הילד והוא צחקו זה אל זה. כל־כך קל, כל־כך פשוט, להגיע ככה אל מה שרוצים. הם הסתחררו יחד, במקום שנראה כמו גן שעשועים ואולי הוא פשוט חצר פרטית, אור שמש נעים ותנועה מתמדת. הילד המשיך לחייך אליו והוא הרגיש נפלא, הרגיש כאילו באמת לילד אכפת ממנו. הוא ליטף את ראשו של הילד, והוריד אותו קצת למטה, ועוד יותר, זה נעים, היי, הוא לא מתנגד בכלל, אפשר להוריד אותו עד אל…
לא. לא. די! הזיעה. כאב הראש הזה. שוב. הוא קם לשתות מים ודורך על פאזל חצי מורכב. איך שוב הדבר הזה חוזר. האם הייתה לו הפעם? הוא יבדוק. עכשיו כבר קם ולכן מאוחר לבדוק. אבל בטוח שלא הייתה לו. כמעט בכלל. רק בגבול הנורמלי, מה שקורה לכל גבר בבוקר. גם בלי החלום הזה.
אם לא ייצא עכשיו, ממש עכשיו, יאחר לשיעור הראשון. אלגברה היום. בפעם האחרונה שאיחר זה קרה כשענת הפילה עליו את הבנות לאחר צהריים נוסף והבטיחה להקפיץ אותן בבוקר, ולא הגיעה. נרדמה, זה היה התירוץ שלה. הוא לא רוצה לחשוב עם מי היא נרדמה שם, כבר מזמן אין לו זכות לשאול והוא הולך על ביצים. נוהג על קוצים, ככה יצא מהבית כמו נהג שודים עם הילדות מאחורה, והן התמוגגו: “אבא, אתה נוסע ממש מסוכן.” הוא לא חייך בחזרה אלא עצר בחריקה והוריד אותן לבית הספר שלהן.
משם טס לבית הספר שלו והגיע בשמונה וחמישה. רץ לכיתה מתנשף, כבר כשנכנס בדלת אמר: “כולם לפתוח מחברות.” התלמידים צחקקו, דפקו מרפקים זה לזה: המורה איחר. רק בסוף השיעור נזכר ששכח להכין סנדוויצ’ים לבנות. מרוב הכעס על ענת בבוקר לא חשב עליהן בכלל. אין לו סבלנות אליהן כבר זמן מה. הן בוכות והוא לא ניגש, הן רבות והוא צועק מהחדר השני שיסתדרו לבד. למי בעצם יש לו סבלנות? גם לא לעצמו.
בסוף היום יש לו זמן, הוא לא יראה את הבנות עד יום שני, אבל שום תוכניות לא הכין. הוא לא שמר על אף חבר ולא הצליח, כמו שניסה לקוות, להישאר באמת בקשר טוב עם ענת. כל מחווה שלו אליה מעוררת סלידה, כל מחווה שלה אליו מקוממת. היא חושבת שהיא עושה לי טובה, מנסה להשתיק את הבגידה שלה. בין כה לא היה משפיל את עצמו לחזר על הפתחים בשישי בערב כאילו אין לו אף אחד. הוא יודע שירבוץ שוב מול הטלוויזיה, אולי בירה. אולי צ’יפס. תוכנית אמנותית גדושה. אחר כך יזרוק את עצמו על המיטה, לקראת שתיים, וילך לישון.
כשנכנס לתחנת הרכבת לא ציפה שימצא אותה נטושה. עשבים צמחו בין פסי המסילה. פעם עברה פה רכבת כל חמש דקות, חשב. “אבל באמת עוברת כאן רכבת כל חמש דקות,” אמר קול מאחוריו. הוא הסתובב ולא הופתע לראות את הילד הזה.
“חזרת למרות כל מה שעשיתי לך?”
“כן,” חייך הילד.
“אתה לא כועס?”
“מה פתאום כועס, על מה?” שאל הילד.
הם התחבקו זמן ארוך, חיבוק חם, והוא הרגיש איך ידיו של הילד מגיעות לכל המקומות שאליהם רצה שיגיעו. בתוך השקט שמע את הרכבת מתקרבת. “אתה רוצה שיהיה לי טוב, נכון?” שאל.
“בטח”, הילד חייך אליו.
יש לו חיוך של עגל, לילד הזה. כשהרכבת התקרבה עוד יותר פשוט דחף את הילד אל הפסים. ואז היה רעש חזק.
די, די, איזה קור. נפלה לו השמיכה ועובדי הזבל יצאו לעבוד, מכאן הרעש הזה. מה פתאום משאית הזבל נותנת רברס? הוא קם לשתות מים, אבל מה פתאום מים, קר לו. אבל בחמש בבוקר לא ישתה תה. החלום הזה יושב על כתפיו וחונק את ראשו. שמיכת צמר רטובה. לא יכול להיות. רגע, להתעשת. האם יש לו עכשיו? מהר לבדוק לפני שזה ירד. האם יש לו עכשיו? אין לו כל־כך. אולי קצת, רק קצת מפני שהוא צריך להשתין.
הוא הולך לשירותים ומשתין. שוב הזין הזה, כבר היה בכל מיני מקומות משונים אבל לא ככה, לא ככה. אולי זה משבר גיל הארבעים? לא נראה לו קשור. אולי זה משהו שהדחיק הרבה שנים? שטויות. מאיפה בא החרא הזה וטוען שהודחק. הוא לא הדחיק שום דבר כזה ואף פעם לא הרגיש שום דבר מסריח כזה. יש לו שתי בנות, לעזאזל. האם הרגיש פעם משהו כזה? לא. אבל החלומות חוזרים כבר חודש אולי. הוא צריך לדבר עם מישהו.
חום ראשו עלה פתאום ושוב ירד. הוא יודע שאסור לו לדבר עם אף אחד. ידווחו עליו, יש חובת דיווח. הוא יפוטר תוך שנייה. החיים שלו גמורים בתור מורה. יצטרך לעבור דירה. יכניסו את הפרצוף שלו למאגר של האנשים האלה. איזה אנשים? הוא לא שייך אליהם. אף פעם לא עמד לו מזה ואף פעם לא חשב על זה. אבל עובדה שיש לו חלומות.
טלפון מענת. שרמוטה. בסך הכול הוא עוד נמשך לנשים, למשל אליה. אבל לא בדק את זה כבר חצי שנה או יותר. ערב אחד ביקשה ממנו טובה ואחר כך לא התייחסה לזה יותר.
“מה קרה?” הוא אומר ישר לתוך השפופרת. שוב יש לה סיפורים ותירוצים, זה הערב שלה ובכל זאת היא מבקשת מאוד שייקח אותן, לא מיד אחרי בית ספר, אפשר בחמש ורבע לפני החוג. חמש ורבע זה אומר לחכות להן במתנ"ס ואז להכין ארוחת ערב והשכבה ולהיות בכוננות בגלל הקטנה, והוא כל־כך עייף. רוצה לישון.
שוב הילד הזה, אושר ממלא אותו. הם נפגשים ליד קיר הגרפיטי בשכונת ילדותו שמאז נצבע מחדש. “התגעגעת אליי?”
“מאוד,” הוא אומר. הילד מחייך אליו. חיוך מלא, לבבי, בלי פחד. אלוהים, כמה זמן לא ידע את החיוך הזה שאין בו פחד, הידיעה הזאת שהולכים לכל מקום יחד, ובשמחה.
“לא תעזוב אותי?” הוא שואל את הילד.
“טיפשוני,” אומר לו הילד, “אני לא חולם לעזוב אותך.” מנשק אותו על העפעפיים, מנשק אותו בלחיים, בשפתיים, זה צורב, הלב שלו מתמוסס והוא עובר בידיו על כתפיו של הילד, על מותניו, על צווארו ואז סוגר את הצוואר הקטן שלו כמו בקליפס, סוגר חזק כמו שקית סנדביץ'. מסב את המבט כדי לא לראות את הפנים מתעוותות והנשימה יוצאת. ואת הגופה הרפויה הוא משעין בזהירות על קיר הגרפיטי.
המורות עמדו כולן שקטות ומתוחות ודווקא הילדים צחקו נורא. המנהל בכבודו ובעצמו בא לבדר אותם. זה יום קשה וכולם ישוחררו שעה מוקדם יותר. כי ילד אחד מכיתה ג’2 הצליח להתאבד. הוא לא התכוון להתאבד באמת, כנראה, כי השאיר שלושה מכתבים וכיוון את השעון המעורר לשעה מוזרה, כתב משהו לקבוצת הכיתה בווטסאפ אבל אף אחד מחבריו לא בדק, ברבע לחצות כולם כבר ישנו, ואמו לא התעוררה מהשעון המעורר.
וכך קרה שהילד הצליח בניסיונו וכיתה ג’2 השתוללה מצחוק, כי היו חייבים להסיח את דעתם בכל מיני משחקים מוזרים. המנהל ועוד מורה אחת, עיניה אדומות, ניהלו משחק של תופסת צבעים ואחר כך טלפון שבור ואחר כך תפוס את הפרה המזמרת, או משהו, המציאו סתם משחקים שלא קיימים. ילד התאבד. שתה תרופות מכל הבא ליד.
זה היה יום קצר שנגמר קצר מהמתוכנן והוא ישב באוטו בדרך חזרה כאילו אטמו אותו בשריון מכל הכיוונים וקשרו היטב.
הוא חייב לדבר עם מישהו ובאמת מתקשר מיד אחרי שהוא נכנס הביתה. למרות שגם הפעם לא עמד לו ובעצם קם ריק, קם מרוקן מחשק או מתאוות חיים. הוא מתקשר, לא לדני שעבר לצפון, לא למטפלת הזוגית שפעם המשיך ללכת אליה לבדו לכמה פגישות, אלא לענת. הוא מתקשר לענת.
זה לא היום שלך, היא אומרת. ככה היא פותחת שיחה, בת זונה. “אני יודע שזה לא היום שלי,” הוא אומר. “את זוכרת אולי ילד עם שֵׂער שחור ארוך קצת, עיניים גדולות כאלה, עור טיפה שחום? עם חיוך רחב כזה. זוכרת מישהו כזה, מהחברים של הילדים או מהאלבום תמונות שלי מהילדות או משהו?”
“זה תיאור שמתאים בערך לחצי מילדי ישראל,” היא אומרת. סרקסטית כמו תמיד בשנים האחרונות.
“ענת, זה ממש חשוב, זו שאלה חשובה, באמת, אני לא יכול לספר לך למה.”
“אני לא יכולה לעזור לך, יוני, אין לי מושג מה אתה רוצה לדעת.”
“אני רוצה לברר משהו כי יש לי חלום חוזר שמאוד מטריד אותי.”
“אתה לא באמת הולך לספר לי על החלומות שלך עכשיו, יוני, אני צריכה לצאת עוד מעט.”
“טוב, אז לא.”
את הבנות לא יראה עוד יום וחצי. טלוויזיה וצ’יפס. אז מה, לישון עכשיו? להעניש את עצמו שוב? כן, לישון. ובכל זאת הבכי טלטל אותו כשנכנס למיטה. אין לו עם מי לדבר והאישה היחידה שאתה דיבר אי פעם לא מדברת אתו. מה שיבוא יבוא. נפתח הבור בתוך מיטתו והוא החליק פנימה, צלל וצלל.
“אני מאוד אוהב אותך,” חייך הילד. יש לו חיוך של בהמה, אולי בעצם של במבי מתוק. הוא התקרב וניסה לפתוח לו כפתור בחולצה.
“מה אתה רוצה ממני?” שאל יונתן, “אני לא מכיר אותך ואתה עושה לי רע.”
הילד נעצב פתאום ודמעות עמדו בעיניו: “מה, אתה לא רוצה שאני אחזור יותר?” הוא הבין בחלום: זה ילד דרמה כזה, הוא משחק יפה תפקיד של אוהב ומשחק יפה תפקיד של נעזב.
“לא,” אמר יונתן, “אתה מעיק עלי, אתה מאוס, לא עומד לי כשאני מתעורר, זה מוכיח שאין לי שום דבר אתך, ומגעיל אותי לחשוב שאני עושה אתך את הדברים האלה. זהו.”
“מה אתה מדבר? תמיד רצית אותי, והנה אני אתך סוף סוף,” אמר הילד, הפעם בקול רך. רצה להתקרב, לחבק.
“לא, אתה לא. זוז ממני, רד ממני, שחרר.”
עיניו של הילד גדלו. שפתיו התעוותו: “איך אתה מדבר אליי!” ידו של הילד גדלה פתאום מאוד, כמו יד שהכו עליה בפטיש בסרטי באגס באני, והוא נתן סטירה חזקה ליונתן. סטירה חזקה עד שאוזניו צלצלו. “אתה מת!” צעק הילד. “אתה לא תחייה בלעדיי!”
הוא אכן היה מעט יותר מת כשהתעורר. משאית הזבל שוב נסעה ברברס, לא מתקבל על הדעת. הילד הרג אותו. טוב ככה. שיהרוג אותי במקום את עצמו, חשב. כמו הילד מכיתה ג' שהלוואי שהייתי חולם עליו. גם בחלום לא הצלחתי לנחם אף אחד. הוא קם ולא שתה מים אלא הכין תה עם נענע ושתה ונשם. התה החם חלחל בו ודברים היו פשוטים יותר עכשיו.
קל להיהרג ככה, העיקר שלא יחזור החלום הזה. הוא לא חייב לעשות שום דבר ולא לדבר עם אף אחד. רק יעבור את השנה־שנתיים הקשות האלה ואחר כך יראה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות