כלב השמירה של הדמוקראטיה?    🔗

השבוע, אם לא היית בעליו של דוכן מט לנפול, כמאמר המליצה, בשוק של העיר העתיקה, או עובד מאפייה בעיירה נתיבות, ואם לא קיימת יחסי מין בינעדתיים – לא היה לך מה לדאוג. עוד מעט אתה אפילו לא תדע על מה אני מדבר. מישהו ידאג לטמון את הגופה בגינה. שלא תדע ולא תשמע. אבירי התקשורת יחוסו על מבטך הרגיש, הנעוץ בעתיד הזוהר, ולא ירצו שזכוכית משקפיך תאויד בהבלים מהבלים שונים אודות הכתם השחור, שהוא צלו של העוף הדורס, טורף הנבלות, העג מעל ראשך, בשמי התכלת האינסופיים. ואתה, כמו הוביט מבוהל בטרילוגיה של טולקין, תשמע את הצווחה החדה מקפיאת־הדם ותכבוש את פניך בקרקע הפורייה, ולא מבושה. הרי אתה לא ידעת, הרי מישהו דאג שלא תדע.

ואם בלילה בלילה, על משכבך המרופד, מכורבל בשמיכה האולימפית הצבעונית, תראה שהנה הכתם השחור מחלחל מתחת לדלת, היזכר בשורות האלה מתוך “ארץ הישימון”:

אותה גווייה שנטעת אשתקד בגן,

ההחלה לנבוט? התנץ השנה?

או ההחרידהּ הכפור הפתאומי במשכבה?

הוי, הרחק מכאן את הכלב, הרֵע לאדם,

פן יחפרנה שוב בציפורניו!

העין השלישית    🔗

הדרוזים, שוב, הרסו לי סיפור.

לפני שבוע נפתח משפטו של קצין במימשל הצבאי בעזה, הנאשם בעקירת עינו של תושב עזה במהלך חקירה שיגרתית. ואני, למקרא הידיעה, חיברתי לי בראש את הסיפור על סגירת המעגלים: האנשים שעקרו את עיניו של שמשון משלמים עכשיו באותה מטבע. הרי שום חשבון לא הולך לאיבוד באזור הזה, וגם אחרי מאות שנים יימצא עדיין מי שיחסל אותו, באותו מקום ובאותה עונה. אבל העובדות, כדרכן, מקלקלות את הסיפור. הנאשם, מה לעשות, הוא דרוזי. אבל מה עם חירבאווי, אולי אותו ניתן להשחיל לתוך משוואת־הדמים? לא, זה לא עובד.

אלא שחירבאווי, כמדומה, הוא האיש היחיד במדינה שבבוא הזמן יוכל לטעון, כי לא ראה לאן מוליכים את החרפה.

בתיה באוזן    🔗

סוף־סוף קורה במזכרת־בתיה משהו, שאינו קשור בשמה של רבה, אפרים זלמנוביץ. האחרון, כזכור, הוא שהכניס את המחשוב לכרמים של צאן מרעיתו, על־מנת למנוע סכנת שביעית ועורלה. ולא נזכיר שוב את פסיקתו בעניין מגורים משותפים ליהודים ולא־יהודים באותו בניין (בינתיים). על כל פנים, בשנת הלימודים הקרובה ילמדו במזכרת־בתיה, לראשונה בארץ, בכיתות שאין בהן חלונות. הדבר יונהג לאחר שנתגלו ליקויי שמיעה אצל התלמידים, כתוצאה מרעש מטוסים חזק שמקורו בשדה־תעופה סמוך. תשעה מליוני שקלים הושקעו באטימת החלונות בארבע כיתות, בציפוי הקירות בחומר בידוד מיוחד ובהתקנת מנגנונים מיוחדים לאיוורור. מעתה מובטח להם שלא ישמעו, זולת קולו המתנגן של הרב אפרים זלמנוביץ. ובבוא הזמן, כאשר יישאלו, יוכלו לומר בבטחה: לא שמענו!

עד כאן המשל.

טפטוף אינדיאני    🔗

לקיבוץ חצרים, ששמעו יצא למרחוק בזכות מפעל “נטפים”, יגיעו בקרוב שלושה אינדיאנים. במפעל מיוצר ציוד להשקיה בטפטוף והשלושה, סטודנטים לחקלאות באוניברסיטת דרום דקוטה, באים להשתלם בטפטוף.

זה הזכיר לי את משפט הפתיחה של סמי מיכאל ב"חסות". “אם תתחסל ישראל, מה יזכרו ממנה הדורות הבאים? חקלאות פנטאסטית באזור צחיח ודפיקת הערבים”. מוח חולני, מה לעשות. גם הקונוטאציה הבאה אינה בריאה במיוחד: “שלושה אינדיאנים קטנים / בקאנו, על פני המים / אחד נפל לנהר / וכך נותרו שניים”. וכך הלאה.

כף התקווה האחרונה    🔗

קולנוע “היכל” המפורסם בפתח־תקווה, מבשרים לנו, יהיה “סגור לרגל שיפוצים”, עד גמר מעשה המרכבה, ועד בכלל. ואולי באמת ובתמים אצבע אלוהים בדבר? אולי אלוהי־הקואליציות מנסה, על־פי דרכו, להציע פתרון? ואולי אין ההיכל אלא משל למצב המדינה, שהוא מהסרטים?

הצרה היא, שאין מספיק ערבים שיבצעו את עבודות השיפוץ.