אני לא מאמינה שזה שוב קרה לי, כבר שנים שאני אומרת את זה לעצמי ובכל שנה אותו הדבר, כאילו לא קרה כלום. מה יש לך לצאת מהבית ביום הזה, מה את מסתובבת בדרכים, שבי בבית, מה כל־כך נורא לשבת יום אחד בבית, ובכל פעם מחדש – אותו הסיפור, הייתי חייבת להיות פה, היו לי סידורים שם, חשבתי שזה בבוקר, חשבתי שזה בערב, אבל הפעם באמת שלא הייתה לי ברירה, לקחתי את האוטו לטסט בבוקר ובצהריים היו צריכים לבוא מהכבלים, וכבר לא נשאר מתי, וזה הרי נורא קרוב לטיב טעם, המקום הזה, איפה שעושים את הטסט, ונפלתי עליה בדיוק כשעמדתי מול הדוכן של הבשר. מה־זה מפוצץ היה שם, אבל פשוט הייתי חייבת לקנות בשר, ליום העצמאות, על האש וכל זה, כבר הזמנו חברים, אחרת באמת שלא הייתי טורחת, ולא, פשוט לא היה מה לעשות, כי לא היה זמן אחר, כי אתמול בערב הייתי בעצרת, היה יופי של טקס, באמת מרגש, עם הזמרת הזאת מכוכב נולד, והיום בערב זה כבר יום העצמאות ולמי מתחשק לעשות קניות בערב יום העצמאות, אז נשאר רק יום הזיכרון, ואנשים היו לחוצים, כי חלק היו בדרך לאזכרות וחלק רק חזרו מאזכרות וכולם היו חייבים בשר למחר, ואני נתקעתי בדום דווקא מול מחלקת הבשר, ואז בדיוק איך שהגיע התור שלי והמילים “נתח יפה של אנטרקוט מיושן” עוד לא יוצאות לי מהפה, מתחילה האזעקה; אבל בהתחלה אני עוד לא קולטת, סתומה שכמוני, כי לוקח לי איזו שנייה עד שזה מגיע מהאוזניים למוח ואני מתחילה לראות את האנשים סביבי נעמדים דום והמילים נושרות לי מהפה כמו חצץ, כמו שיניים שבורות, ואני קולטת ששוב שכחתי מזה לגמרי, כמו בכל שנה, ואני אומרת לעצמי בלב, “מגיע לך על השכחנות שלך,” אבל אז אני חושבת שדווקא לא נורא, כי אני יכולה בינתיים להחליט בדיוק מה עוד אני צריכה לקנות, ומהצד השני של המקרר עמדו כל הקצבים הרוסים האלה והיה שם אחד שהבשר שלו נראה ממש חי, מין ג’ינג’י ורוד כזה, ובתאורה שיש שם על הבשר, כדי שהוא ייראה אדום עוד יותר, הבשר שלו נראה עוד יותר חי, ועמדתי והסתכלתי עליו, והצפירה צרחה לי באוזן והמבטים שלנו נפגשו, ואני מיד הורדתי את העיניים, כי לא היה לי נעים שהוא יראה את המחשבות עליו שעוברות לי בראש, וראיתי את כל גושי הבשר מסודרים שם בשורות־שורות על מגשים, פרוסים לפרוסות או נעוצים על שיפודים, ואז הצפירה התחילה להיחלש, ואמרתי לעצמי, “הו, סופסוף,” ואנשים התחילו להרים את המבט, שלא יתפסו להם את התור, אבל אז התחילה צפירה חדשה מאיפה שהוא, בחיי, עמדתי שם לפחות חמש דקות, מול הבשר האדום והבשר הטחון והעצמות המנוסרות והאוסובוקו והצוואר והצלעות והאסאדו והתלבטתי מה לקנות, אבל הצרחה הזאת שיגעה אותי ולא הצלחתי להתרכז והמבט שלי נתקע עוד פעם על הידיים של הקצב הג’ינג’י והן נראו חיות לגמרי והיו עליהן פירורים קטנטנים של בשר טחון מפוזרים בין הג’ינג’ים, ובין השֵׂערות שהיו לו אפילו על האצבעות שגם הן היו ג’ינג’יות, ועניין אותי לדעת אם גם ברוסיה היו להם צפירות לאיזה שהם עניינים או טקסים ואם כל מיליוני הרוסים היו נעמדים דום ברחובות או שזו המצאה ישראלית, והצפירה המטורפת הזאת לא הפסיקה ונהייתה לי בחילה והיא התחילה לעלות למעלה ולא יכולתי לרוץ לשירותים כי הייתי מוקפת באנשים שעמדו דום וגם לא רציתי להפסיד את התור שלי, אז פשוט עצמתי את העיניים אבל כל האברים הכרותים האלה נתקעו לי מול העיניים אפילו שעצמתי אותן והרגשתי כאילו אני בבית חולים או בבית מטבחיים והתחלתי לשמוע צרחות של בני אדם או של בעלי חיים, אני כבר לא יודעת, ואז שמעתי איזה קול לידי שאומר, “אבל שיהיו יפות ובלי שומן” ופתחתי עיניים וראיתי שהאישה שהייתה אחרי תפסה לי את התור, והתנפלתי עליה במכות, מה זה מכות, את הצורה קרעתי לה, ושכחתי את האנטרקוט שלי וחזרתי הביתה ונשבעתי שבחיים בחיים אני לא יוצאת יותר מהבית ביום הזה, וכשהגעתי הביתה בעלי שאל אותי מה הבאתי ואמרתי שלא קניתי כלום והוא בדיוק עמד בחוץ ורחץ את המנגל והוא הסתכל עלי במבט הזה שלו, שאומר, שאפילו בשר את כבר לא יכולה לקנות, שום דבר את כבר לא עושה, ואז התחילו לרדת לי דמעות והוא רק בא וחיבק אותי ואמר “לא נורא, לא נורא, אני כבר אביא.”