שמעון פרצלן אמר “חורשת האקליפטוס” ועמי רודובסקי אמר “ההר הירוק” כי לכולם כבר נמאס מ"הליכה לקיסריה" והוויכוח התלהט והתארך עד שכוכי נכנסה והודיעה לפרצלן שהפגישה של שלוש כבר כאן ויוני שיפטר, הדובר של “קרן הייעור הלאומית”, אמר שצריך לסכם כי גם הוא “צריך לעוף” ומצִדו זה יכול להיות גם “אבניבי”, העיקר שהטקס הזה ישיג את המטרה שלו. כישלון לא בא כאן בחשבון וגם השר מעורב, והמלוקקים ממשרד החוץ צמודים לו לצוואר והכול בגלל משפחת אימפריית גרבי ניילון שיושבת על מיליארדים וכולם מחכים שהיא תוותר על עשרים מיליון לפחות. בסוף החליטו על “חורשת האקליפטוס”.
את כל זה שמעתי מהילה, העוזרת של יוני שיפטר, כי הוא ביקש ממנה להתקשר לחלילנית “עם השם המיוחד ההוא”, כלומר אליי.
עכשיו אנחנו כולנו בחדר החשוך, מביטים בטקס ההוא, מרצד על המסך: היה חם בשולי יער האורנים ליד בן שמן, המצלמה ממתינה לגי’פ השחור שמלווה את הארנרייכים ואחריו לוואן שלהם ולבסוף לשר שמלווה בשתי ניידות שמגיחות מעבר לפיתול. ברונו ויוטה ארנרייך יוצאים מהמכונית היישר אל זרועותיו הפתוחות של שמעון פרצלן, “ראש דסק אירופה” ו"משנה למנכ"ל", שלא משאיר להם רגע של חסד ומבאר בהתלהבות ש: “This is the very same forest where the Maccabim fought against the Greeks!”
השר, שכמו נשכח קצת בהמולת הכרכור סביב הארנרייכים, משתרך מאחור, טופח על שכמו של עמי רודובסקי, אחראי “פיתוח משאבים” של “קרן הייעור הלאומית”. שתי גומות עם שתילי אורנים עקודים ממתינות. וגם אני ממתינה עם החליל, וגם שני סטודנטים בחולצות מכופתרות בצבעי תכלת. הארנרייכים נוטלים את המעדרים ואחרי כמה דקות מזדקפים שני שתילים רעננים וכולם מתמוגגים, מוחאים כפיים, והמצלמה עוברת אליי באבחה. אני משתהה רגע, ומרימה את החליל אל שפתיי. הקדמה של כמה צלילים ושני הסטודנטים פוצחים ב"כשאמא באה הנה…"
כאן לוחץ יוני על השלט ועוצר את הסרט. “השיר הזה,” הוא אומר בנימה טרגית, “היה אמור לרגש, לרגש את החברים שלנו לפחות עד הערב, עד הפגישה עם ראש הממשלה.” כולם ציפו שאחריה זוג המיליונרים יחתמו סוף־סוף על ההמחאה שתתניע את הקמת “המכון למדיניות אסטרטגית”, שיעלה אותנו על המפה הבינלאומית בתחום; אנחנו היינו אמורים להיות הזרז האחרון במסע המפרך הזה, שבו צבא של רודובסקים ושיפטרים מביאים אנשים כמו יוטה וברונו ארנרייך לישורת האחרונה.
כולנו הגענו לשם כמה שעות טובות לפני כן. היו בשטח עוד סימנים למטיילים של סוף השבוע ויוני דרך על שקית ריקה של “במבה” והכריז שהוא “מתפלץ מחוסר התרבות של העם הזה,” וצעק אל תוך הנייד שלו לשלוח עובד שטח “במיידית!”
הילה לקחה אותי הצִדה וביקשה שאנסה להתעלם מ"כל הרוח שהאנשים האלו משתדלים לייצר," ושאתרכז באימונים עם שני הסטודנטים שעישנו בצד. להפתעתי, גם אחרי העישון הם הצליחו לייצר הרמוניה קולית לא רעה. אבל חסרה לי קצת התכוונות, אפילו הפאתוס העולה של “חוף ירדן” לא ממש נשמע. בין לבין הערתי באוזניהם שכשהייתי ילדה לא ידעתי שמלוח הוא סוג של צמח. הם חייכו בנימוס והסטודנטית, שהיה לה שֵׂער קצוץ וקעקוע של עוגן קטן על העורף, אמרה שהיא בכלל נולדה ברוסיה אפילו שהיא יודעת שלא רואים עליה, ושיש הרבה מילים בשירים ישראלים שעד היום היא לא בדיוק מבינה “למה התכוון המשורר”, כמו שאומרים. הסטודנט אמר שהוא לומד כלכלה אבל היה בלהקה צבאית אז לפחות עכשיו יוצא לו מזה משהו, “בקטנה”, גיחך. חזרנו על השיר ארבע פעמים והצעתי שינוחו עכשיו כדי שלא יגמרו את הקול. בינתיים, במקום שבו ייטעו הארנרייכים את שני העצים שלהם, כבר העמידו דוכן נואמים, מעמד עם דגלים וחפרו גומות והניחו בהן מעדרים.
יוני לוחץ שוב על השלט וממשיך ישר מ"האביבים". ה"חלפו" הולך לאיבוד במעבר. לשמחתי הוא נותן לנו הפעם לסיים את השיר ואז לוחץ שוב על השלט. מניח אותו, נאנח ואומר: “זו הייתה בחירה אומללה,” וממהר להוסיף “לא התכוונתי אלייך יודפת, אלא לשיר.” ואומר “אני כמובן לא מאשים אף אחד, זו הייתה בחירה משותפת,” וכולם מבינים שהדבר מכוון לשמעון פרצלן, שזז בכיסאו באי־נוחות ומטיח “ומה היית בוחר אתה?!” ויוני אומר שהוא לא ממש סגור על זה “אבל משהו עם ניחוח לאומי יותר, עליז יותר. למה שיר מדכדך פור קרייסט סייק?” הילה העזה ואמרה שלדעתה “חורשת האקליפטוס לא מדכדך, זה שיר עם געגוע, ואחרי הכול זה היה טקס נטיעות בחורשה.” עמי רודובסקי אמר ש"אולי צריך להבא פשוט לדבוק בנוסחה המנצחת של ‘הליכה לקיסריה’ למרות היותו מדכדך לא פחות…" והוא מודה שגם הוא חשב שצריך שינוי, אם כי כולם בוודאי זוכרים שהוא הציע את “ההר הירוק” שהוא מתרונן יותר, “אבל אולי רצוי להבא לא לעשות אקספרימנטים שיכולים לעלות לנו בסיבוכים עם לשכת שר.”
אני העדפתי לשתוק. אני רק מבצעת.
כולנו התבשלנו קצת ביער, ויוני קיבל כל הזמן עדכונים על התנועה של השיירה של הארנרייכים ותוך כדי כך סיבר את אוזנינו בדבר עושרם המופלג והבטיח לנו שגרבי הניילון הם הקצה. יש גם נדל"ן בכל אירופה ובניין מפורסם אחד בפריז שכרגע שמו פרח לו מהזיכרון. הם היו בספרייה הלאומית ואחרי זה נסעו לפגישה עם השר שהצטרף אליהם לטקס הנטיעות, בתנאי שיתנו לו לשאת דברים כמובן. אחרי לחיצות הידיים הוא ניגש אל הדוכן ודיבר על החשיבות של ייעור הארץ ושל יהודים חמים כמו ברונו ויוטה ארנרייך והתייחס גם למצב המדיני. היו איזה שלושה צלמים, אחד מהם עם מסרטה מסביב, אבל היה די ברור שרוב העיתונאים העדיפו להמתין לזוג במשרד ראש הממשלה ולא להזיע ביער כדי לשמוע את השר.
אחרי הנטיעה, ודברי השר, הכריז יוני:“Now we will hear a song from our most famous composer, Naomi Shemer, played by Yodfat Or and…”
הרמתי את החליל. בזמן הנאום של השר הבטתי על הארנרייכים. היה נדמה לי שברונו הקשיב אבל מבטה של יוטה נדד לעצים ורגע ארוך גם הביטה אל ידיה הגרומות שכמה טבעות עם אבנים התנוססו עליהן. חשבתי שהיא בודקת אם לא נשברה לה אף ציפורן כשדחפו לידיה את המעדר כדי שתכסה את שורשי השתיל.
הייתי בעיקר צריכה להתרכז בסטודנטים בזמן הנגינה, ולמרות זאת העפתי שוב מבט לעבר הארנרייכים. הייתה לי תחושה שהם לא ממש משתתפים.
“בואו נחשוב למה אנחנו עושים את הטקסים האלו,” הרעים יוני בקולו ולקח שוב את השלט. “בשביל לגרום ליהודים הטובים האלה להתרגש ולפתוח את הארנק, נכון?” הנוכחים חייכו ומיד הרצינו שוב. כשהוא הראה לנו את החלק עם הנגינה שלי, התמקדה המצלמה בי ובסטודנטים. היא החמיצה את המבט המרוחק קצת שכנראה היה אז על פני הארנרייכים. הביצוע שלנו היה לא רע בכלל. טוב אפילו, חשבתי. כאילו שמשאת הנפש שלי היא לנגן באירועים מגוחכים כאלה. מזל שלא ידעתי בזמנו, באקדמיה, שרוב פרנסתי תהיה על טקסי פרסים, חנוכת מתנ"סים, חתונות אנינות.
אחרי הטקס הנוכחים לא התמהמהו רגע אחד מיותר. הארנרייכים זורזו בעדינות להיכנס לגי’פ שלהם ושעטו משם, ואחריהם השר ומכונית המשטרה. באותו ערב ראיתי אותם שוב במהדורת החדשות, באותם בגדים מהיער, לצד ראש הממשלה. להפתעתי הראו גם שתי שניות שלי ושל הסטודנטים וסיפרו על נטיעת העצים. למחרת היה כתוב בעיתון ש"בניגוד לציפיות" הארנרייכים לא התחייבו סופית לממן את בניית “המכון למדיניות אסטרטגית” אלא נתנו הבטחה לא מגובה בהמחאה “להרים תרומה יפה”, ובתנאי שיימצאו עוד שותפים לפרויקט. אחרי שלושה ימים התקשרה הילה ואמרה שמזמנים דיון ל"מסקנות והפקת לקחים" ויוני מבקש שאבוא. הכנתי חשבונית:
עבור הקרן לייעור לאומי –
יום נגינה
5 X חורשת האקליפטוס
900 ₪ לא כולל מע"מ
ובאתי. כאמור, לא מילאתי אחר הציפיות שתלה בי יוני שיפטר לחולל רגע של קסם ביער. מה היה קורה אם הייתי מנגנת פתאום, למשל, את “”מחכים למשיח"? רק המחשבה על פניו של יוני, שמזיע כמו סוס בחליפה שלו ביער, גרמה לי כמעט לפרוץ בצחוק. קמתי ואמרתי: “רבותיי, הדיון הזה לא נוגע אליי. אני חלילנית, לא יועצת לפתיחת שקי דמעות.” הנחתי לפני הילה את החשבונית ויצאתי.
אבל חורשת האקליפטוס בוודאי לא אשמה. כולם יודעים עכשיו.
חודש אחרי אותה ישיבה שנטשתי, פורסם שאימפריית גרבי הניילון והנדל"ן של הארנרייכים נמצאת בצרות צרורות. “עומדת להתמוטט כמו מגדל קלפים, ולאף אחד לא היה מושג…” רגש הפרשן הכלכלי.
לפני כמה ימים התקשרה אליי הילה. מייקל דאגלס מגיע עם קתרין והילדים.
“יוני ועמי באקסטזה!” רגשה. הם תורמים איזה אלף דונם של יער בכרמל ואולי גם למכון ההוא, לחקר האקלים, שהשם שלו ממש נמצא לה על הלשון אבל כרגע היא בבלק אאוט. “אנחנו הולכים על בטוח יודפת,” אמרה לי, “הליכה לקיסריה” עם שני סטודנטים. התעריף הרגיל.
בשמחה, אמרתי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות