו הכהנים אומרים אנו נברך את ישראל תלמוד לומר ואני אברכם, אני אברך את עמי ישראל” וכו'.
משמע זה של “מעין הברכות”, נראה, יש לו אף לנוסח הקרוב לו שמצינו פעם אחת אצל הקליר (בפיוט שפירסמו אלבוגן, HUCA, כרך ג', עמוד 224): ברוך אתה ה' מצוה כל הברכות ועושה השלום16. אף הלשון הזה, הסמוך, כנראה, על המקרא (יצו ה' אתך את הברכה וכו') מתכוון ליחד את הברכות לקדוש־ברוך־הוא להוציא את הכהנים, וכנ"ל17.
נספח 🔗
פינקלשטיין במאמרו J.Q.R., The Development of Amida, מהדו"ח, כרך ט"ז, עמודים 24–28, סובר שמגן אבות אינו קיצור, אלא מטבע קבוע של תפילה (ערבית, שבת) כדמותו בימי התהוותו של מגן־אבות בבבל (לדעתו במאה הא'). ברם, אין טעמיו מספיקים. את “שאין אנו מוצאים עמידה מקוצרת שאין בה ג' הברכות הראשונות וג' האחרונות in toto (מציין לתפלת הביננו)”, אינו ראָיה. שאילו ניסחו ו' הברכות הנ"ל בערבי שבתות במילואן, הרי לא היה לנו “קיצור” ולא “מעין”. ומה שהוא מעמיד על “שאין לנו דוגמא של תפלה מקוצרת בצבור”, אינו מדויק. שהרי ר' צמח גאון מעיד על מנהג החזנים בימיו, בערבי שבתות ובערבי ימים־טובים “להתפלל אבות וגבורות ואחר־כך אומרים: גדלך תקדש בנו בארץ־ישראל האל הקדוש וכו'”. אף הוא מעיד “שחזנים הראשונים קיבלו ממר רב יהודאי והוא מרבו ורבו מרבו עד ר' יהושע דמתניתין דתנן ר' יהושע אומר מעין שמונה־עשרה (ראה אוצה"ג לברכות, 72, ואשכול, ח"א, 55–56)”. ולענין “שאין לנו למצוא גורם לקצורה של תפלת־צבור של ערב שבת”, ראה להלן. אמנם טעמו האחרון: “אם קיצרו בתפילה, משום מה אנו חוזרים על ברכת ‘אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתנו’ במילואה, ובמיוחד לאחר שכבר נסתיימה תחילה ב’המניח לעמו ביום קדשו'?” – נראה בר־קיימא. אלא שתמיהה זו עומדת בעינה אף לשיטתו – מה טעם כפלו בתפילה (העיקרית, לדעתו) הזכרת שבת, בקצרה ובארוכה? מקושי זה אין לנו להימלט אלא אם כן נניח, שמתחילה לא היו אומרים אותה ברכה אחרונה, שנצטרפה לאחר־מיכן לגופה של תפילה, במגן־אבות. ולפיכך אין לנו להתמיה אף לפי המסורת, הרואה מגן־אבות כ"מעין שבע". אלא שכלפי שיטתו יש לשאול: וכי היכן מצינו ברכות בתפילה שאין חתימה לכל אחת ואחת (אמנם כלפי “אבות” סובר פינקלשטיין שמתחילה לא היתה לה חתימה כלל – טעמו לענין אינו מספיק)? והרי אין לנו כגון זו אלא ב"מעין ברכות" (“הביננו” לדעת שמואל ברכות כט א וירוש' שם פ"ד ח ע"א, בניגוד לדעת רב שם, התובע אף בברכות ש"מעין" לאמור “סוף כל ברכה וברכה”, ו"ברכה אחת מעין שלש" של ברכת המזון). יש, איפוא, לקבל את המסורת כפשוטה, ולראות מגן אבות כ"מעין שבע".
ורואה אני לדון קצרות בגופה של מגן־אבות, ששימשה לעדות הירושלמי תחת הקידוש שעל הכוס, דבר המקפח לכאורה בכל המסורות הרבות של תנאים ואמוראים שלפיהן אין זכירה אלא על היין. והנה נשתייר סימן לכך במחזור טורין (מאן, שם, 322): ולמה פותח ש"ץ “עת להקדיש” ואומ' ויכולו כולו וכולל תפילה זו (מגן אבות) ומסיים בה מקדש השבת? כדי להוציא ידי חובתן מידי קידוש לאורחים שבבית־הכנסת ושאינן יודעין לקדש ושומעין מפי ש"ץ ויוצאין ידי חובתן וכו'. אלא שא. שכטר,.Studies etc, עמוד 111, חולק על ביאורו של מאן בפיסקה זו לפשוטה. ועיקר טענתו: אם קידוש הוא זה, משום מה לא נזכרה בה יציאת מצרים כבקידוש על היין? והנה ודאי שאין לנו להקיש מן הנוסח של קידוש שלפנינו (שיש בו זכר מעשה בראשית ויציאת מצרים כאחד) על המטבע הקדום (המשוקע במגן אבות בכלל ודעת ר' אחא בר יעקב, פסח' קיז ב, אמורה בשם יחיד). אלא שבמחזור טרוייש אנו גורסין: זכר ליציאת מצרים למעשה בראשית. ואף־על־פי שבפירוש לברכת מעין שבע שם אין הוא מבאר אלא “זכר למעשה בראשית” גרידא, מכל־מקום אין ידים מוכיחות לחלוטין לומר, שטעות סופרים יש כאן.
ולעיקר העובדה שיש “קידוש” בלא יין (המבוארת גם במחזור טורין) כבר פירש בעל ספר חרדים לירוש' ברכות שם, שקדושת היום מן התורה ומצוַת הכוס מדרבנן, ובמקום שאי־אפשר העמידו על דין תורה. אלא שביותר מבואר הדבר בתשובה שבאור זרוע (ח"א, סי' תרנ"ב, עי' עמודי ירושלים לברכות שם), המעמיד על ההיקש שבין קידוש להבדלה, שהיא בתפילה ועל הכוס, ויוצאין אף בתפילה לחוד. נראה ודאי, שמתחילה היה הקידוש וההבדלה שוין לעניננו. וכשם שבהבדלה נשתיירו עדויות הרבה בשני התלמודים על התעצמות בהלכה, שהיו שהעמידוה על הברכה שבתפילה, כך ודאי בראשונה היו שצימצמו את ה"קידוש" ב"קדושת היום". דבר זה מבאר את ההלכה שנהגו בה בבבל לקדש על הפת (פסחים קו ב. פירושו של רבינו תם שם ד"ה מקדש מוציא המאמר מידי פשוטו. ובשאילתות פוסק כן להלכה, וכן גאונים). שאף־על־פי שהגורם המעשי לכך שימש מחסור היין שבבבל, הרי יסודה של ההלכה משוקע בהלכה קדומה של ארץ־ישראל. הנחה זו מבארת אף את מנהגו של רבי צדוק (תוספתא ברכות פ"ג הי"א) שהיה “מתפלל תפלה קצרה בערבי שבתות ומאהבתך וכו' (קדושת היום) ועל הכוס אומר אשר קדש את יום השבת ואינו חותם”. מה שלא חתם על הכוס מעיד, שראה את עצמו יצא ידי חובת הקידוש בעיקרה בקדושת היום. מגן אבות אינה באה, איפוא, אלא לשם קדושת היום (שתפילת ערבית רשות), ולפיכך קיצרו בה בכל הברכות כולן, מלבד קדושת היום, לפי שהללו טפלות הן, ואינן משמשות אלא מסגרת ל"קידוש".
-
לאחרונה נשאו ונתנו בענין פרופ' אסף, מספרות הגאונים, עמוד 77, הערה 4 (ראה גם סידור רב סעדיה גאון קיד, הערה לשורה 5) וליברמן, מדרשי תימן, עמוד 9. ↩︎
-
ודאי, הואיל ונוסח דילן מצוי במקורות המועתקים בפנים ובסידורו של רב סעדיה גאון, שוב אין לדבר על תימניוּתו. ↩︎
-
MGWJ, כרך נה, עמודים 499–500 ובהערות (בביקרתו על Studien zur Geschichte des jüdischen Gottesdienstes של אלבוגן). ↩︎
-
בידוע שהנוסחאות המשתנות שבסידורינו בתפילות שבתות וימים־טובים (חוץ מקדושת היום), אינן אלא פשרה בין נוסח ארץ־ישראל ונוסח בבלי, ושמעיקרן לא נשתנו משל חול. ↩︎
-
מסתבר להגיה עם מאן (297,HUCA, II): שלומך. ↩︎
-
כך בקטע של שכטר, בברכת אבות: אל עליון קונה שמים וארץ, המטבע הקדום של ארץ־ישראל, שנמצא אף בתפילת יום־הכיפורים שפירסם אלבוגן, MGWJ, כרך נ"ה. עמוד 594 ובקטע שפירסם הלה בי Studien, עמוד 47 (הגורן, כרך י, עמוד 87), וכן בקרובות שבמחזור טורין כת"י (99.A. Schechter: Studies in Jewish Liturgy, p. וכן במחזור רומי ומחזור רומניא – העירני ד"ר גולדשמידט). ומקורו הראשון מדרש תהילים (מזמור יט, בובר, פב א: הוסיפו עליהן מטבעו של אברהם אבינו לאל עליון קונה שמים וארץ). כיוצא בו – אלהי דוד ובונה ירושלם (בלא “את צמח”); ברכת העבודה כצורתה הקדומה – רצה ה' אלהינו ושכן בציון וכו', המצויה אף בתפילת שמונה־עשרה שמן הגניזה, שפירסם מאן, HUCA, שם, עמודים 306–307 ובמ"א ושהוזכרה בויק"ר ז ב ופסיקתא דר"כ (בובר, קנח ב, בשינוי מסוים), והוא הדין בתפילת העמידה של מרמורשטיין (אלהי דוד, שאותך וכו', הטוב לך להודות). ↩︎
-
קונה שמים וארץ, לפניו נעבוד ביראה ופחד (מכוון ל"שאותך [לבדך] ביראה נעבוד"), ראה ברודי, שם, עמוד 500, הערה 2; לענין “אל ההודאות” ראה להלן בפנים והערה 12. ↩︎
-
בירוש' ברכות פ"ח יא ע"ד ופסחים פ"ט לז ע"ג: נהיגין תמן במקום שאין יין שליח צבור (בכ"י רומי לברכות: חזן הכנסת) עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וכו' (מאמרו של רבא בשבת כד ב: יום־טוב שחל להיות בשבת שליח צבור היורד לפני התיבה ערבית וכו', לפשוטו מכוון לשבע ברכות בטופסן המלא, וכסברתו של הברמן, תפילות מעין שמונה־עשרה, עמוד מט, הערה 2. וצריך לומר, שהיו מנהגות שונים בבבל, שהיו שהחזירו הש"ץ על העמידה כולה, והיו שנסתפקו במעין שבע). והנה מאן (שם, עמוד 314) מניח את האפשרות שרבי יהודה בר' בון מכוון למנהג שנהג בארץ־ישראל ו"נהיגין תמן" אמרו בהיותו בבבל, וסמיכתו על החתימה – מקדש ישראל ואת יום השבת “שאינה בבלית”. ברם, לענין החתימה עיין תרביץ, שנה יב, עמוד 93, מקום שהעמדתי על אמוראים בבליים הגורסים אותה. ולענין פירושו ב"נהיגין תמן" הרי אין צריך לומר, שדוחק הוא (אף במקום שהירוש' מדבר בבבל ומביא דברים מפיהם של חכמים בבליים הרי הוא אומר, מן השיגרה, “תמן” ומכוון לבבל, כשהמאמר בפי חכם שמעולם לא היה בארץ־ישראל, ראה ירוש' ברכות פ"ד ח ע"ג; ר"ה פ"ד נט ע"ד: אמר ליה – רב חסדא לר' זעירא… דנחתון מערבאי לתמן (כך הגירסה העיקרית) וכו'. אלא שמאן לא נתן דעתו לגופו של המאמר המעיד שמדבר בבבל, שכּן הוא אומר: במקום שאין יין, ואין הדבר מכוון אלא לבבל, מקום שהיין לא נמצא בשפע, כבארץ־ישראל. והרי הוא הגורם להתעצמותם של בני בבל בהבדלה, אם מותרת היא על השׁכר ואם לאו, עד שהתירוהו משום “חמר מדינה” (פסחים קז א). ורב האי מעיד על “ראשונים” שנהגו בקידוש להיות “מחזרין וטורחים הרבה להביא יין… והיה אצלם מצוה שראויה לחזור אחריה ואם אין להם היו מקדשין על הפת בשבתות וימים טובים” וכו' (וכשר' זעירא אומר בירוש' שם ושם: מבדילין על השׁכר ואזלין מן אתר לאתר – בלילי שבתות – משום קדושה, הרי חכם בבלי זה עומד בארץ ישראל ומדבר בבבל). ↩︎
-
הנוסח הבבלי שבידינו מגוּבּש הוא מימיהם של גאונים (סידור רב עמרם ורב סעדיה). מכל־מקום מצינו מאותה תקופה בתפילות של מטבע הבבלי מן הנוסחאות של ארץ־ישראל, כגון נוסח ברכת עבודה כלה: …ושכן בציון וכו', מעיד עליו גאון שמתפללין כן “בבית רבינו [שבבבל – כך נראה להוסיף] ובכל מקום שיש בו חכמים” (גיאוניקה, ח"ב, עמוד 139). כיוצא בו – אל עליון קונה שמים וארץ, שבברכה ראשונה, מצוי בתפילה שפירסם י. לוי, REJ, כרך נג, עמוד 237, והיא ביסודה כמנהג בבל. אף־על־פי־כן נראין דברים, שמגן־אבות קודמת לתקופת הגאונים, בניסוּחה דילן (ברודי, שם, עמוד 500, הערה 2, מעמיד על “מגן אבות”, לעומת החתימה “מגן אברהם” הרוֹוַחַת, ומשער שהראשונה נשתמרה ב"מעין שבע" מימים קדמונים, מלפני ריש לקיש, פסחים קיז ב. ברם, אף־על־פי שהדבר ייתכן, מכל־מקום אינו מוכח, לפי שאין ראָיה גמורה שזוהי חתימתה של ברכה ראשונה דוקא. שכּן הנוסח השכיח בתפילות של ארץ־ישראל מן הגניזה – מגננו ומגן אבותינו – אלבוגן, MGWJ, כרך נה, עמוד 594; מרמורשטיין, הצופה, כרך ו, 211; מן HUCA, שם, עמוד 303 – דיו להסמיך נוסח דילן על גוף ברכה ראשונה, שהכילה לפנים ביטוי כולל כלפי ג' האבות למעלה ממה שבנוסח דילן – אלהי אברהם וכו', – דבר שמוּכח אף מעיקר השם של ברכה ראשונה, – “אבות”). ↩︎
-
בהקבלה של מאמר ר' לוי בדא"ז (היגר, מסכתות דרך ארץ, 261–262; מסכתות זעירות, 102, 105–106) הנוסח: וכל הברכות חותמין [צ"ל: חותמן] בשלום, עושה שלום במרומיו. ובדברים רבה שופטים פ"ה טו: התפילה חותמת בשלום, לשון סתם. ברם, בהוצ' ליברמן: חותמה בעושה שלום. ויש לציין שאף ב"מדרש רבה על פרשיות בהר, שופטים וכי תצא", שפירסם מ. צ. וייס בהצופה לחכמת ישראל, כרך יג, עמוד 114, הגירסה היא: התפלה אין חיתומה אלא שלום ברוך עושה השלום. והרי זו החתימה הרגילה של נוסח ארץ־ישראל. אלא שנראין דברים שהיו רוֹוחוֹת בארץ (בהם בימים) ב' נוסחאות משתנות בחתימת הברכה האחרונה. ↩︎
-
שמא כדאי להעתיק מפירוש הראב"ן לתפילה כת"י (צילום אצל שוקן): “מעין הברכות בחול מעין ברכת חול בשבת מעין ברכת שבת”. וכיוצא בו במחזור טרוייש כת"י (צילום אצל שוקן – מחזיקני טובה למר הברמן שהמציא לי כתבים הללו לעיין בהם): “מעין הברכות כלו' [כלומר] בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו בחול מעין חול וביום־טוב מעין יום־טוב ובשבת מעין שבת”. ↩︎
-
בבבלי מצאנוהו (בפי חכמי בבל וארץ־ישראל) בברכת “הטוב והמטיב” שעל הגשמים (ברכות נט ב), ומשמע משם שלר' יוחנן כך היא חתימתה של “נשמת”. ואמנם בקטע של תפילה מן הגניזה מנוסח ארץ־ישראל (מאן, שם, 279) מצינו: אילו פינו וכו' ברוך אתה ה' אל ההודיות. ונראה שחתימה זו היתה כוללת לכל “ברכות הודאה”. ונוסחת הספרדים במגן אבות (ראה אף סידור רב עמרם, פרומקין, ח"ב, 20 ובהערה טו) – ורוב ההודאות, יסודו בחילוף שבתלמוד (שם) לענין הברכה על הגשמים. ↩︎
-
זכר לדבר, ייתכן, נמצא בנוסח כ"י רומי של “סדור מנהג ערבי”, שפירסם ברלינר במאגאזין, כרך ג, עמוד 612, שמסיים ברכת מודים: “האל הטוב כי טוב פעלת לחוסים בך אל ההודאות בארץ־ישראל הטוב” וכו'. ↩︎
-
בסידור רב סעדיה גאון ובסידורי התימנים אין “אל ההודאות” כלל. ושמא גרמה אותה עובדה לשמיטתו. אלא שאין נמנע, שנשתמר בהם נוסח קדום שלא גרסו מתחילה, וניסח ב"עבודה" מגופה (לפניו וכו') ולא הביא חתימתה. ↩︎
-
וממילא נשתנה הנוסח אצל הספרדים ל"מעין הברכות… לאדון השלום" וניטשטש משמען הראשון של הנוסחאות, שהם כינויים של קבע לקדוש־ברוך־הוא). ↩︎
-
בפיוטים אחרים מנסח הקליר כנוסח השגור של ארץ־ישראל – עושה השלום, כך אצל מרקוס, גנזי שירה ופיוט (בקרובה לנעילה, עמוד 21, וכן שם בפיוט וספדה ארקא, השוה אלבוגן ב"ציוָנים" לזכר שמחוני, עמוד 83). וכן הראני הברמן פיוטים של הנ"ל מכת"י (צילומים אצל שוקן), המסתיימים אף הם כנ"ל. ברם, אין להתמיה, שנקט כאן מטבע כפול, הואיל ונראה שב' נוסחאות הללו מצויות היו בארץ־ישראל בו בזמן. ↩︎
-
הנוסח “אב האמת” שבמגן אבות בסידור שפירסם הרב אסף, מספרות הגאונים שם ובסידור תימן צילום כ"י אצל שוקן (ראה גם “מדרשי תימן”, שם) וב"מדרש ענין" של ורטהיימר (כאן ייתכן שהמאמר הנ"ל מכוון לברכה אחרונה של שמונה־עשרה), נראה שהוא קשור ב"שלום" (ע"ש “האמת והשלום אהבו”). ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות