באחד מלילות חורף 1987 כיסה ערפל את פסגת ג’בל בלאט. עשיתי את דרכי מאזור המגורים אל עמדת השמירה והתצפית בצפונו של מוצב כרכום – מוצב קטן שניצב בראש ההר וחלש על הגזרה המערבית של רצועת הביטחון. למרות הדרך הקצרה, שכבר עשיתי עשרות פעמים בעבר, גיליתי בהשתאות כי מחמת הערפל אני מתקשה לאתר את העמדה. מעולם לא נתקלתי בערפל שכזה – כבר בשעות הערב הוא החל להיאסף קרעים קרעים אל ראש ההר, וסביב חצות כבר רבץ עלינו בחשיכה ענן כבד, סמיך וחסר תנועה. רק כשהגעתי קרוב מאוד לעמדה הבחנתי בהילה מרחפת – אור המנורה הקטנה שליד דלת הכניסה. נכנסתי פנימה והצטרפתי אל חברי לאותה משמרת.
העמדה הצפונית מוקמה בתוך מכולת ברזל שנקברה באדמה כדי מחצית גובהה, כך שפלג גופם התחתון של הנמצאים בתוכה היה מוגן מירי, וחלונות התצפית הרחבים מוקמו מגובה בית החזה שלהם ומעלה. מבחוץ השיקו החלונות לקו הקרקע, כך שכאשר עמדו חיילים מחוץ לעמדה, ברכיהם התנוססו בגובה עיני החיילים שבתוכה. בימים כסדרם נפרש מן העמדה למלוא העין נוף מרהיב של הרים טרשיים מנוקדי שיחים, שבשיפוליהם כפרים קטנים וסביבם שדותיהם המעובדים. רחוק יותר אפשר היה לראות כמה עיירות גדולות ואת שמה של אחת הבולטות שבהן אני זוכר עד היום – יעטר. ממערב השקפנו אל רצועת החוף, מאזור ראש הנקרה ועד פאתי צידון, שאוניות מסע גדולות עגנו תמיד בכניסה לנמלה, ממתינות לתורן להיגרר לתוכו. בשעות הלילה השתנו המראות: חוץ מאוטוסטרדת החוף הרחוקה והמוארת תמיד, כמעט שלא הייתה תאורה בצִדי הכבישים או ברחובות הכפרים, כך שהאורות בחלונות הבתים ריחפו בשמיים השחורים כלהקת גחליליות עד שכבו בשעה מוקדמת. הכפרים נעלמו אז לגמרי, ואפלה צלולה נפרשה בינינו ובין העיירות הגדולות שנותרו תלויות מולנו במרחק.
באותו לילה בחורף 1987 לא נשקף דבר מבעד לחלונות התצפית, למעשה, כמעט ולא ראינו אפילו את משקופי החלונות עצמם – רסיסי מים זעירים זרמו בעדם ללא הפסקה ומילאו בדחיסות את חלל העמדה. ענן הערפל החזיר לעינינו בבוהק עז את אלומת האור שבקעה מן הזרקור המופנה אל גדר התיל ההיקפית, ולכן הזדרזנו לכבותו. כיבינו גם כל מקור אור אחר כדי לטשטש את מיקומנו ככל האפשר. אם איננו רואים אותם, חשבנו, לפחות נקשה עליהם לראות אותנו. החרשנו את מכשירי הקשר וסיכמנו בינינו שנשמור על שתיקה מלאה לאורך המשמרת כולה. ישבנו דוממים באפלה הדחוסה, והקשבנו.
ידעתי שאם יחליטו לוחמי חיזבללה להתגנב אל עבר המוצב בחסות הערפל, לא נוכל להבחין בהם עד שיגיעו אל אדן החלון ממש. אף שהשתדלתי להימנע מכך, הציפו את דמיוני מראות קשים – דמיינתי אותם כורעים ברך מחוץ לחלון ופותחים לעברנו באש מטווח של מטר וחצי, או מדלגים פנימה אל תוך העמדה ומשספים את גרונותינו בסכינים. דמיינתי אותם צועדים שפופים מחוץ לחלון מבלי שישגיחו בקיומנו, ברכיהם בגובה עיניי, ואת עצמי דמיינתי דורך בנחישות את נשקי ויורה. שמתי לב שהבהייה הממושכת בענן החושך דורכת ומעייפת אותי שלא לצורך והחלטתי לעצום את עיני בלי להירדם. ככל שחלף הזמן התכנסתי אל תוך עצמי, עטוף מכף רגל ועד ראש בשמיכה שבודדה אותי מפני ההתרחשות החיצונית והגנה עליי מפניה. נשארתי לבד, נרגעתי מעט, התמסרתי לשקט – ואז שמעתי את הקול המבעית ביותר ששמעתי מעודי, ושתי השניות המבהילות בחיי החלו את מהלכן.
הקול הנורא התפרץ באחת וללא כל אזהרה או הדרגה הוא נשאג ונצרח התפוצץ ונשבר באוזני, קורע מעלי את שמיכת המגן שהתעטפתי בה. הקול בקע מכל עבר בעוצמה כה רבה עד שחשתי כי הוא מנפץ את צלעותי ובוקע גם מתוכי. למשך שתי שניות, שתי שניות ארוכות, נותרתי חשוף מול מה שהקיף אותי והתפרץ לתוכי ומתוכי מבלי שאדע עליו דבר. שלחתי מבט מהיר אל חברי לשמירה: מצבו היה זהה למצבי. שנינו השמענו צעקת בהלה קצרה וכשלנו לאחור. עוד לפני שהספקתי לשלוח את ידי אל הנשק התלוי על צווארי – השתתק הקול. במעורפל ראיתי תן יושב כמטר וחצי מאתנו ובגובה פנינו, על אדן חלון התצפית.
התן, שנבהל מנוכחותנו ומתנועתנו הפתאומית, חדל מיללתו. הוא ניתר ונעלם אל תוך הענן. אני מעריך כי מחמת הערפל, אותו תן אומלל לא ידע אפילו שהתקרב אל העמדה, משום שבדרך כלל הקפידו התנים לשמור מאיתנו מרחק. בשעות היום יש וראינו אותם מלכסנים לעברנו מבט מפוחד בעודם מתגנבים אל צפרדע האשפה, ובלילה שמענו את יללותיהם הרמות מהדהדות בהרים, מגיעות אלינו מרוככות ועגולות מן המרחקים הגדולים שנפרשו לפנינו.
חברי לשמירה ואני התעשתנו, הזדקפנו, חזרנו אל קדמת העמדה, טפחנו זה על שכמו של זה, החלפנו כמה מילים וחזרנו אל הישיבה הדמומה. ניסיתי להסדיר את קצב פעימות לבי; מפל רסיסי המים המשיך לזרום כל העת מבעד לחלון התצפית שמולי. חשתי שהרע מכל כבר מאחוריי. בסוף המשמרת חזרנו לחדר המגורים ובבוקר, עם התפזרות הערפל, סיפרנו לאחרים בהתרגשות, בחצי צעקה, על ההרפתקה הלילית. דיווחתי באריכות על הבהלה שאחזה בי. דומני שכדי להמחיש את הדברים השתמשתי בתיאורים כמו “חשבתי שאני מת”, “כמעט השתנתי במכנסיים מרוב פחד” ו"ירד לי הלב לתחתונים", אבל בכל זאת, ליתר ביטחון, את הזעקה המבוהלת שנתמלטה מפינו, ואת המעידה המטופשת לאחור עוד לפני שהושטנו יד אל הנשק, העדפנו שנינו שלא להזכיר. בכל זאת, היינו גברים צעירים, בני עשרים, וזה לא היה דבר שיש להתגאות בו.
בצהריי היום שאחרי ליל הערפל עליתי למשמרת בעמדה. הנוף שב ונפרש מול עיני עד למלוא המרחק – יעטר, צידון, כביש החוף – לראשונה בחיי שמחתי לראותם, נטועים לבטח במקומם. השמש זרחה. התענגתי על היכולת לזהות כל תנועה ולו הקטנה ביותר במרחב שנפרש ביני לגדרות המוצב, ביני לעמק המנוקד בשיחים, וביני לעיירות הגדולות במעלה ההר. ראיתי הכול, חשתי נינוחות גדולה, ואז בבת אחת נזכרתי באירועי הלילה. תחילה הופיעו כמה תמונות, אחר כך הופיעה צמרמורת קצרה ואחריה, ניבט אליי כל מה שאינני רואה ובכל זאת הוא שם, אורב תמיד בקפלי האוויר הצלול והקר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות