התנצלות המחבר    🔗

ימים רבים היו צריכים לעבור בטרם אשוב לאום אל־פחם. ימים באזור הדמדומים שבין ההפרדה לבין האחדות הלאומית. ימים של חסד מפוקפק ושלווה צרה ואפלולית, בפינה הנידחת שבסוף ההרהורים, שהם נוגים כמו הימים. שם, באום אל־פחם ראיתי את הקו הירוק שלפנים הפריד, בין השאר, בין ערביי ישראל לבין כל היתר. קו מביך, הקו הירוק הזה, בימים אלה של תקוות מלבלבות. אבל הוא היה שם, והוא עבר, גם בתוכי.

זו מעין התנצלות על כך שהמאורעות אום אל־פחם, לא הגיע שמעם לחלונותיו הגבוהים של דוד המלך. שהם חלפו בלי משים, שזחלו, בדרך כדרך חדשות האתמול, אל עמודיה הפנימיים של התודעה הישראלית, אם יש בכלל דבר כזה.

דרך האבנים    🔗

היה שם רגע כזה, צעיר, שנראה על־ידי אחד מחיילי מישמר־הגבול זורק אבנים, נס לתוך אחד הבתים. איש מג"ב הנפגע רצה לפרוץ לתוך הבית, על מנת ללכוד את החשוד. מפקדו אסר עליו זאת, “אני מוכרח לתפוס אותו, המפקד. אני ראיתי אותו זורק אבנים. הערבי הזה!”. אמר החייל וניסה להשליך את קסדתו על האדמה, כמחאה נגד הטון המרסן של מפקדו.

בשבילי זה היה הרגע הקשה, יותר מכניסתו של כהנא לכפר. בשבילי זה היה הרגע, ואז, כמו בחלומות, ההמולה נכנסת לאלם. אתה רואה את הקו הירוק מקווקו את עצמו בין הזיתים, בין החייל של משמר־הגבול לבין ה"הערבי הזה". אחר ־כך פרצו אל תוך הבית וגררו משם צעיר מפוחד, פרום כפתורים, ואני בכוונה מרגיש את שני האטריבוטים, הקסדה מזה והפחד מזה. כי זה מה שהיה שם: מגן שקוף מפלאסטיק ממתין לאבנים. קסדה על הראש ממתינה לאבנים, רובה גז מדמיע, שמוט על הכתף, ממתין לאבנים, מקווה. תקווה המגשימה את עצמה עוד לא אבדה,

הצמיג שבינינו    🔗

השקר המוסכם היה שעשרות החיילים והשוטרים באו “להגן על אנשי הכפר מפני כהנא”. תחילה התייחסו לזה, משני הצדדים, כאל ג’סטה כמעט ערכית. באנו לתת חסות מפני הפורעים. השמש הקופחת החדירה את השקר הזה אל תאי המוח הנמסים של השוטרים, ואיידה אותו מתאי המוח הנמסים של החושבים. והוא עמד באוויר, ממתין. הוא לא יכול היה להעטות על המתח עבאייה של אחוות־לוחמים באיש הנורא, ברוע האיום. אידיליה כזו לא תיתכן בין חיילי מישמר הגבול לבין ערכים כשלהם. נקודה. גם נוכחותם של המורדים היהודים, יפה ככל שהיתה, לא הצליחה לטהר את השרץ, לא הצליחה לראות את שראו זקני אום אל־פחם בדמיונם.

וזה מה שראו זקני אום אל־פחם בדמיונם: מימשל צבאי הפוך. בעבר לא הותר להם לצאת בלי רשיון, ועכשיו לא מותר להם למנוע ממישהו להיכנס בלי רישיון. המימשל הצבאי, בדמיונם של זקני אום אל־פחם, עדיין לא בוטל. אין יוצא ואין בא, כי כלום לא השתנה. הדמיון של הערבים, כידוע, הוא דבר תורשתי. לכן, מי שהחליט להציב מול הערבים של אום אל־פחם חייל של מישמר־הגבול עם מגן פלאסטיק, קסדה ורובה, וחיכה שהילידים יגישו לו ספל קפה מר, לא למד את תולדות הארץ, ומי שהחליט לבצע מעצרים בכפר ביום המחרת, וערב חג הקורבן, המדינה בשבילו נגמרת בכביש רמות, והקו הירוק שלו עובר באום אל־פחם. והצמיג שבינינו ממשיך לבעור.