1.    🔗

אם כולם נכנסים למכונית אז גם אני, ואם כולם חגוּרים אז גם אני, ואם אין אפילו אחד שלא נושא עימו דלי כַּחול וכף פלסטיק כתומה, אז אפילו אני, ובדרך שרים בקולי קולות, בגרון ניחר, בחלונות סגורים, ריח זיעת הבוקר, כריך סלמי שעטיפתו שוחררה בזדון, אם אף אחד לא מקיא, אז רק אני.


 

2.    🔗

ומשם למרחב החול הצהוב, החרוש, הנקי. לכולם בגדי ים ומגבת. גם לי. לכולם ציפייה למגע הגלים.

לא לי.

זו הוויה החוזרת על עצמה, מעגלית, אוטומטית, עד שזה (“האסון הזה”) קורה.

עד אז: קריאות שמחה, תקתוק המטקות, ניעור פרוותו של הכלב, רעש.

באותה פעם: שקט מצא אותי (זו קריאה לעזרה).


 

3.    🔗

אין טעם בהצהרה ערכית כגון “שֶׁקֶט הוא הרעש האיום בעולם” ולפיכך עדיף כך: “ביום שטבעתי, הבנתי: שקט הוא רעש איום.” כי זה הסיפור כולו על רגל אחת.

בעקבות הַרֶגֶל הזו, מצטרפים חלקיו (של הסיפור).

אין להסתפק במועט: “ברגע שנגמר האוויר והריאות צרחו הבנתי שהטובע ימות בדממה.”

וזו תמצית הדברים: אני יודע איך נשמע השקט, טבעתי.


 

4.    🔗

בוויכוחים משפחתיים שנמשכו נצח ונמשכים נצח נצחים, התעקשתי: הזיכרון אמתי.

האחרים, אלו שהשתתפו בוויכוח, לא היו מוכנים להישבע או לצדד במי מהצדדים:

“אולי היה ואולי לא.”

“בסך הכול היית ילד.”


 

5.    🔗

אך לגבי השקט, הסכימו כולם. שקט הוא רעש. רעש הוא כאב.

לפיכך שקט הוא כאב.

לכל אחד מן המסכימים היה זיכרון השקט הכואב שלו.

זו שהרטיבה את מכנסיה לפני הכיתה כולה, ברגע הקצר הזה, האתנחתה שבין הסוד לחשיפה, בין ההסתרה לצחוק הרועם, הקולקטיבי, הייתה לה דממה חדה כעיפרון.

זה שהמתין לבשורה מרופא, במסדרון, ממתין, ממתין, ממתין, בין התקווה לאמת הייתה לו דממה קלינית. עד שהדלת נפתחה.

זו שריחפה בבּאנג’י מגשר בטיול הגדול באוסטרליה, “או־הו כמה שפחדתי, חשבתי שאני מתה, ואז עלו לי התחתונים לגרון.”

היא לא הבינה למה הסיפור שסיפרה מצחיק את כולם.

כשאני מספר, הפנים מרצינות וההכחשה כללית: לא ייתכן.


 

6.    🔗

הכול התחיל מכוונה טובה. האיש השרירי שתפקידו להציל בסך הכול רצה שאלמד לשחות. אז מה טוב יותר מלהשליך אותי אל הגלים, כמו גור חתולים עיוור לדלי מים?

אבל לא היה כאן חתול או עניין של צער בעלי חיים. רק בעיני עצמי נדמיתי לחתול בן יומו, סומא, ריאותיו מתמלאות במים והוא מפרפר בהסתחררו לתחתית דלי. לאחרים הייתי סתם ילד, רזה מעט, נו, כולו עור ועצמות אבל נראה נורמלי. ככה כולם למדו, כל הנורמלים.


 

7.    🔗

בזמנים רעים אני מיד חושב מחשבות מגוחכות.

למשל, כמה גורי חתולים נכנסים בדלי ספונג’ה?

כמה קל היה לרחם על עצמי בדממת המים שכיסו אותי מעל לראשי.

באותה מידה אפשר להפוך הכול לבדיחה.


 

8.    🔗

במעבר בין לבין ישנו קול, צליל אחיד. אי אפשר ללמוד ממנו דבר.

ווששש, נעלמו הגלים.

ווששש, העיניים עדיין פקוחות, אני זוכר, אין דגים במערבולת.


 

9.    🔗

לזו שהרטיבה את מכנסיה בציבור אני משיב: “את טועה, ניסיתי להציל את נפשי”.

אז מיד נשוב להתרחשות: אני טובע, מה לעשות? מה את היית עושה?

“בוכה ומפרפרת בכוח בידיים וברגליים.”

פִּרְפַּרְת בידיים וברגליים ובכית והִנה, לא שינית דבר בעלילה: מיד בתום הדממה, פרץ הלעג.

ואילו אני לא בכיתי, לא פרפרתי.

אני צעקתי, “אבא, תמשוך אותי החוצה, מה אתה עושה לי”, ווששש, וברגע ההוא ניטל הקול, כי אני טובע.

מדוע זו הפתעה עבורך? מראש הבהרתי שהסיפור נסוב על טביעתי, לא על כלימתךְ.

שימי לב, בַּשקט שמעתי תחילתה של קריאה: “בן, אל תפחד, צְלוֹל…” ואז, ווששש, וברגע נעלם הקול.


 

10.    🔗

הדממה גורמת לי לעצום עיניים. שקט וחשיכה וכוח בלתי מושג מטלטלים אותי משמאל לימין ומימין לשמאל. הנה אני, גור חתולים מתנועע כמו טיל טורפדו נטול מטרה אל עבר תחתית חולית. הטובע תר בעיניו אחר דגים, אבל אין דגים. ומיד המחשבה: אני עיוור, אני חירש.

מתברר כי אין הדבר נכון, וזו תגלית. הטובע רואה בעיניים חתומות, מבעד לעפעפיים מוגפים הוא חוזה בצלליות זהובות, דרך עור התוף הנסדק הוא קולט רחש קל, לא קול ולא לא־קול, ווששש.


 

11.    🔗

רציתי לפתוח בעיקר, ואם סטיתי, סליחה.

הטובע רואה לכאורה ושומע לכאורה.

וברגע משייתו רטוב ומת מהמים, הטובע לא רואה דבר ולא שומע מאום.

אולי זה העיקר. האיש שהשליך מזדרז לִמְשׁוֹת.

נו, נחמת החוטא.

הוא קורא בקול: “מה עשיתי, מה עשיתי?!”

לטעמו הכול החל בכוונה טובה: תלמד, ילדי המסורבל, לצוף.

בדיעבד אני מאמין לו. לחץ חברתי.

מי יכול לתאר לעצמו שבּנוֹ הוא גור חתולים עיוור? שבן של שחיין שהינו בן של שחיין שגם הוא בן של שחיין, יהיה כזה לא יוצלח?

העיקר: כמעט שלא הייתה שם דממה.

רק ברגעי הבהלה הדממה מוחלטת.

אחר כך נזכרים בקול ה־ווששש, זה בעצם קול שאיננו קול, מעין דמוי קול, הד של קול שהיה פעם קול, שובל שמותיר אחריו השקט.


 

12.    🔗

צעקת השבר מעידה על הצטערות ועל התייסרות ועל אי־רצון לאבד.

אבא לא רוצה לאבד ילד כמו שמאבדים גור בדלי של מים.

זה כואב ויש אחריות ואולי גם עצב בלתי מתוכנן.

איזה קול יש לעצב?

עמום ואחר כך חזק ואז זעקה ממש.

“הוא לא מת, הוא לא מת, הוא לא מת.”

אין ספק שמישהו ניצל, אחרת לשמחה מה זו עושה.


 

13.    🔗

עיניים נפקחות, חזה נלחץ, מי מלח עוזבים את הריאות בקריאת שחפים בים, ושאגת המציל שכמעט הרג מרוב כוונות טובות, ואז קולות אנשים, ברוך השם, שומר פתאים, מחר הגומל, מה עשית, איפה היה השכל שלך.

מאז תום השקט אני זוכר את זה: “איפה היה השכל שלך.”

איזה מין לקח זה?

מה אומר המשפט למעט סלידה ותיעוב ובוז ואימה שבדיעבד?

ואז עפעפיים נפקחים לרווחה והשמש ישר בעיניים והמלמולים הם בכלל צעקות שנהדפו במגן העילפון.


 

14.    🔗

בהבזק הזה שבין לבין מתרחש סיפור שלם, נוסף, גזוּר מפרטי פרטיהם של סרטים מצוירים ואגדות וספרי ילדים שהמציא מוח של חתול: תמנון ענקי כורך זרועו סביב מותניי, דולפין מחייך אל מול עיניי, להקת דגי נֶמוֹ צבעוניים סובבת את גופי, בתולת ים מושיטה את זנבה הקשקשי, משענת לעכוזי, נושקת על מצחו של דיונון, זה מסמיק וקורץ לדולפין, זה שורק בתורו לדגים, ואז, ווששש, אל תמות, ווששש, עלֵה לאוויר, ווששש, זה הסוד שלנו, ווששש, גור חתולים, לנשום, כעת לנשום, פער ריאות, קח אוויר, ווששש.


 

15.    🔗

“ילד שלי, מה אתה עושה כאלה תעלולים, אתה רוצה להרוג את האבא שלך?”

איזו שאלה, לו רק הייתי יכול.

איזה גור חתולים שהוטבע בדלי לא ירצה לנקום.


 

16.    🔗

והעיקר, לא טבעתי.

כן, טבעתי, אבל בסוף לא.

והבאתי משם את השקט.

אם הייתי משלים צלילה לְתחתית הדלי, אולי הייתי מוצא מנגינה.

מי יאמר חצי קדיש על גור חתולים.

מָצַא אותי שֶׁקֶט.


 

17.    🔗

דרכו להלקאה עצמית הייתה להעמיס אותי על כתפיו וברגליים יחפות להלך באטיות על גבי האספלט הרותח, מאפשר לכאב לחדור לעומק כף הרגל, לטפס מבעד לקרסול, אל השוק, ומעלה, לחללי הבטן, לנימי ריאות, דמעות המוסוות במי מלח.

וההליכה הזו גם היא בדממה נעשתה.


 

18.    🔗

כולם נכנסים למכונית, גם אני. בדרך חזרה אני ננעץ אל המושב האחורי כמו בובת סמרטוטים. הם שלושה. שתיים בוכיות, זו ששנים מאוחר יותר תרטיב את מכנסיה קבל עם ועולם וגם זו שתחתוניה יעלו לגרונה (ויותר מפעם אחת) והשלישי, עדיין אינו יודע כי יבוא יום שבו ימתין לבשורות איוב, שלושתם דוממים והחלונות סגורים כי “הרוח מצננת”, ואם כולם בשתיקה אז גם אני שותק, אך בהם מקנן אי־השקט ובי השקט מקונן, אני הרביעי, והחמישי שותק כי כאבי סוליות רגליו כבר נגעו בלבו.

והשקט היה לרעש.

כזה שקט.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 65296 יצירות מאת 3976 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־35 שפות. העלינו גם 22248 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!