מורן עזב את ההיי־טק. כבר מזמן רצה לעזוב. לפעמים קשה לחבר, הוא אומר לי, בין הנקודה בזמן שבה אתה מנסה לקבל החלטה, ובין הנקודה בזמן שאתה מחליט בפועל, אם בכלל. רק כשאתה מחליט, אתה מבין שבעצם כבר פעלת באיזושהי צורה, עוד לפני כן, פשוט לא הושטת את הידיים קדימה אל היקום.

לחיים יש גיאומטריה שלא תמצא בשום סיפור, אני אומר, ומורן משיב, כן, משהו כזה, עשה טובה רגע, תעביר את המברשת והלכה השקופה שמאחוריך. אני מסובב חצי גוף אל משטח השיש סמוך לכיור כדי לקחת ומגיש לו.

אני חושב לפתוח גן מוזיקלי לילדים, הוא אומר, ואני שואל אותו, מה זה גן מוזיקלי? מה יש פה להבין הוא משיב לי, יש גן ויש מוזיקה. ומה עם ילדים? אני שואל. נו, אתה והשטויות שלך. הוא מתחיל למרוח שכבה ראשונה של לכה על השלט שעתיד להיתלות על דלת הכניסה לבית. מה יהיה בגן המוזיקלי הזה? אני שואל, והוא אומר שהוא עוד לא כל־כך יודע, חוץ מזה שהוא רוצה לתלות בכניסה לגן חֵמֶת חלילים. או שבכל בוקר יעמוד שם מישהו – אולי אפילו הוא – וינגן שיר של בוקר טוב בחמת החלילים הזו. למה חמת חלילים? הוא אומר, לא יודע זה מצלצל לי טוב, מקצועי כזה, משהו עם עתיד. אני מציין שחמת חלילים זה כלי די עתיק שהומצא הרבה לפני תחילת הספירה והיום יש כל מיני סוגים בכל מיני מדינות בעולם. לא רק בסקוטלנד ובאירלנד – יש גם חמת חלילים ספרדית ואפילו שבדית. וואלה, הוא אומר לי, ואני אומר לו, וואלה, וגם מוסיף שמקור המילה “חמת” הוא בתנ"ך והפירוש שלה הוא “שק עור” או “נאד”. אימאש’ך נאד, הוא אומר לי, ואני אומר לו, אימא שלי מתה ואתה יודע את זה. אחר כך הוא מצטער על מה שאמר ומזכיר שברור שזה נושא רגיש ועוד לא עברה שנה והכול. אימאש’ך רגיש, אני משיב לו באותה מטבע ושנינו מגחכים. הוא עושה פלוץ עם היד והפה כמו שהיינו עושים בשיעורי הפיזיקה בבית הספר כדי להתעורר קצת.

מורן מסיים למרוח שכבה ראשונה וניגש לשטוף ידיים בכיור. רוצה פרי? הוא שואל, יש תותים ויש בננה. תביא גם וגם, אני אומר, מה אתה מתקמצן לי. הוא מקלף וחותך לפרוסות, ממשיך לשבח את הכלי האדיר הזה – חמת חלילים. הפעם הראשונה שהוא נתקל בו הייתה בחתונה של זוג חברים שנכנסו לחופה, בזמן שאיזה נגן ניגן על הכלי את “ברית עולם” של כספי. היית מצפה, הוא מסביר, לנגן סקוטי או משהו כזה, אבל איזה… הבנאדם ערס בגופייה אפורה. אין לי מושג מאיפה הביאו אותו, אבל הוא ניגן בנזונה. ברית עולם? אני שואל, באמת? והוא אומר לי, כן גם אני לא האמנתי, משהו בצליל הזה של החמת הפך אותי לגמרי. אפילו אני בכיתי, הוא אומר בקול רם יותר. הרי אפילו כשהתאומות נולדו לא הזלתי דמעה. זה נכון, אני חושב, אני באמת לא זוכר מתי ראיתי אותו בוכה בפעם האחרונה.

אני מציין שאולי עדיף לשים בכניסה לגן הזה כלי יותר מוכר, אורגנית או מערכת תופים אלקטרונית; משהו שהילדים יוכלו להתחבר אליו. אין מצב, מורן נחוש בדעתו, חמת חלילים זה ה־דבר. בראש אני מנסה לדמיין איך כל הילדים בגן המוזיקלי שלו מתחרעים על חמת החלילים ועושים כל כך הרבה רעש עד שאחד השכנים מזמין שוטרים והם באים, לבושים בחצאיות סקוטיות ובגופיות אפורות ומחרימים את הדבר הזה, בלי לדעת אפילו מה הם מחרימים. אחר כך בניידת הם מנסים להפעיל אותו בעצמם, אבל הכלי פשוט מתפרק להם בידיים, אז הם מחליטים לזרוק אותו לאיזה נהר, אולי הירקון, בדרך חזרה לתחנה. מורן מניח את הצלחת עם הפירות על השולחן ואומר, קח.

אני אוכל כמה תותים ביחד כי הם קטנים. לאיזה גילאים הגן הזה? אני שואל. אמרתי לך כבר, נודניק, הוא משיב, לא חשבתי על זה עדיין – זה הכול בגדר רעיון. אולי כדאי לך לעשות תחנות כאלה בחצר של הגן, אני אומר. בכל תחנה יעמוד כלי נגינה אחר עם הסברים עליו ועל ההיסטוריה שלו, אולי אפילו תתלה תמונות של נגנים מפורסמים שניגנו בו ויצרו יצירות ששינו את העולם. אל תגזים, הוא מגחך. ואני משיב, תתפלא, למוזיקה יש כוח שאי אפשר לקרוא לו אפילו בשם. יכול להיות, הוא משיב, אבל לא צריך להגזים. אתה יודע מה, אני מציע, בכל תחילת שבוע כל ילד יבחר כלי נגינה אחר ויחקור אותו במהלך כל השבוע. תביא מוזיקאים מומחים שיעבירו סדנאות מיוחדות לגיל הרך על הכלים האלה וכל מיני. ככה כל ילד ילמד את הכלי שהוא בחר ובעצם יחיה דרכו במשך תקופה. כמו הפרק ההוא ב"דגרסי" שההיא עם השמש על הראש דגרה על הביצה? הוא שואל, ואני אומר לו, כן, משהו כזה, בכל מקרה, המטרה היא שאחרי השבוע, או החודש או לא משנה, כל ילד יוכל לבחור איזה כלי מתאים לו להתמחות בו בהמשך השנה. כן־כן, הוא מהנהן, כלומר שהילד יוכל להתאים את האופי של הכלי לאופי שלו עצמו. משהו כזה, אני חושב בקול רם, ואולי, בלי קשר, כדאי לחשוב על ימים של ז’אנרים מוזיקליים בגן. למשל ביום אחד הוא יתמקד בלימוד מוזיקה קלאסית, וביום אחר – בג’אז וכן הלאה. ואם כבר ג’אז, אני ממשיך, אז עדיף להתחיל מהבי־בופ, לא מהפְרי ג’אז של אורנט קולמן או סאן רה או ארצ’י שפ. ארצ’י מי? מורן שואל אותי, זה ההוא מהטלוויזיה של שנות השמונים, לא? לא מה קרה לך?! נו, אני אומר, ארצ’י שפ, זה ששר את “בלדה לילד”, מהאלבום “אטיקה בלוז” מ־1972. אתה לא זוכר? אני שואל אותו, אבא שלי היה משמיע לנו את זה כשהיית בא אליי אחרי בית ספר לפעמים כשלא היה לך מפתח, והיית אוכל אצלנו צהריים ואחר כך אבא שלי היה מושיב אותנו בסלון ומנגן לנו את זה בפטפון? מורן מביט דרך החלון בעץ השסק בגינה. כן, זכור לי משהו… הוא אומר, חוטף פרוסת בננה מהצלחת וניגש למרוח שכבה שנייה על גבי השלט. אגב, אני מזכיר, הוא ניגן עם קולטריין ב"א לאב סוּפְּרים", גרסה נוספת לאחד הקטעים שם, אבל היא לא נכנסה לאלבום האגדי ההוא. תזכיר לי מתי הוא יצא, מורן מבקש, ואני אומר, 1965. האלבום הזה מחולק לארבעה חלקים: הודיה, הכרעה, התמדה ומזמ– מורן קוטע אותי ואומר, כן־כן, עכשיו אני נזכר – קולטריין! זה ההוא שהוציא את האלבום המפורסם ההוא, “קיינדוב בלו”, לא ככה? לא, אני חותך, זה בכלל מיילס דייויס והאלבום ההוא נקרא “קיינד־אוף־בלו”. הוא אומר, אוף מה זה משנה, אבל וואלה, זה באמת אלבום בנזונה, תאמין לי אתה, עם כל הידע הזה… אולי זה אתה שצריך לפתוח גן כזה. אני צוחק ואומר שלא תודה, אני מעדיף את הג’אז שלי לשמור לעצמי. בכל מקרה, עדיף להתחיל בבי־בופ של פארקר או אפילו לך יותר מוקדם לשנות העשרים, או השלושים, למשל לסווינג של בני גודמן. תאמין לי, הוא אומר לי, אתה וכל הג’אז הזה כבר קשקשתם לי את הראש כמו הביצים שאני אכין בארוחת ערב.

מורן וטלי והתאומות שלהם עברו לבית הענקי הזה – שלוש קומות, שבעה חדרים, חצר של 360 מעלות, כבר לפני יותר משנה. רק לאחרונה הם שמו לב שלא התקינו שלט על דלת הבית. ככל שאתה גדל או צובר יותר חפצים ככה אתה שוכח את הראשונים שלך, מהם התחיל הזיכרון הפצפון הזה שנקרא חיים, אימא הייתה אומרת. בפעם הראשונה כשבאתי לבקר אותם פה מורן עוד היה עמוק בהיי־טק. הוא היה שותף באיזה סטארט־אפ, מין מנוע חיפוש משלים לוויקיפדיה או משהו דומה. בכל אופן, הוא היה חוזר כל יום לא לפני עשר בלילה, וטלי, שגם היא עמוק בהיי־טק, עוד יותר ממנו, הייתה חוזרת לפעמים אפילו מאוחר יותר. אימא של מורן הייתה מטפלת רוב הימים באודליה ואנה. כשראיתי את הבית בפעם הראשונה הייתי בהלם מהגודל. הדבר הראשון ששאלתי אותו היה, תגיד יא משוגע – מה יש לכם לעשות בבית ענקי כזה, הרי אתם בקושי נמצאים, התחלקתם על השכל? מורן די נעלב ואמר, אז אני מבין שלא אהבת. אמרתי לו שאהבה לא קשורה לזה, פשוט לא ברור לי איך נושמים בכזה בית. הוא אמר לי שאני לא מבין מה זה משפחה, ושככל שיש יותר מרחב בבית ככה איכות החיים עולה וצריך שיהיה מקום לכל דבר, וחוץ מזה הם יכולים להרשות את זה לעצמם, אז למה לא. מאז לא דיברנו כמה חודשים, עד שיום אחד התקשרתי להתנצל על התגובה שלי, ומורן אמר, עזוב אותך, שטויות, יש לנו יותר היסטוריה מאשר לאדם וחווה. צחקנו, והוא סיפר לי שהוא עזב את ההיי־טק כי נמאס לו מהתעשייה והתוכנות, ועוד רגע כבר הראש שלו הפך למסך של מחשב. אמרתי לו, כל הכבוד ומה טלי אומרת על זה? והוא השיב שקצת קשה לה לקבל את זה בגלל המשכנתה על הראש ושכל הפרנסה צריכה לבוא עכשיו ממנה, וגם ככה היא כבר שכחה איך נראית שמש. אמנם גם לו יש אחריות, הוא אמר, גם הוא צריך לפרנס, אבל הוא פשוט היה חנוק. אוויר זה משהו שהפך זר לי, אתה מבין? הוא שאל, ואני אמרתי לו, ברור שמבין, איך אפשר שלא. מאז אנחנו נפגשים בבית הענקי שלהם לפחות פעם בשבועיים.

מורן מתחיל למרוח שכבה שלישית על השלט. אל תגיד כלום לטלי, הוא אומר, אבל אני רוצה שננסה להביא עוד ילד, אני רוצה כבר בן. אני יכול להבין אותו, אבל אני לא נכנס לזה, כי אני מרגיש שאולי הנושא רגיש מדי ולא כדאי שוב לערב אימהות. אני שואל אותו איפה הוא חושב לפתוח את הגן הזה, ושוב הוא חוזר שהוא לא יודע. זה היה כמו ניצוץ, מכיר את התחושה הזו? הוא שואל, אתה מרגיש שאתה צריך לעשות משהו, לא ברור מה או איך – אבל אתה יודע שיבוא הרגע ותדע? אני אומר לו שכן, אני מכיר, והוא אומר, במקרה הזה, אני יותר יודע מה אני לא רוצה. ומה שאני לא רוצה, זה ללכת עם קופסה על הראש כל החיים. לשבת מול מחשב כל היום ולתקתק עד ארוחת צהריים ואחר כך עוד קפה ומיד אחריו עוד אחד כי ההוא לא הספיק, ובכלל – נמאס מהאנשים האלה של ההיי־טק. אני שואל אותו מה זה אנשים של היי־טק, יש זן כזה מיוחד? והוא אומר, נו די עם השטויות… אנשים שפופים, שהגב שלהם עקום מרוב ישיבה בכיסא מרופד כל היום והעיניים שלהם כבויות כמו מצב השינה במחשב. מי בכלל רוצה כאלה חיים. הוא מדגיש את המילה “חיים”, ומיד מצהיר במשפט שנדמה שאיזה בד דק שקוף היה מונח עליו עד עכשיו, וניתן היה לראות דרכו כל הזמן את המילים, אלא שאף אחד לא ניגש להסיר: אני רוצה חיים עם גוון אחר מלבד זה של הכסף. הגעת לשלב ההכרעה, אני מציין, והוא אומר לי, מה? ואני אומר לו, קולטריין, והוא אומר לי אה – כן, הכרעה. הוא שואל אותי, אגב איך הולך בהוראה? ואני אומר לו, לא יודע אני קצת תקוע. נמאס לי ללמד את אותו הקורס כל שנה מחדש. אז יאללה, תחפש משהו חדש, הוא אומר, ופתאום אני נזכר בציטוט של מיילס דייויס: “אל תנגן את מה שנמצא שם – תנגן את מה שלא נמצא” ואז משהו מכה בי; כמה נקודת מתחילות להתחבר לי בגיאומטריה שבין שתי הרקות, אלא שאני לא מצליח למתוח קו ברור ביניהן.

הוא דוחף לי את השלט הצבוע לתוך הפנים. מה דעתך? הוא שואל, מקריא בקול: טלי, מורן, אנה ואודליה. ואני שם לב שבשם “אודליה” חסרה האות י'. אבל הוא אומר לי, מה, ואני אומר לו מה יש להבין – חרטו “אודלה” במקום “אודליה”, והוא אומר, שיט איך לא שמתי לב לזה אצל החרט. בנזונה! עכשיו אני מתקשר אליו! הוא ניגש לטלפון. אני רוצה להשיב לו שכדי להביט צריך קודם להקשיב לעצמך, להיות מודע אל הסביבה, ולא נראה לי שזה משהו שהוא עשה לאחרונה. מה לו ולגן מוזיקלי לעזאזל? מורן מגחך קלות ואומר, בואנה כנראה אני לא כזה אב־סופרים, אם לא שמתי לב, הא? ככה אמרת שקוראים לו, נכון?

משהו מתמלא בי לפתע; אולי זה דם, אולי זו רק התחלה של השראה. כך או כך, זה משהו שאני לא יכול להסביר, ועל אף החיוך שלי אני נורא רוצה לומר שיעזוב אותו ממשמעות ומגני ילדים, ואולי כדאי שיתרכז בלהיות קצת עם טלי ועם הקטנות, שהוא בקושי מכיר, בגלל שההיי־טק הסתיר לו את כל המנעד של הנמוכים בהרמוניה הזו שנקראת משפחה. הרי הוא בעצמו פעם זרק את המילה הזו כאילו אני הוא הזר לה. אולי, אני רוצה עוד לומר, לפני שהוא רץ לחפש מקצוע חדש, כדאי לו לחשוב על לקחת את שלושתן לאיזו חופשה בתאילנד או בזנזיבר למשך חודש, ואחר כך כבר יהיה מה שיהיה. והמוזיקה תמיד תהיה בשבילו שם בצד, או מסביב, אבל בשבילי – כך אני מרגיש פתאום כאילו לא ידעתי את זה קודם – היא משנה עולם כל יום מחדש. יש פרטיטורה שמתפשטת לי סביב החזה – עכשיו אני יודע – ואז הופכת למרכז העצבים שתמיד היה שם; היא הופכת לגוף שלם שאני יכול לנוע בעזרתו. כמו אז כשאבא היה משמיע לנו את התקליטים והיינו רוקדים כמו משוגעים בסלון; כמו אז כשהייתי משקיע את כל דמי הכיס בקלטות של משינה ופרל ג’אם ורץ הביתה מהר לשמוע; כמו אז, כשהייתי מנגן לחבר’ה במסיבות ערב כיתה את השירים מהקלטות האלה ומסביר עם הידיים על סולמות ואקורדים וסינקופה ולא היה אכפת לי שאולי אף אחד לא מבין מה כל זה אומר.

אבל אני רק אומר, כן מורן, קוראים לו אב־סופרים, וטופח לו על השכם כמי שמאחל לו את הדרך הקצרה ביותר להצלחה בקריירה החדשה. הוא אומר לי, נגמרו התותים, אבל אולי אני אכין לנו איזה כוס תה? הוא מציין שיש בגינה נענע, ומרווה, וזעתר, עם עלים גדולים ויפים, לא כמו אלה המצומקים בסופר שזה מת לך איך שאתה מגיע הביתה. לא־לא תודה, אני חייב ללכת, יש לי משהו לעשות. הדבר הזה – ואולי זה רק דם – ממשיך לזרום בכל הוורידים החלולים בגוף, וקולטריין מנגן אותי בעזרתם, נושף שיר של הודיה. מורן אומר לי, טוב לראות אותך בנאדם, ואני משיב לו, בנאדם טוב לראות גם אותך ויוצא מהבית הזה: שלוש קומות – שבעה חדרים –360 מעלות.

אני יוצא, וחם לי – ואולי זו רק שמש – אבל בדרך לרכב אני מדמיין שאני הוא אחד מהשוטרים האלה בחצאית האדומה שיחרימו למורן את חמת החלילים; אני הוא זה שאפרק לו אותה, חליל אחרי חליל שם, באמצע הגן, מול כל הילדים, והם יצחקו או יבכו את נשמתם, אבל לי זה לא יזיז. ובמקום לזרוק לנהר, אני אומר לשוטר השני, השותף שלי, עזוב אני כבר אטפל בזה, והוא ימשוך בכתפיים וייסע חזרה לתחנה. אני אקח את החמת הביתה, ארכיב אותה מחדש, חלק אחר חלק, ואלמד לנגן בה יום־יום, שעה אחר שעה. לאחר איזו תקופה – אולי כשתסתיים השנה למותה של אימא – אדע עליה את כל מה שיש לדעת, ויזרום בי איזה שקט, תשוט בי איזו חמלה, דרכם אוכל להתחיל לנגן שיר חדש, מהתחלה.

ארצ’י שפּ