רקע
אנטון שמאס
בחזרה לאום אל־פאחם

 

התנצלות המחבר    🔗

ימים רבים היו צריכים לעבור בטרם אשוב לאום אל־פחם. ימים באזור הדמדומים שבין ההפרדה לבין האחדות הלאומית. ימים של חסד מפוקפק ושלווה צרה ואפלולית, בפינה הנידחת שבסוף ההרהורים, שהם נוגים כמו הימים. שם, באום אל־פחם ראיתי את הקו הירוק שלפנים הפריד, בין השאר, בין ערביי ישראל לבין כל היתר. קו מביך, הקו הירוק הזה, בימים אלה של תקוות מלבלבות. אבל הוא היה שם, והוא עבר, גם בתוכי.

זו מעין התנצלות על כך שהמאורעות אום אל־פחם, לא הגיע שמעם לחלונותיו הגבוהים של דוד המלך. שהם חלפו בלי משים, שזחלו, בדרך כדרך חדשות האתמול, אל עמודיה הפנימיים של התודעה הישראלית, אם יש בכלל דבר כזה.


 

דרך האבנים    🔗


היה שם רגע כזה, צעיר, שנראה על־ידי אחד מחיילי מישמר־הגבול זורק אבנים, נס לתוך אחד הבתים. איש מג"ב הנפגע רצה לפרוץ לתוך הבית, על מנת ללכוד את החשוד. מפקדו אסר עליו זאת, “אני מוכרח לתפוס אותו, המפקד. אני ראיתי אותו זורק אבנים. הערבי הזה!”. אמר החייל וניסה להשליך את קסדתו על האדמה, כמחאה נגד הטון המרסן של מפקדו.

בשבילי זה היה הרגע הקשה, יותר מכניסתו של כהנא לכפר. בשבילי זה היה הרגע, ואז, כמו בחלומות, ההמולה נכנסת לאלם. אתה רואה את הקו הירוק מקווקו את עצמו בין הזיתים, בין החייל של משמר־הגבול לבין ה"הערבי הזה". אחר ־כך פרצו אל תוך הבית וגררו משם צעיר מפוחד, פרום כפתורים, ואני בכוונה מרגיש את שני האטריבוטים, הקסדה מזה והפחד מזה. כי זה מה שהיה שם: מגן שקוף מפלאסטיק ממתין לאבנים. קסדה על הראש ממתינה לאבנים, רובה גז מדמיע, שמוט על הכתף, ממתין לאבנים, מקווה. תקווה המגשימה את עצמה עוד לא אבדה,


 

הצמיג שבינינו    🔗


השקר המוסכם היה שעשרות החיילים והשוטרים באו “להגן על אנשי הכפר מפני כהנא”. תחילה התייחסו לזה, משני הצדדים, כאל ג’סטה כמעט ערכית. באנו לתת חסות מפני הפורעים. השמש הקופחת החדירה את השקר הזה אל תאי המוח הנמסים של השוטרים, ואיידה אותו מתאי המוח הנמסים של החושבים. והוא עמד באוויר, ממתין. הוא לא יכול היה להעטות על המתח עבאייה של אחוות־לוחמים באיש הנורא, ברוע האיום. אידיליה כזו לא תיתכן בין חיילי מישמר הגבול לבין ערכים כשלהם. נקודה. גם נוכחותם של המורדים היהודים, יפה ככל שהיתה, לא הצליחה לטהר את השרץ, לא הצליחה לראות את שראו זקני אום אל־פחם בדמיונם.

וזה מה שראו זקני אום אל־פחם בדמיונם: מימשל צבאי הפוך. בעבר לא הותר להם לצאת בלי רשיון, ועכשיו לא מותר להם למנוע ממישהו להיכנס בלי רישיון. המימשל הצבאי, בדמיונם של זקני אום אל־פחם, עדיין לא בוטל. אין יוצא ואין בא, כי כלום לא השתנה. הדמיון של הערבים, כידוע, הוא דבר תורשתי. לכן, מי שהחליט להציב מול הערבים של אום אל־פחם חייל של מישמר־הגבול עם מגן פלאסטיק, קסדה ורובה, וחיכה שהילידים יגישו לו ספל קפה מר, לא למד את תולדות הארץ, ומי שהחליט לבצע מעצרים בכפר ביום המחרת, וערב חג הקורבן, המדינה בשבילו נגמרת בכביש רמות, והקו הירוק שלו עובר באום אל־פחם. והצמיג שבינינו ממשיך לבעור.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 65306 יצירות מאת 3977 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־35 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!