בבוקר יום שישי שעבר השתוללה אש ביערות הכרמל וליחכה את הבתים הקיצוניים של שכונת אחוזה, כפי שהיא עושה מדי שנה בשנה. ואם לא חזית מעודך במראה האש המשתוללת ביערות הכרמל בלילות אוקטובר, הרי שלא חזית באחד המראות המרהיבים ביותר המזדמנים לעיני האזרח הקטן במדינתנו הקטנה, לא יפה לומר, אבל פעם נסעתי בכביש החוף בלילה ובהרי הכרמל השתוללה שריפה ענקית, ומאז מדי נוסעי בכביש החוף, אני מביט לעבר הכרמל שמא יציג מול עיני החוטאות, בשנית, את המראה עוצר הנשימה.

אבל שריפות, כידוע, הן עניין של גחמות. באות במפתיע, כמו האהבה. כמו הזיכרון.

בבית־הספר היסודי היינו יוצאים מדי ט"ו בשבט לגינת בית־הספר על מנת לטעת באדמת המולדת האהובה את מיכסת הברושים המותרת (או שמא היו אלה אורנים?). אלא שאיני זוכר שום ברוש מגינת בית־ הספר, אולי שלושה־ארבעה שהצליחו להכות שורש במשך השנים העקשניות. אבל הטקס הזה של הנטיעה היה נערך בבוקר הטיול, אחריו היינו יוצאים אל ואדי אל־קרן למרגלות המונפור. המטרה המוצהרת של הטיול היתה לעמוד מקרוב על התועלת שמביאים העצים לטבע. לעצור את סחף האדמה, היה מורה חוזר ואומר. אני מעולם לא הבנתי איך זה שעץ אחד לבד מעז למען השם, עץ אחד לבד, לעצור את סחף האדמה. אני, בטוח, לא הייתי מעז, ואני, בעצם, לא עץ. אבל לעצים, כמדומה, יש כוח מיוחד למשימה הזו. לי לא היה ולא יהיה. עץ אחד לבד. ואני בעצם, לא לבד, או שכך נדמה לי.

וברבות הימים הפכו הנופים של טיולינו את עורם ונתכסו במיצפים, תחת העצים. שאם אלך היום בשבילים שהובילו את הילד שהייתי לוואדי אל־קרן ודאי לי שאפגוש בדרכי את מיצפה אבירים, מול המיבצר הצלבני שהיה תחנת הביניים בטיול – אל־בורג'. אולי יש כאן ניסיון שונה וחדשני למניעת סחף האדמה: מיצפה במקום עץ. הן האדם הוא עץ השדה, אבל בצורה מוצלחת יותר: שנאמר, עץ ואדם – אדם עדיף, כלומר מיצפה.

והנה יום אחד לפני השריפה הגדולה ביערות הכרמל מבשרים לנו, כי “פועלי הייעור והמשתלות של הקרן הקיימת לישראל הם ברובם ערבים, ואילו בשנות החמישים כולם היו יהודים”. כך כתוב בעיתון:

א.ב. יהושע (שוב!), תושב חיפה, קורא השבוע מה שכתוב בעיתון ומניד בראשו, האם הוא שואל את עצמו שמא נחשפו יסודותיו של איזה כפר ערבי נטוש במורדות הכרמל בעקבות השריפה? הן החיים, בסופו של דבר, כפי שאמר אנגלי חכם, מחקים את האמנות, ו"מול היערות" אינו רק סיפור, אלא מצב. לך תדע.

ומהי המטרה הלאומית־יערנית כיום?

“להחדיר בקרב הנוער את הכרת ערכו של היער מבחינה כלכלית, סביבתית וחברתית, כדי שיבין שיש להקדיש זמן ועבודה כדי לקיים יערות למען הכלל, בידי יהודים, בעלי מקצוע, שיאהבו את הטבע והיער”.

ידיים יהודיות שותלות עץ יהודי, נאה וזקוף, באדמת המולדת היהודית כל השאר הוא עבודה זרה, כמו האש.

זאת כמובן לא אמר האחראי לציטוט שהובא לעיל בתוך המרכאות, יגאל סלע, הממונה על חינוך והדרכה של תלמידים בפעולות מיוחדות מטעם הקק"ל. היערנים כולם ישאו תארים מתענפים מעין זה.

אלא שמתוך הסבך המשתרג בעובי־היער של האידיאלים הציוניים צונח לו זלזל, “לא ציץ לו ופרח”, דק וטורדני. למה התכוון מר סלע באומרו “להחדיר בקרב הנוער”? כלום התכוון גם לנוער הערבי? ולמה התכוון מר סלע באומרו “כדי לקיים יערות למען הכלל, בידי יהודים”? היכלול הכלל בתוכו גם שאינם יהודים? ובכלל, האם העץ הנשתל בידיים ערביות הוא פחות ישר, פחות זקוף?, פחות ירוק?

ציטאטה הבוטה משנות כהונתו של אורי לובראני כיועץ הממשלה לענייני ערבים עולה מול היערות הללו: “אילו נשארו (הסטודנטים הערבים) חוטבי עצים היה אולי יותר קל לשלוט עליהם”. יותר משני עשורים עברו מאז, והרבה זלזלים צנחו להם מאז ונמו, אבל ערבי, כידוע, נשאר ערבי: זקן כרות־לשון, שמבין רק את שפת האש, ממתין עם גפרור שלוף ביד, או צעיר וגרזן בידו, חוטב מארץ החוטבים.

מי שלא נותן לו לנטוע עצים הוא זה שנותן לו את הגרזן על מנת לחטוב אותם.