לפני עלות המסך    🔗

בשעה שכמה מאחיותיה הצעירות כבר זכו לפחות לשני ביצועים שונים על הבמה העברית, לא זכתה ‘קומדיה של טעויות’ עד כה אפילו לביצוע אחד; וזאת על אף היותה הראשונה בקומדיות שכתב שיקספיר; ואולי דווקא משום כך.

החוקרים חלוקים, כדרכם, בקביעת תאריך כתיבתה, וכרגיל מוצא כל אחד סימוכין מכריעים להשערתו. אבל כמעט כולם מוכנים לקבוע את התאריך אי־שם בין 1590 ו־1593, כלומר – כאחד משני מחזות שיקספיר הראשונים. נראה שהצגת הבכורה נערכה בערב חג המולד, 1594, לפני קהל עורכי־דין ושאר מכובדים, שנתכנסו ל’פונדק גריי' הידוע, לחוג “לילה של טעויות”. לא מן הנמנע שבין שחקני הלהקה, שהופיעה כמה שעות קודם לכן גם בפני המלכה, היה שחקן צעיר מסטרטפורד. טירון, בשם ויליאם שיקספיר.

בניגוד לכמה קומדיות שיקספיריות אחרות (כגון ‘הסוחר מונציה’) הרי ‘קומדיה של טעויות’ היא קומדיה של ממש – מצחיקה, משעשעת, חסרת־מעצורים. אולי משום כך זכתה למספר כה רב של ביצועים ועיבודים שונים, והחליפה שמות, סגנונות ורקע. היא נקראה גם ‘כל אחד עלול לטעות’, ‘נראה אם תאהב זאת, או אולי טעות בידינו’, ‘התאומים’, ‘מי הוא מי?’, ו’הבחורים מסירקוז'. על אף היותה הקצרה במחזות שיקספיר, קוצרה לא פעם עוד יותר, עד כדי שעה (כדי שיוכלו להציג באותו ערב גם את ‘טיטוס אנדרוניקוס’) ואפילו עד 34 דקות.. גרמו לכך לרוב הקטעים המפולפלים שבה, שלא תמיד היו לרוח אניני הטעם של התקופה.

אולם בדרך כלל זכתה ‘קומדיה של טעויות’ לא לקיצורים אלא לתוספות. לא רק תוספת אפים ארוכים שהוצמדו לחוטמיהם של שני הזוגות התאומים, אלא גם הוספות דיאלוגים, שירים, ואפילו דמויות. וכך הוצג המחזה כפארסה עליזה נוסח קומדיה דל־ארטה, כפסטוראלה ססגונית (עם תמונות ציד על רקע הרים מושלגי־כיפות), כאופרה (עם שירים הלקוחים מ’אותלו', מ’הסוחר מונציה', מ’כטוב בעיניכם' ואפילו ממוצארט), כאופרטה (נוסח ‘אופרת הקבצנים’), כבורלסקה עליזה, כקומדיה מוסיקאלית ויקטוריאנית (עם מנגינותיו של סוליבן הגדול), כהצגת־ראווה אדוארדיאנית, כמחזה פנטומימה, כמחזה קלאסי בתלבושות מודרניות, וכמובן – כמחזמר אמריקאי, ‘הבחורים מסירקוז’, אחת היצירות המשותפות הראשונות של הצמד רוג’רס והאמרשטיין, שבוצעה לראשונה ב־1938, הוסרטה, והוחייתה שוב על בימות ברודוויי ולונדון בשנה האחרונה.

גם מקום ההתרחשות שוּנה לא פעם מבלי להתחשב במחזה המקורי. במת המאורעות הועתקה מאפזוס הקטנה שבדרום יוון לגדות המיסיסיפי, לרחובות לונדון, ואפילו ל… הרי הלבנון.

אולי משום כך החליט תיאטרון ‘הבימה’, ודווקא באמצעה של תקופת “הבהלה ל’מיוסיקל'” שלא לנסות ולהוסיף עוד “עיבוד מתוקן ומשוּפר”, אלא לחזור אל המקום הבטוח והמהימן ביותר.

אל המקור.

*

סיפור המעשה של ‘קומדיה של טעויות’ אינו, כמובן, שיקספירי מקורי. שיקספיר, כדרכו בקודש, לא ביזבז את זמנו על חיבור סיפורי עלילה, והשתדל למצוא אותם מן המוכן. הפעם נפל כקרבן מחזהו הקלאסי של מחבר־הקומדיות הרומאי פלאוטוס – ‘התאומים מנחמוּס’. מחזותיו של פלאוטוס שימשו כחומר־קריאה ללימוד הלאטינית בבתי הספר האנגליים באותה תקופה, ואף זכו לעיבודים וקיצורים שונים. “התאומים מנחמוּס” הוא סיפורם של שני האחים שהופרדו זה מזה בגיל רך, ועתה נקלעו שוב לאותה עיר, ובכך החלה, כמובן, מסכת אי־הבנות קומיות ותסבוכות משעשעות, ברוח ‘קומדיה של טעויות’.

אולם גם אם היה פלאוטוס זוכה להאריך ימים עד לתקופת אליזבת, קשה להניח שהיה תובע למשפט את שיקספיר על הפרת זכויות. כי גם פלאוטוס קשישא לא היה טלית שכולה תכלת. גם הוא “סחב” את עיקרי הקומדיה שלו ממחזאי יווני שקדם לו, פּוֹסיידיפּוֹס, מחבר ‘התאומים, או כשני גרגרי אפונה’. ומאין “סחב” פוסיידיפוס? ימי קומדיית ‘שני יוסי בן שמעון’ כימי עולם, ותחילתה עוד הרבה הרבה לפני ‘בן המלך והעני’, ‘שני קוני למל’ ואפילו ‘שלמה המלך ושלמי הסנדלר’.

חטטנים ימצאו ב’קומדיה של טעויות' גם השפעת מחזה אחר משל פלאוטוס (בעיקר בתמונת הבעל הניצב בפני דלתות ביתו הנעולות), השפעת ‘אניאס’ לוירגיליוס (בעיקר, בתיאור הסערה), ואפילו ציטוטים מספרי הברית הישנה והחדשה. גם כמה מן השמות במחזה “הושאלו” ממחזות עתיקים יותר, מבלי שהמחזאי יחשוש להתערבות אקו"ם בע"מ. אבל לא כדאי להגזים. ‘התאומים מנחמוס’ שימשו לשיקספיר רק כשלד, שעליו בנה את מחזהו. אמנם נטל מפלאוטוס את עיקרי העלילה, ואפילו שש מן הדמויות הפועלות. אבל יותר משנטל – הוסיף. בראש וראשונה, הוסיף למחזה העתיק זוג תאומים חדש, את שני המשרתים, ובכך הכפיל את מספר התקריות המשעשעות האפשריות. ושנית – “הלביש” על שלד זה את הדיאלוג השירי העשיר שלו, את כשרונו בהעמקת הדמויות ויחודן, את סיפורו הטראגי של אגאון, המעניק לכל המהתלות ממד נוסף, וכן את הנופך הרומאנטי שביחסי הזוגות, השונה לחלוטין מן הציניות חסרת־הרחמים של תיש זקן כפלאוטוס.

*

חיפוש שגיאות ואי־דיוקים בכתבי שיקספיר הוא אחד השעשועים החביבים ביותר על המבקרים. אין דבר קל מזה. כי “וויל הגדול” לא ייחס חשיבות מרובה לפרטים חסרי חשיבות. בלי היסוס תחב לפיהם של אנטיפולוס ודרומיו, בני יוון העתיקה, דיאלוג סאטירי ממולח על מאורעות היסטוריים ופוליטיים שארעו בימיו בצרפת, בספרד ובאמריקה. כן לא נבהל מלקרוא לגיבוריו בשמות שאינם יווניים טהורים (לוצ’יאנה, אמיליה, נלי, אנג’לו ועוד), או להעביר לאפזוס – ללא רשיון פמ"ז – מטבעות כסף איטלקיים, הולנדיים ואנגליים. אין ספק שהיה גם “חלש בגיאוגרפיה”, וספק אם ידע בכלל היכן בדיוק נמצאות אפזוס, אפידמיום, קורינת או סירקוז. אבל גם עובדה זו לא הפריעה לו להעניק במחזותיו האחרים נמל למילאנו וחוף לבוהמיה (וגם בכך הלך בעקבות רבו, פלאוטוס, שבנה נמל לעיר תבי, שלא בידיעתה, ובהרבה פחות מאמצים מאלו שהושקעו עד כה בבניית נמל אשדוד).

בנקודה אחת נמנע שיקספיר מטעויות – השמירה על אחדות הזמן והמקום. עלילת המחזה מתמשכת פחות מיום, ותמה לפני שקיעת השמש (מועד המיועד להוצאת אגאון להורג). אשר לאחדות המקום המקודשת – אמנם, מתרחשות תמונות במקומות שונים – ביתו של אנטיפולוס, כיכר העיר, פתח ה’קיפוד', פתח המנזר; ואף־על־פי־כן, לא היה צורך בבמות מסתובבות וחילופי תפאורה. בימות התקופה היו בנויות כרחוב בכיכר העיר, ואל הרחוב פנו שלוש דלתות: האחת דלת ‘הפניקס’ (ביתו של אנטיפולוס באפזוס, ומעליה גם המרפסת המפורסמת, ממנה משקיפה אדריאנה על המתפרצים בשער), דלת ‘הקיפוד’ ודלת המנזר. אשר ליציאות מן הבמה, גם כאן מוסכם היה, שיציאה לצד אחד פירושה יציאה לכיכר השוק, ואילו לצד השני – יציאה אל הנמל (אולי משום כך נאלצו המחזאים לבנות נמל גם בערים המוקפות יבשה מכל עבריהן).

פה ושם ניתן לגלות סתירות בגוף המחזה, ואין חוקר המדיר עצמו מתענוג מיוחד זה. למשל: אגאון מציין בפּרולוג שבניו היו כה דומים זה לזה, עד שלא ניתן להבדיל ביניהם “אלא בעזרת השם”. אבל המחבר שכח ששני הבנים נקראים במחזהו באותו שם ממש (לא כן אצל פלאוטוס, שם נקראו התאומים בילדותם בשני שמות שונים, ורק לאחר “מות” האחד קרא האב לבנו השני כשם “המנוח”). ועוד מציין אגאון שלפני כשבע שנים, במלאות לבנו י"ח שנה, עזב את הבית לחפש אחר אחיו. ואילו בסוף המחזה מציינת אמיליה, אם המנזר, שזה שלושים ושלוש שנה נפרדה ממשפחתה. שוב ציון חלש ל"וויל", והפעם במתמטיקה. לא פעם יש בלבול וחוסר עקביות גם בשמות המקומות (‘אֶפּידמנוּם’? ‘אֶפּידמיוּם’?) או האנשים. בקיצור: “בלתי מספיק”.

ראינו כבר מחזות אחרים, בהם היה כל פרט שקול ובדוק ומדעי, ומבוסס על המימצאים הארכיאולוגיים המשפחתיים האחרונים. ובכל זאת…

*

כיצירת נעורים ראשונה לא זכתה ‘קומדיה של טעויות’ ליחס כבוד מצד הבקורת. עוד במאה הקודמת ובתחילת המאה העשרים הסכימו הכל עם קולרידג' הגדול שאין זו אלא “פארסה” (והם ביטאו מלה זו במנוד ראש סלחני ואבהי, מהול ברחמים עמוקים). בעיקר רגזו על שיקספיר על שהעז לעטוף דברי ליצנות קלי־ראש בשתי תמונות נוגות, הפונות אל הרגש – הפרולוג של אגאון, והפגישה המשפחתית המחודשת בסיום המחזה. “שיקספיר ניסה להתיישב על שני כסאות שונים זה מזה, הפארסה והרומאנסה”, קבעו בצער, “וסופו שנפל ארצה בין שניהם” (וגם זה, כמובן, תעלול־פארסה מובהק!).

רק בעשרות השנים האחרונות זכה המחזה לקצת “רהביליטציה”. אמנם, גם כיום מסכימים הכל, כי אם היה שיקספיר כותב מחזה זה בלבד, לא היה איש טורח לחוג את מלאות ארבע מאות שנה להולדתו. אבל רבים הגיעו למסקנה, שעל אף סימני חוסר הבגרות הבולטים פה ושם ביצירה, מצויים בה כמעט כל הסממנים המעידים על שלב צמיחה טבעי של מחזאי גאון. ב’קומדיה של טעויות' רואים אנו את ניצני הטכניקה השיקספירית שבשילוב יסודות רגשיים וקומיים, את ניצני שירתו ודימוייו המאוחרים, את מאבקו על עיצוב דמויות חיות (הבדלים שבאפיים של שני האחים אנטיפולוס. אפילו ד"ר פינץ' מעוצב כדמות חיה!). יצירה זו נראית כשרטוט־נסיון, שהוביל אח"כ למחזות ולדמויות שקנו שם עולם. שיחת לוצ’יאנה ואנטיפולוס סללה, ללא ספק, את הדרך לשיחות רומיאו ויוליה; כשם שדמות הרוקח במחזה הנאהבים היא התפתחות של דמות הד"ר פינץ'. ומי לא יעמוד על הדמיון בין תמונת אנטיפולוס המגיע לעיר חדשה לחפש את תאומו האבוד, לבין תמונת הפתיחה של ‘הלילה השנים עשר’ (שם התאומים הם אח ואחות!)? ואפילו אגאון שחשיבותו במחזה גדולה יותר מכפי שנראה בתחילה, אינו אלא אב הטיפוס של סוחרים אצילים מעונים מאוחרים יותר, כאנטוניו (ב’הסוחר מונציה') ופריקלס.

גם יסודות המבנה הארכיטקטוני השיקספירי נרמזים כבר ביצירת בכורה זו. אנטיפולוס מדמה עצמו לטיפת מים, וזאת לאחר סיפורו של אגאון על פרידת האחים על הים. אדריאנה תפנה אל אנטיפולוס בדימוי דומה, שגם הוא עוסק בטיפת מים במצולות הים. אגאון עומד למות משום שאין בידו אלף שקל, כופר נפשו. זהו בדיוק הסכום שחייב אנג’לו לסוחר, ואנטיפולוס לאנג’לו, וזהו גם הסכום שמזכיר דרומיו דרך הלצה (“שקלו לי אלף שקל על גבי”). דרומיו האחד חש שהוא הופך לחמור, וכעבור זמן מה ישתמש אחיו באותה תמונה ממש.

אין כמעט יסוד המופיע במחזות המאוחרים ואינו מבצבץ במחזה שלפנינו. גם ה"חולשה" לעיסוק במדע פופולרי (שיחותיהם ה"מדעיות" של דרומיו ואנטיפולוס על סבא זמן ונגעיו), במשפט (ריבוי מונחים משפטיים, אולי גם משום שהצגת הבכורה הוצגה, כאמור, בפני קהל עורכי־דין), בענייני עסקים (חוב אגאון לדוכס, חוב אנטיפולוס לצורף, חוב הצורף לסוחר, ועוד ועוד), כולם ברוח התקופה.

ויותר מכל – הגיווּן הרב בצורה, בחריזה, במשקל, בשימוש בפרוזה וחרוז לבן.

שוב הוכחה: גאון נולד גאון. אבל גם הוא צריך להתפתח.

*

“כל כתבי שיקספיר” היו מאז ומתמיד בבחינת “הפוך בה והפוך בה”. כל מבקר הצליח לקרוא את היצירה במשקפיו שלו ולהוכיח שרק הוא הצודק. ‘קומדיה של טעויות’ לא זכתה, כמובן, למבול ספרים והגיגים כ’המלט', אבל משנה לשנה מתרבים המאמרים והספרים הדנים גם בה.

לא נעדר, כמובן, מקומו של הניתוח הפסיכולוגי ברוח פרויד. גם כאן הצליח אחד הפסיכואנליטים להוכיח, כי המחזה נכתב מתוך תשוקה תת־הכרתית של המחבר ליחסי גילוי־עריות עם אמו. ויליאם המסכן. ראיתם פעם תמונה של אמא שיקספיר?

רבים מצביעים על היסודות הנוצריים הבולטים שביצירה: מוֹטיב “הבן האובד”, המובאות מן ‘הברית החדשה’ (בעיקר בפנייה לקצין ולקורטיזנה כאל השטן), השורות בדבר ‘חובתו של בעל’, העיסוק ב’דיבוק' ומזיקים, ויותר מזה – התרחשות העלילה באפזוס, עיר הנזכרת כה רבות ב’ברית החדשה', וגלגולו האפשרי של ‘מקדש דיאנה’ העתיק למנזר שבמחזה. לפי תפישה זו מסתיים המחזה ברוח נוצרית טובה: הדוכס, סמל הרחמים, מוחל לכל. החסד מנצח. הכל נכנסים אל המנזר ל’נשף טבילה', שבסופו “יוולדו מחדש”.

אחרים עוסקים יותר בבדיקת הרומנטיקה במחזה, והשוואת עיצוב דמויות האחים ויחסם השונה לנשים (וראה רשימתה של א. שלווי ‘הקומדיה הראשונה של שקספיר’, ב’במה' אביב 1964). אבל מרבית המבקרים המודרניים מנסים לחפש במחזה את צרותיהם שלהם – צרתו של האדם המודרני בן־ימינו, אבדן הזהות האישית, טשטוש הייחוד העצמי, התערערות ההרמוניה האישית, המשפחתית, החברתית.

איבוד הזהות העצמית בולט כבר בדבריו הראשונים של אנטיפולוס מסירקוז (“ובחיפושי גם את עצמי איבדתי”, ואחר־כך “מוכר לכל, ורק לא לי עצמי”). הוא מבקש מלוצ’יאנה שתהפוך אותו ל"יצור אחר. חדש", ובטוח שיצא מדעתו, כמשרתו דרומיו: “הוא מטורף, וכן גם אנוכי”.

אחיו, בן־העיר, חולמני פחות ומעשי יותר. תגובתו חמת מזג יותר, והוא אינו נרתע מאלימות. גם הוא מסתובב כשיכור ו"מחפש את עצמו". וכרגיל – משתקפת בעיית הנפשות הראשיות בראי עקום באמצעות המשרתים. גם אלה מאבדים את זהותם. שניהם חשים שהם הופכים לחמורים. ואין זה הגלגול היחידי במחזה. אנטיפולוס מאפזוס הופך בעיני אשתו ל"מפלצת" ו"גורילה". לוצ’יאנה נראית בעיני אנטיפולוס מסירקוז כ"סירונית". הקצין והקורטיזנה הופכים ל"שטן", וכמותם השוטר בלבוש העור. ואפילו הדוכס מזכיר את “כוס המדוחים אשר לקירקה”, ההופכת, כידוע, בני אדם לבעלי חיים.

גם ההרמוניה המשפחתית נפגמת מיד. האשה נועלת את הדלת בפני בעלה. הבעל מקלל את אשתו, ומוצא ניחומים אצל הקורטיזנה. האשה מחזירה גידופים. ובמהרה מתערערת גם כל ההרמוניה החברתית. אנשים אינם פורעים את חובותיהם. אסירים בורחים מסוהריהם וחרבם שלופה בידיהם. קטטות ומהומות אפילו בפתחו של המנזר.

בקיצור, תמונת העולם השלימה, ההרמונית, נפגעת ללא תקנה.

ואז בא ה’הפּי אנד'. הסדר משתלט על אי־הסדר. ההרמוניה מנצחת. הכל משלימים. הכל חוגגים, חוגגים את הנצחון על אי־הסדר, את הנצחון על המוות.

ואחרי הכל, האם לא כך בדיוק, בחגיגות פולחניות כאלה לציון הנצחון על המוות, בא לעולם יצור ושמו תיאטרון?

*

עד למסירת תרגום זה לדפוס לא יצא שום תרגום עברי של ‘קומדיה של טעויות’ בדפוס. לשם הקוריוז כדאי, אולי, להזכיר את החוברת ‘תאומים המשמשים בערבוביא’, מתוך ‘כומדית המשוגות’, שיצאה לאור בירושלים בשנת “אלף ותתל’ד ע”י שלמה ישראל שיריזלי", ובה סיפור המעשה של הקומדיה. רק לאחר מסירת החומר לדפוס נודע לי כי תרגום עברי מלא נוסף של המחזה עומד לצאת בקרוב, אך הוא לא הגיע עדיין לידי.

בשעת התרגום השתדלתי לזכור כל הזמן כי התרגום נועד להצגה על הבמה, כלומר – לשמיעה. משום כך השתדלתי שיובן לקהל היושב באולם, גם מבלי שזה יזקק לספרי עזר והערות שוליים. פה ושם הרשיתי לעצמי חופש קל או סטיות קצרות מן המקור, מתוך ידיעה שגם שיקספיר עצמו “ציפצף” לא פעם על הדיוק הנוקדני, על מנת להפיח ביצירתו יתר חיים ועליצות. הלכתי בדרכיו גם בהתאמת כמה רמיזות סטיריות אקטואליות בשיחת אנטיפולוס ודרומיו לרוח הזמן.

*

תרגום זה מוקדש כשי־אהבה ליום הולדתו הששים של אדם היקר לי מאד. הוא־הוא שכתב את השירים הראשונים שנתפרסמו בשמי, בילדותי (ואחר כך, כמאמר מארק טוויין, כבר מצאתי את עצמי מפורסם ונאלצתי לכתוב את שירי בעצמי). הוא הוא, שחוש ההומור החריף שלו, “חולשתו” לחרוז ולאדם והאופטימיזם הניצחי שלו עיצבו במידה מכרעת את חיי. אותו אדם, שלא די אם אומר שבלעדיו לא הייתי היום מה שהנני. שהרי בלעדיו לא הייתי כלל.

אני מקדיש את התרגום באהבה לזאב אלבלינגר. אבי.

דן אלמגור

הנפשות

סוֹלִינוּס, דוכס אפזוס

אֶגֵאוֹן, סוחר מסירקוזה

אנטיפוֹלוּס מאפזוס – תאמים, בני אגאון ואמיליה.

אַנְטִפוֹלוּס מסירקוזה – תאומים, בני אגאון ואמיליה.

דרוֹמְיוֹ מאפזוס – תאומים, משרתי האחים אנטיפולוס

דְרוֹמְיו מסירקוזה – תאומים, משרתי האחים אנטיפולוס

בַּלְתָזָר, סוחר

אנגֶ’לו, צורף זהב

סוחר א', ידידו של אנטיפולוס מסירקוזה

סוחר ב', נושהו של אנג’לו

פִּינְץ', רופא אליל מלומד

אמיליה, אשתו של אגאון, אם המנזר באפזוס

אדריאנה, אשת אנטיפולוס מאפזוס

לוּצ’יאנה, אחותה

לוּצֶ’ה – משרתות בבית אנטיפולוס מאפזוס

בֶּס – משרתות בבית אנטיפולוס מאפזוס

קורטיזנה

תליין, קצין וניצבים

עלילת המחזה מתרחשת באפזוס, עיירה קטנה בדרום יוון

 

מערכה ראשונה    🔗

תמונה ראשונה    🔗

(אפזוס. נכנסים דוכס העיר, אגאון הסוחר מסירקוזה, התליין וניצבים)

אגאון: דיני דין־מוות, הדּוּכּס? מה טוֹב.

המוות ישחרר מכּל מכאוֹב.

הדוכס: חדל, סוֹחר. בּן־סירַקוּזָה – די! אל תתחנן, כּי לא אפר חוּקינוּ.

המשׂטמה, הזעם, האיבה אשר המטיר בלהט דוּכּסךָ על סוֹחרים טוֹבים מבּני עירנוּ, שנאלצוּ לפדוֹת את חייהם, אוֹ בּדמם לחתוֹם חוּקים של רשע –

כּל אלה כּבר גרשוּ כּל רחמים ממבּטינו התוֹבעים נקם.

שׁכּן, מאז אוֹתן תגרוֹת דמים שׁבּין אנשי עירךּ וּבני עירנוּ, גזרוּ המוֹעצוֹת בּלב קשׁוּח בּסירקוּזה וּבעיר הזאת:

כּניסת בּן עיר אוֹיבת – לא תּוּתר!

יתר על כּן: אם בּן העיר אֵפֶזוּס ייראה בּשׁוּק אוֹ ביריד בסירקוּזה

וּלהיפך – אם יבוֹא בּן סירקוּזה פֹּה, למפרץ אפזוּס – מוֹת יוּמת, וסחוֹרתוֹ תוּחרם אל הדוּכּס.

אלא אם כּן ישׁקוֹל הוא אלף שקל כֹּפר נפשׁוֹ, לפרוֹע את הקנס.

וּרכוּשךָ, גם באוּמדן של חסד אינוֹ שווה כדי מאה שקלים.

על כּן, על פי החוֹק – דינךָ דין מוות.

אגאון: אין רע בּלי טוֹב. כי אם יוּקחוּ חיַי – בתוֹם היוֹם ייתָמוּ גם פגעַי.

הדוכס: ספּר, בּן סירקוּז, אך בּקיצוּר: מדוּע את עירךָ פתאום יצאת,

וּלאפזוּס מה אוֹתךָ הביא?

אגאון: אין משימה קשה, מלהשמיע סיפּוּר תלאוֹת, שאין להן מילים.

אוּלם רק כּך אוֹכיח כּי סוֹפי הוּא פּרי גוֹרל עיוור, לא גמוּל על פּשׁע.

אוֹמַר כּכֹל שיגוֹני יתיר לי.

בּסירקוּז נוֹלדתי, שׁם נשׂאתי אשה טוֹבה, שלצידי היתה עוֹד לוּלא הֵמַר לנוּ כּל כּך גוֹרל אכזר.

חיִינוּ בּנעימים. וּרכוּשׁ צברנוּ מהפלגוֹת תכוּפוֹת לאֶפּידַמנוּם,
עד שגוַע לפתע שוּתפי בעיר ההיא.

הדאגה לרכוּש המיוּתם עקרה אוֹתי מחיק אשה אוֹהבת, אשר – על אף משׂא הנטל הנעים שכֹּל אשה גוֹררת בּין שיניה החליטה אז להצטרף אלי, וּבמהרה עגנה באפּידמנוּם. שם לא עבר זמן רב, עד שהפכה אם לתאוֹמים. בּנים. כּן, צמד חמד.

דוֹמים היו כּל כּך, שׁבּיניהם הבדלנוּ אז רק בּעזרת השם.

אוֹתה שׁעה, וּבאוֹתוֹ פּוּנדק כּרעה אשה פחוּתת דרגה לפרוק משׂא דוֹמה – שני תאוֹמים. בּנים. אוֹתם, – שהוֹריהם שקעוּ בּעוֹני קניתי כּמשרתים לשני בּני. אשתי, גאה גם בּתאוֹמים הללוּ, הפצירה בּי לשׁוּב לסירקוּזה.

בּאִי רצוֹן הסכּמתי. אךְ, אהה! מוּקדם מדי.

מאפּידמנוּם רק פּרסה הרחקנוּ, והמצוּלה – שׁיפחת עוֹלם לרוּח החלה להפגין את כּל כּוֹחה. ואם עוֹד פּרפּרה בּנוּ תקוה – גָועה מיד למוּל חשכת צלמוות אשר ירדה, רוֹמזת: אין מנוֹס.

המוות מתקרב וּבא.

לכשעצמי ציפּיתי לוֹ, למוות.

אךְ בּשֹׁמעי בּכייה של זוּגתי אשר הקדימה בּכי למכּה, וזעקות העוֹללים הללוּ שנחרדוּ, ולא ידעוּ על מה – החלטתי להציל את נפשוֹתינוּ. הספּנים בּרחוּ עם הסירה וּנטשׁוּנוּ על ספינה שׁוֹקעת.

אשתי נָטלה את הצעיר בּשׁנַים, קשרה אוֹתוֹ היטב לקצה המוֹט
המשמש יוֹרדי ים בּסערה.

אליו קשרה תאוֹם מן המשרתים, בּעוֹד אני, אל הקצה ממוּל,
קשרתי את הצמד הנוֹתר.

את הילדים חילקנו כּך בּינינוּ.

ואת עצמנוּ, בּזהירוּת כּבלנוּ לקצוֹת התוֹרן, איש בּכל קצה. כּךְ שטנוּ הלאה, נישׂאים בּזרם אלי קוֹרינְת. כּך, לפחוֹת, חשבנוּ.

לבסוֹף עלתה השמש, וּפיזרה האפלוּלית, שבה קדר יוֹמנוּ;

וּבעזרת אוֹרה המיוּחל רָגע הים.

אז בּמרחק הבחַנוּ בּשתי ספינוֹת ששטוּ לעברנוּ –
זאת מקוֹרינת, וזאת מאפּידמנוּם.

אוּלם פתאום… לא, לא אוֹסיף מלה.

הסוֹף יוּבן על פּי ההתחלה.

הדוכס: המשךְ, ישיש, המשךְ. כּי לפעמים אם אין סליחה בּי – ישׁ בּי רחמים.

אגאון: לוּ האלים עלינוּ ריחמוּ כּי אז לא כּיניתים ‘צמאי דמים’.

אמשיך. עוֹד הספינוֹת שׁטוֹת הרחק נתקלנוּ אנוּ בשׂרטוֹן ענק, והספינה, שנחבּטה בּכוֹח לשנַים נבצעה בקוֹל גדוֹל.

וכך הפרידה האלה פוֹרטוּנה בינינוּ, וּלכל אחד הוֹתירה מנה שׁווה של גיל, וגם של עצב מחצית התוֹרן של אשתי, נוֹשׂאת
פּחוֹת משקל, אוּלם אוֹתוֹ מכאוֹב, נישׂאה בּיתר מהירוּת בּזרם, וּלעינינוּ הם נִמשׁוּ שלושתם, בּידי דייג קוֹרינתי. כּך חשבנוּ.

לבסוֹף שלתה ספינה גם את שלושתנוּ, וּלמראה הפּעוּטים הללוּ
קידמוּנוּ בּהרבּה חיבּה וחוֹם, וגם היוּ מוֹנעים מן הדייג את השלל החי אשר אסף, לוּלא חמק בּספינתוֹ קלה.

על כּן כּיוונוּ את נתיבם הבּיתה.

זה סיפּוּרוֹ שׂל גבר, שזכה כּי יאריכוּ קצת את שׁעוֹתיו עד יספּר על מה קצרוּ ימיו.

הדוכס: למען אלה שלראוֹת נכספתָּ המשך, ישיש, ספּר נא: מה קרה להם, וגם לךָ, מאז עד הנה?

אגאון: בּני הצעיר, אשר היה כַּבכוֹר לי, החל בּגיל שׁמוֹנה עשׂרה לתוּר אחר אחיו. וגם הפציר מאד כּי משׁרתוֹ, – שגוֹרלוֹ זהה, – גם הוּא פָּרוּד מאח, נוֹשׂא את שׁמו – יֵצא עמוֹ לחיפּוּשׂים אחר הללוּ, שהכֹּל הקרבתי כּדי לראוֹת אוֹתם שנית.

כּבר חמישה קייצים בּכל יָוָן וגם באסיה כּל פּינה סרקתי. וּבדרכּי נכנסתי לאפזוּס – חסר תקוה, אך בּלבּי נשבּעתי שלא לפסוֹח עוֹד על שׁוּם מקוֹם בּוֹ גר אדם, מבּלי שׁאחפּשׂ בּוֹ.

אך כּאן, היוֹם, ייתם סיפּוּר חיי.

המוות קל היה, וגם נעים לוּ רק ידעתי כּי הם, הם חיים.

הדוכס: אגאוֹן האוּמלל, שהגוֹרל בּחר בּוֹ כּקרבּן תעלוּליו.

בּאמוּנה, לוּלא היה בּכךְ חילוּל החוֹק, הכּתר, השׁבוּעה שגם נסיךְ אינוֹ פּטוּר ממנה היתה נפשי לךָ לסניגוֹר.

אוּלם על אף שגזר דינךָ למוות, ודין אשר נחרץ אין להשיב מבּלי לפגוֹע בּכבוֹדנוּ אנוּ – אקל היוֹם עליךָ כּיכוֹלתי.

לכן, סוֹחר, נַסֵה, עד רדת יוֹם, למצוֹא ישׁוּעתךָ, לפדוֹת חייךָ.

בּקש בּין ידידיךָ בּאפזוּס, קבּץ, לוֵה, אסוֹף את סכוּם הכֹּפר ואז תחיה. שאם לא כן – תוּמת.

תליין, קח את האיש למעצר.

תליין: כּן, אדוֹני.

הדוכס: מהר, הזמן קצר.

אגאון: ישיש נדכּא יוֹצא ממוֹן למצוֹא. מדוּע? רק לדחוֹת קצת את קיצוֹ.

תמונה שניה    🔗

(בשוק. נכנסים אנטיפולוס מסירקוזה, דרומיו מסירקוזה וסוחר א')

סוחר א': לכן אִמרוּ: “מאפּידמנוּם אנוּ”, אחרת – רכוּשׁכם יוּחרם מיד.

רק הבּוֹקר איש, בּן־סירקוּזה, הוּשׂם בּכּלא על כּניסה לעיר, וּבאין לוֹ כּסף כֹּפר לנפשׁוֹ כּחוֹק מוֹעצוֹתינוּ – יוּבל אל הגרדוֹם לפני שקיעה.

הנה הכּסף שׁלשׁמוֹר בּקשתָּ.

אנטי' מסירקוז: קחנוּ, דרוֹמיוֹ, לפּוּנדק ‘הסוּס’ בּוֹ נתאכסן. שם לבוֹאי חכּה, כּי שעת הסעוּדה קרבה־באה.

עד אז אצא קצת לסוֹבב בּעיר, לתהוֹת על קנקנה וסוֹחריה. אחר אחזוֹר אל הפּוּנדק לישׁוֹן, כּי מנדוּדים עָיְפה נפשי עד מוות.

אל תתעכּב. רוּץ, קפוֹץ אל הפּוּנדק.

דרומיו מסירקוז: עם סכוּם כּזה – אקפּוֹץ גם לירח.

(יוצא)

אנטי' מסירקוז: נוֹכל ישׁר. נבל הגוּן כּמוֹהוּ.

לא פּעם, כּשרוּחי מרה עלי הוּא הממתיק אוֹתה בחידוּדיו.

(אל הסוחר) נצא קצת לשׁוֹטט בּעיר, לא כן?

אחר נלךְ אל הפּוּנדק, לסעוֹד.

סוחר א': צר לי, ידידי. אני מוּזמן לסעוֹד על שׁוּלחנם של סוֹחרים, אשר – בּעוֹד שהם שקוּעים בּזֶבַח, אני תקוה לשקוֹע קצת בּרֶוַח.

סלח נא, אם כּן. אך בּשׁעה חמש נוּכל – אם רצוֹנך – להיפּגש
בּשׁוּק, וּלטייל בּאין מפריע עד חצוֹת. עכשיו עלי לרוּץ.

אנטי' מסירקוז: בּהצלחה! ועד לפגישתנוּ אצא ואסוֹבב קצת לבדי.

סוחר א': אשרי מי שהוּא שבע רצוֹן תמיד.

(יוצא)

אנטי' מסירקוז: זה המשבּחני על שׂביעוּת רצוֹן נוֹתן לי שׁבח על דבר שאין בּי.

אני בּחלד כּטיפּה שׁל מים, שׁבּחפּשׂהּ את אחוֹתהּ בּים גם היא עצמהּ אוֹבדת במצולות.

יצאתי לחפשׂ לי אח ואם, וּבחיפּוּשׂי – גם את עצמי איבדתי.

(נכנס דרומיו מאפזוס)

הנה לוּח שנותי המהלךְ. כּבר? איך כּל כּך מוּקדם?

דרומיו מאפזוס: ‘מוּקדם’ תֹאמר? אין מאוּחר מזה. הצלי נשׂרף. והוּא אוֹמר ‘מוּקדם’. הן השעוֹן היכּה כּבר שתים־עשרה, וגם גבירתי היכּתה אחת – וּשתים.

היא מחוּממת, כּי הצלי כּבר קר. הצלי כּבר קר – כּי אדוֹני לֹא שׁב.

כּבוֹדוֹ לא שב – כי עוֹד אינוֹ רעב. אינוֹ רעב – כּי את הצוֹם הֵפֵר.

אך אנוּ, המקיימים תפילה וצוֹם, סוֹבלים ומסתגפים מאיחוּרךָ.

אַנטי' מסירקוז: בלום פיךָ, מלמלָן, אמוֹר מיד איה הכסף שהפקדתי בידךָ?

אנטי' מאפזוס:¹ כּוונתךָ, אדוֹן, לאגוֹרה אשר נתת לי לפני שבוּע?

שילמתי לרצען, על שהתקין לגברת רצוּעה תחת זנבה.

זנבה של סוּסתה, כּוונתי.

אנטי' מסירקוז: שים קץ, בּוּל עץ, לכל מבּוּל המלל. אמור, אבל מיד: איה הכּסף?

נֹכרים אנחנוּ פֹּה. איך זה העזת כּך להפקיר סכוּם כּסף כֹּה גדוֹל?

דרומיו מאפזוס: אם בּבדיחוֹת חשקת, אדוֹני, אמוֹר אוֹתן בּשׁעת הסעוּדה.

כּי מגבירתי אני כּחץ שׁלוּח.

ואם אשׁוּבה, וידי ריקוֹת – ידיה היא כּבר עמוּסוֹת מכּוֹת. מדוּע ישׁ לוֹ כּרס, לאדם?

כּדי שהיא תהיה לו כּשעוֹן, וּבהתקרב שעת הארוּחה תשלח לוֹ התראה לפני עיכּוּל.

אנטי' מסירקוז: בּלוֹם פּה, ריקא!

דרומיו מאפזוס: אני ריקא? בּטני, היא שֶׁרֵיקה.

אנטי' מסירקוז: די, דרוֹמיוֹ. השעה לא שעת לצוֹן.

את חכמתךָ הצפּן לשעת רצוֹן. איפֹה הוּא הזהב אשר לקחת?

דרומיו מאפזוס: אני, אדוֹן? זהב? אתה טוֹעה.

אנטי' מסירקוז: וּלשם מה נשלחת, בן ספּחת?

דרומיו מאפזוס: נשלחתי מן השוּק אוֹתךָ לקחת לַ’פֶניקְס', למעוֹנךָ, לסעוֹד עם הגבירה ואחוֹתהּ. הן ממתינות שעה כֹּה ארוּכּה בּלב הומה – וּבטן שׁוֹקקה!

אנטי' מסירקוז: בּשם האל, ענֵה, ראש אבטיח – היכן הטמנת את כּספּי?

אם נפשךָ חשקה בּחידוּדים יקבּל גם בּשׂרךָ חידוּדים־חידוּדים.

אמוֹר לי – מה קיבּלת מידי?

דרומיו מאפזוס: הצלקוֹת האלה, אדוֹני. ועל כּתפי – מתת ידי הגברת. אוֹצר שלם. משפּחת נדיבים.

שׁקלוּ לי אלף שקל על גבּי. לוּ רק החלטתי להחזיר חובי היית מחייךְ עכשיו פּחוֹת

אנטי' מסירקוז: הגברת? איזוֹ גברת, בּן מרדוּת?

דרומיו מאפזוס: רעייתךָ. גבירתי, המסתגפת בּתענית וצוֹם עד לשׁוּבךָ.

ורק בּיקשה כּי תמהר לבוֹא.

אנטי' מסירקוז: כּל זאת תעז לוֹמר פֹּה, בּפנַי, אחרי שהזהרתיךָ?! קח, שיקוּץ!

דרומיו מאפזוס: חייךָ, אדוֹני. רק בּלי ידים! כּי אם תוֹריד ידךָ – ארים רגלי.

(יוצא)

אנטי' מסירקוז: לבּי אוֹמר: בּתחבּוּלוֹת של מעל את כּל כּספי נטל בּן הבּליעל.

אוֹמרים: העיר הזאת מלאה כּשפים, רוֹחוֹת רעוֹת, קוֹסמים ואשפים.

ידעוֹניוֹת וּבעלוֹת כּישׁוּף המחבּלוֹת בּנפש וּבגוּף.

רוֹפאי אליל, וּמעלי בּאוֹב, וּנשׁוֹת עינוּג, שׁבּסוֹפוֹ – מכאוֹב.

כּן, עוֹד היוֹם אצא שׁוּב לדרכּי.

אם זוֹ העיר – אז אין לה תקנה. אל הפּונדק ארוּץ כּרגע, כּי לבּי לוֹחש: כּספּי בּסכּנה.

(יוצא)

 

מערכה שניה    🔗

תמונה ראשונה    🔗

(ביתו של אנטיפולוס מאפזוס, נכנסות אַדריאנה ולוציאנה)

אדריאנה: אישי עוֹד לא חזר. וגם העבד אשר שלחתי לבקשׁוֹ – לא שׁב.

והשעה, לוּצ’יאנה, בּוודאי כּבר שתַים.

לוצ’יאנה: אוּלי פּגש בּשוּק איזה סוֹחר שהזמינוֹ לסעוֹד על שׁוּלחנוֹ.

נסעד, אחוֹת טוֹבה, ואל נקצוֹף.

הגבר הוּא אדוֹן למעשיו ועבד לזמנוֹ. וּבצַו הזמן יצא וגם יבוֹא. נסעד, איפוֹא.

אדריאנה: מדוּע לגברים זכוּיוֹת של יתר?

לוצ’יאנה: כּבוֹדם בַּחוּץ. ואַת – כּבוֹדךְ בַּסתר.

אדריאנה: גם לָאשה תשׁוּקוֹת לרוֹב, אחוֹת.

לוצ’יאנה: לכן הבּעל – רֶסֶן וּמוֹשׁכוֹת.

אדריאנה: רק חמוֹרים יסכּימוּ לְמִרְדַעַת.

לוצ’יאנה: לכן המציאוּ לנשים – טבּעת.

החוֹפש הוּא דבר נעים, לרגע. אך חוֹפש רב מדי – סוֹפוֹ רק פּגע!

וּבקיצוּר: הבּיטי מסביבךְ בּכל יצוּר. חיוֹת, דגים, עוֹפוֹת ממעל.

מי בּכל זוּג שׁוֹלט? – הבּעל.

גם האדם, שלבּריאה הוּא נזר מוֹשׁל בּזוֹ, שכּנגדוֹ היא עֵזר.

כי יש רק חוֹק עליוֹן אחד בּחלד: הוּא מוֹשׁל, והיא – נמשלת.

אדריאנה: לכן, איפוֹא, נשׁאַרת בּין הבּתוּלוֹת?

לוצ’יאנה: לֹא. זה הפּחד ממיטת כּלוּלוֹת.

אדריאנה: אם זה מפחיד אוֹתךְ מנישׂוּאים – השׁד הזה הוּא דווקא שׁד נעים.

האם ניסית אי־פעם… לשַיֵּט

לוצ’יאנה: לפני שׁאשׁייט – אלמד איך לציית.

אדריאנה: וּמה אם הוּא לפזוֹל לצד עלוּל?

לוצ’יאנה: אמתין בּסבלנוּת עד סוֹף פּיזוּל.

אדריאנה: שוּב סבלנוּת! למי יש סבלנוּת? – לזוֹ שלא היתה לה הזדמנוּת.

בסבלנוּת דוֹבקת רק המתרווקת.

אם נפש אוּמללה גניחה תשמיע נפציר בּה שתסתוֹם, סוֹף סוֹף, את פּיהּ.

אךְ אם הפּגע לנוּ יתרחש נרעיש עוֹלם ממנה פּי חמש.

כּך גם את – סבלנוּת תדרשי מכּוּלם כּי אצלךְ לא היוּ הגברים מעוֹלם.

אך אילוּ רק טעמת ממה שמפסידה אתּ היית כּבר מאבּדת את עצמךְ לטבּעת.

לוצ’יאנה: אם כּכה – אנשׂא, ואנסה לטעוֹם מן הזָּכר הזכר הזה. הנה העבד בּא. הוּא לבדוֹ.

(נכנס דרומיו מאפזוס)

אדריאנה: האם פּגשתָּ שׁם את אדוֹנךָ?

דרומיו מאפזוס: פּגשתי, ניגשתי – והתנגשׁתי.

אדריאנה: מה יש? כּלוּם לא נתן לךָ שׁלוֹם?

דרומיו מאפזוס: נתן לי. וּביד רחבה. עדוֹת שתי אֹזני.

אדריאנה: כּלוֹמר, נפלוּ דברים בּיניכם.

דרומיו מאפזוס: דברים? שינַי – הן שנפלוּ

לוצ’יאנה: אוּלי, פּשוּט, הוּכּה בּסנוורים?

דרומיו מאפזוס: הוּא שׁהוּכּה? אני הוּא שׁהוּכּיתי. ולא בּסנוורים אלא בּאגרוֹפים.

וגם מלקוֹת ספגתי. לא אחת, אלא שבע.

מלקה ראשׁוֹנה ושניה וּשלישית וּרביעית ומלקה חמישית וששית, עד שַׁבָּת המַּלקה.

לוצ’יאנה: האם שאלתָּ לחוות דעתוֹ?

דרומיו מאפזוס: את חוות דעתו חבט בזעם על קדקֹדי.

אדריאנה: אמוֹר, איפוֹא, מדוּע זה לא שב הביתה?

דרומיו מאפזוס: ובכן, גבירתי, לוֹמר את האמת: אין לי צל של ספק שבּעלך הוּא בּעל קרנַים.

אדריאנה: מה?

דרומיו מאפזוס:…וראוּי למיתה.

אדריאנה: כּיצד תעז, בּן־השיפחה, לתחוֹב את חֹטמךָ למיטת אדוֹניךָ?

דרומיו מאפזוס: אין כּוונתי למיטה המצמיחה קרנַים, אלא לקרנַים המצמיחוֹת מיתה. כּוונתי שׁבּעלך הוּא שׁוֹר נַגָּח, ושׁוֹר נגח דינוֹ – מיתה.

במלה אחת: הוּא, פּשׁוּט, משׁוּגע.

כּשביקשתיו לבוֹא לסעוּדה דרש ממני אלף דינרי זהב.

אני: “זמן ארוּחה”. הוא: “הזהב”.

אני: “הצלי נשרף”. הוּא: “הזהב”.

אני: “בּשם גבירתי”. הוּא: “הזהב”.

אני: “גבירתי…” "תתלה את גבירתךָ!

איני מכּיר שום גברת!"

אדריאנה: אתה אוֹ הוּא?

דרומיו מאפזוס: אני. כלוֹמר, הוּא.

“איני מּכיר” – זה הוּא – “שׁוּם בּית ושום גברת”. עדיין הוּא.

וכך הרים – עלי קוֹלוֹ – אני – עד כּי כּל לשׁוֹני דבקה לתוֹךְ חיכּי.

אדריאנה: אמרת לוֹ שׁהבּשׂר מוּכן?

דרומיו מאפזוס: בּגלל בּשׂר הן רצתי כּל הדרך –

וסוֹפי שכּמעט הלכתי בּדרך כּל בשׂר.

אדריאנה: חזוֹר לשם, והביאוֹ הבּיתה.

דרומיו מאפזוס: לחזוֹר לשם, כּדי לעוּף לכאן?

שִׁלחי אחר, בשם האל ממעל.

כּי די לי כּבר בּנעל של הבּעל.

אדריאנה: מהר, או אנקר את שתי עיניךָ.

דרומיו מאפזוס: את תנקרי את שתי עיני, והוּא יבעט בּישבני – והרי לך “עין – תחת – עין”.

תוֹדה. אני מעדיף להיוֹת כּעבד שׁאין לוֹ הוֹפכין!

אדריאנה: שליחוּת כּזוֹ – כּבוֹד גדוֹל, נוֹכל!

דרומיו מאפזוס: אני מוֹחל. אוֹהב אני דבר בּעיתוֹ

אךְ לֹא בּעיטה שׁלֹא בּעיתה.

אמנם אין עכּוּזי עשׂוּי זכוּכית, אך בּכל זאת איננוּ כּדוּר־רגל.

אַתּ תבעטי לשם, והוּא יבעט לפֹה, עד שאכּנס לשׁער, שצדיקים יבוֹאוּ בּוֹ.

(יוצא)

לוצ’יאנה: פּניךְ זוֹעפים שוּב, אחוֹתי.

אדריאנה: כּי הוּא מצהיל פּנים לזוּלתי, בּעוֹד אני גוֹועת למבּט.

האם הזמן בּרשׁעוּתוֹ מרט כּל יוֹפי מלחיי? – הוּא האשם.

אם חיוּכי אפוֹר, משעמם ושיחתי דלה וּמייגעת – הוּא שכּיבּה בּי כּל ניצוֹץ ולהט.

ואם חיצַי הזוֹהרים קהוּ מי האשם בּכך? זה הוּא. רק הוּא.

אם יש בּי חרבוֹת – ידוֹ הרסה.

אם יש הריסוֹת – ידוֹ החריבה.

וִיפִי פּני, אשר כּמש, דעךְ – מבּט שמשי אחד – הוּא שוּב יפרח.

אךְ הוּא מאיר שמשוֹ לשדוֹת זרים, כּצבי עליז, פּרוּע, קל רגלַים.

לאחרוֹת הוּא שר ‘שיר השׁירים’, ולי? ולי נשאר "שיר השׁירַים'.

לוצ’יאנה: שוּב הקנאה? סלקי אוֹתהּ בּשׁוֹט.

אדריאנה: רק השׁוֹטים חסרי הרגשׁוֹת אינם יוֹדעים מה פּשׁר הקנאה.

כּן, הוּא נאה, הוּא חֹמד לעינַים, אחרת כּבר היה מזמן בּבּית.

היוֹם, אחוֹת, הבטיח לי שרשרת.

וּלואי וּבגללה הוּא מאחר.

ולא בּשל תכשיט ממין אחר.

ראי, אחוֹת, טבּעת של זהב ואבן־חן קבוּעה בּה, בּרֹאשהּ.

האבן כּבר השחירה משָּׁנים, אך הזהב – זהב הוּא, כּלפנים.

אני – בּרקי הוּעם. גם הוּא עכשיו עימעם את זוֹהרוֹ בּחטאיו.

האבנים קהוּ. הוּעם האוֹדם.

אך הזהב – אוֹתוֹ זהב כּמוֹ קוֹדם.

לא. אם יוֹפיי אינוֹ עוֹד כּליל שׁלמוּת אבכּה, אחוֹת. וּבבכיי – אמוּת.

טוֹב לי מוות נאוֹת מחיים של שיפחה עזוּבה ונחרפת.

לוצ’יאנה: מה רבים השׁוֹטים הגאים הסוֹגדים לקנאה המטוֹרפת!

(יוצאות)

תמונה שניה    🔗

(נכנס אנטיפולוס מסירקוז)

אנטי' מסירקוז: הכּסף שהפקדתי בּידי דרוֹמיוֹ מוּנח לבטח בּפּוּנדק. העבד סוֹבב בּשוּק וּמחפּשׂני. כּך מסרוּ לי.

עוֹד לא שׂוֹחחנוּ בּרצינוּת מאז שלחתיו לשם. אבל הנה הוּא בא.

(נכנס דרומיו מסירקוז)

וּבכן, אישי! מה שׁלוֹם מצב הרוּח?

אוּלי תרצה להתבּדח שוּב?

אינךָ יוֹדע על פּוּנדק ‘הסוּס’, וגם זהב ממני לא קיבּלת?

וּגבירתךָ, אשתי, אוֹתךָ שלחה לקרוֹא אוֹתי לסעוּדה?

מה זה קרה? מדעתךָ יצאת שכּך ענית לי, ללא בּוּשׁה?

דרומיו מסירקוז: עניתי, מר? מתי הוֹצאתי הגה?

אנטי' מסירקוז: עוֹד לא חלפה מאז חצי שעה.

דרומיו מסירקוז: לא ראיתיךָ, אדוֹני, מאז שלחתני לפּוּנדק עם הזהב.

אנטי' מסירקוז: נבל. הכחשת כּי זהב קיבּלת, ורק סיפּרת לי על גבירתךָ.

הספּקת כּבר להתחרט, לא כן?

דרומיו מסירקוז: נעים לפגוֹשׁ אדם עליז כּמוֹךָ, אוּלם, אשׁבּיעךָ: אמוֹר לי, אנא, מה פּשר הבּדיחה החבוּטה?

אנטי' מסירקוז: גם אם היא חבוּטה קצת, הבּדיחה, מיד תראה דבר חבוּט ממנה.

(מכה אותו)

דרומיו מסירקוז: עצוֹר, בּשם האל, אדוֹן, עצוֹר! אוּלי בּדיחה טוֹבה היא, אך – מוּזר! – אוֹתי איננה מצחיקה. אנא, אמוֹר לי: על מה זכיתי בּכּבוֹד הזה?

אנטי' מסירקוז: על כּי לא פּעם, בעיתוֹת רצוֹן, אתה הוֹפך שׁוֹטה שלי. אתךָ טוֹב לפטפּט. עסיס ליצנוּתךָ מחזיר אוֹתי לא פּעם אל עצמי גם בּרגעים של אהבה עיוורת אוֹ סבל, הנראה ללֹא נשׁוֹא.

בּזרוֹח שמש – צְחק, ליצן, וּצְהל. אך עם שקיעה חסוֹם, מוּקיוֹן, את פּיךָ!

להתלוֹצץ עלי? – בּבקשׁה. אך דע כּיצד לקרוֹא בּמבּטַי מתי! אחרת גוּלגֹלתךָ בּסכנה.

דרומיו מסירקוז: חיי, איני מבין על מה הוּכּיתי.

אנטי' מסירקוז: על מה הוּכּית, זד? על קדקֹדךָ. אינךָ זוֹכר?

דרומיו מסירקוז: זוֹכר, אבל מדוּע?

אנטי' מסירקוז: לכל דבר סיבּה וּמסוֹבב.

דרומיו מסירקוז: את הסיבּה עדיין לא מצאתי, אך המסוֹבב סוֹבב על צוארי. אני מוֹדה לךָ.

אנטי' מסירקוז: מוֹדה? על מה?

דרומיו מסירקוז: על אוֹתה צרה שנתת לי בּיד רחבה. על שהכּית אוֹתי בּכף מבּלי שיהיה בּי חטא גם כּקוֹצוֹ של יוד.

אנטי' מסירקוז: כּף, חית, יו"ד. אם רצוֹנךָ להשתעשע בּאוֹתיוֹת – ה"א לךָ! ואם לאתסתוֹם את הפּ"ה תצא מיד בּשׁי"ן ועי"ן!

האם הגיע כּבר זמן הארוּחה?

דרומיו מסירקוז: איני יוֹדע, אדוֹני. אבל כּשאני ממשמש בּאפּי מסתבּר לי שהקציצה כּבר מוּכנה.

אנטי' מסירקוז: אם כּך נשׂים אוֹתה על המחבת.

דרומיו מסירקוז: היא כּבר קיבּלה מחבט שאין כּמוֹהוּ. ראה, אדוֹני. בּכל פּעם שהרוּח הרעה תוֹקפת אוֹתךָ – אתה תוֹקף אוֹתי.

בּכל פּעם שדעתךָ מסתתרת – גם עלי להסתתר.

אתה מוּכּה בשגעוֹן, ואני מוּכּה כּפלַים.

וּלמכּוֹת יבשׁוֹת כּוונתי.

אנטי' מסירקוז: זה מפּני שאינךָ יוֹדע כּי לכֹּל עת ולכֹּל זמן. עליךָ להעריךְ את סבּא זמן הקרח.

דרומיו מסירקוז: סבּא זמן קרח הוּא, כּי אינוֹ מחזיר לעוֹלם שׂערה שנשׁרה.

אבל אני…

אנטי' מסירקוז: טעוּת.

דרומיו מסירקוז: טעוּת לעוֹלם חוֹזרת. לא כן שׂערה נוֹשׁרת.

אנטי' מסירקוז: אם האל קמצן כּל כך בּהצמחת שׂער, מדוּע הוּא מצמיח לנוּ צפרנַים חדשׁוֹת לבקרים?

דרומיו מסירקוז: טוֹבה צפּוֹרן אחת על היד מעשׂר שׂערוֹת על הרֹאשׁ. לא תמיד ריבּוּי השׂערוֹת על הקרחת מעיד על ריבּוּי השׂכל מתחת.

אנטי' מסירקוז: כּוונתךָ שמיעוּט השׂער מעיד על ריבּוּי השׂכל?

דרומיו מסירקוז: אוֹ, לא. לעתים מיעוּט השׂכל הוּא המביא למיעוּט השׂער. כּי מה שלא יעשׂה הזמן, יעשׂה מיעוּט השׂכל.

אנטי' מסירקוז: וכי כּיצד יכוֹל אדם להפסיד את שׂערוֹתיו שלא בּידי הזמן?

דרומיו מסירקוז: בּאותה מחלה משׁוּנה, שתחילתה נחת בּקצה אחד של חוּט השׁדרה – וסוֹפה קרחת בּקצהוּ השני.

אנטי' מסירקוז: לאיזה מין מחלה כּוונתךָ?

דרומיו מסירקוז: למין הזה בּדיוּק, למחלה שעליה נאמר: “מצא מין את דינוֹ.”

אנטי' מסירקוז: ואיך יכוֹל החכם להישמר מפּני המחלה?

דרומיו מסירקוז: על זה נאמר: “איזהוּ חכם? – השׁוֹמר על המוֹליד”. ואז אין חשש שתיפּוֹל משׂערוֹת רֹאשׁךָ ארצה, אוֹ לתוֹךְ צלוֹחית המרק שלפניךָ, כּאוֹתה שׂערה בּצלוּחית של מרק.

אנטי' מסירקוז: עסק בּיש.

דרומיו מסירקוז: עסק ביש שתחילתו עסק בּאשה. כּלוֹמר, כּשאתה נכנס עם רֹאש בּריא למיטה חולה, וסוֹפךָ שאתה נשאר קרח מכּאן – וּמכּאן.

אנטי' מסירקוז: תשׁוּבה מבריקה.

דרומיו מסירקוז: מבריקה לא פּחוֹת מקרחתוֹ של סבּא זמן הקרח.

אנטי' מסירקוז: על סבא הקרח אין זמן להתווכּח. אך מה עיני רוֹאוֹת?

(נכנסות אדריאנה ולוצ’יאנה)

אדריאנה: אנטיפוֹלוּס, כּיצד זוֹעף תּבּיט בּי וּלאחרת מבּטךָ תצהיל?

לא אשתךָ אני? לא אדריאנה?

היוּ ימים וּמרצוֹנךָ נשׁבּעת כּי לא שמעוּ אזניךָ מעֹולם מילים כּה מתוּקוֹת; כּי מעוֹלם עיניךָ לא חמדוּ כּל כּך; ידיךָ לא חשוּ רטט כּה ענוֹג. כּי מעוֹלם עוֹד לא ערב כּל כּך תבשיל לפיךָ עד שפּגשת בּי, אוֹתי ראית, שמעת, חשת, כּן, אוֹתי! אוֹתי! כּיצד, אישי, כּיצד לפתע כּך כּל כּך רחוֹק אתה מעצמךָ?

מעצמךָ. הרי תמיד הייתי עצם מעצמךָ. בּשׂר אחד.

יקר מן המוּבחר בּאבריךָ.

אל נא תקרע את עצמךָ ממני, מעצמךָ.

כּשׁם שאי אפשר טיפּה של מים לזרוֹק לתוֹך מעמקי הים, ושוּב אוֹתה טיפּה ממש לדלוֹת – כּשם שאי אפשר אותה למצוֹא כּך אי אפשר שתיפּרד ממני;

אנטי' מסירקוז: אני בחלד כּטיפּה של מים שבּחפּשׂהּ את אחוֹתהּ בּים גם היא עצמה אוֹבדת בּמצוּלוֹת.

אדריאנה: (משסעת אותו) כּמה נפגע היית, יקירי, אילוּ שמעת כּי בּךָ בּגדתי.

וכי גוּפי זה, שהוּקדש לךָ נטמא פּתאוֹם בּתאוה יוֹקדת.

כּלוּם לא היית אז יוֹרק, בּוֹעט בי, מטיח בּי את הוֹד בּעלוּתךָ, חיש מקרקף את מצח הזוֹנה וגם מאצבּעי הבּוֹגדנית כּוֹרת ללא רחם את הטבּעת, נשׁבּע בּקוֹל לעד לא לראוֹתני?

אנטי' מסירקוז: אבל אני…

אדריאנה: (משסעת אותו) ודווקא משוּם כּך, כּך בּדיוּק עוֹשׂה היית. הוֹ…

(מציגה התקפת־תאוה פתאומית)

שוּב התשוּקה עוֹלה, מפעפּעת.

דמי חוֹמר. שׁוֹקק. התאוה… אם נהיה בּשׂר אחד – וּתכזב לי, אני אמוֹץ את כּל הרעל מבּשׂרךָ, וכך ידבק גם בּי חטא תזנוּניךָ.

על כּן נכריז שביתת נישׁוּק ונשק, כּך אשאר זכּה. וגם אתה תוּכל לשמוֹר על טוֹהר נשקךָ.

אנטי' מסירקוז: גבירה נאוה. אלי את מתחננת? בּעיר הזאת אני רק שעתַים,

ולי זרה עירך כּתחנוּנַיךְ.

וגם אם אאמץ את בּינתי איני מבין על מה את מדבּרת.

לוצ’יאנה: בּוֹשׁ, היכּלם, אחי! בּשם האל! מדוּע תתעלל בּאחוֹתי
אשר להזמינךָ לסעוּדה שלחה זה כּבר את דרוֹמיוֹ.

אנטי' מסירקוז: מה?

דרומיו מסירקוז: אוֹתי?

לוצ’יאנה: אֹותךָ. וגם סיפּרת בּשׁוּבךָ כּי אדוֹנךָ היכּה אוֹתךָ עד דם, וגם הכחיש כּי בּית ואשה לוֹ.

אנטי' מסירקוז: האם קשרת קשר עם הגברת, וּמה תנאי הבּרית שבּיניכם?

דרומיו מסירקוז: אני? לא ראיתיה מעוֹלם.

אנטי' מסירקוז: שקרן ארוּר. הרי דבר שליחוּתהּ מסרת לי בּשׁוּק בּמוֹ שׂפתיךָ.

דרומיו מסירקוז: נשׁבּעתי בּחיי!

אנטי' מסירקוז: אם זוֹ אמת – כּיצד למדה הגברת את שׁמוֹתינו? אלא אם כּן בּדרך של כּישׁוּף.

אדריאנה: אין זה הוֹלם אדם נשׂוּא פּנים להתחבּר לעבד הפּוֹחח, וכך לשׂים את יגוֹני לקלס.

אם אשמתי היא שמאסת בּי – אמוֹר מיד, אך אל נא תתעלל בּי.

(נצמדת אליו, פורפת את חולצתו ומנסה לגרותו)

בּוֹא, קרב, אישי. אפרוֹף את חוּלצתךָ…

היער הוּא גבוֹה ועבוֹת אתה הוּא התמיר בּאילנוֹת.

מוּצק, שׁזוּף משמש ושנים.

אתה הוּא החסוֹן באלוֹנים.

וגפן חלוּשה ומהססת אל גזעךָ נצמדת, מטפסת…

אך אם לפתע שׂיח חמדני חוֹמד לגזוֹל אוֹתךָ, את אילני,

והוא נלפּת אליךָ מוּל עינַי – אני אחניק אוֹתוֹ בסנסינַי.

(בלחישה ארוטית) אנחנוּ שני עצים לבד,בּחוֹרשׁ.

אני רוֹצה לחוּשׁ אוֹתךָ משׁוֹרשׁ…

אנטי' מסירקוז: כּן, היא אלי דוֹברת. מי היא, מי?

האם נישׂאתי לה בּחלוֹמי?

אוֹ שמא אנוֹכי חוֹלם כּעת?

אם אשמע לה – היהיה זה חטא?

היא די נאה. לכן, בּלב דוֹפק, כּדאי לי ליהנוֹת מן הספק.

לוצ’יאנה: לךְ, דרוֹמיוֹ, ואמוֹר למשרתים שיערכוּ את השוּלחן. מיד.

דרומיו מסירקוז: אוֹהוֹ היא מתחילה, בחוֹזק יד.

כּאן השׁדים פּוֹקדים – ואם אינךָ שׁוֹמע…

(שם ידו על צווארו כרמז לחנק)

אך, אילוּ רק היתה לי כּאן איזוֹ קמיע.

אנטי' מסירקוז: מה שׁוּב הוּא ממלמל? קדימה, קוֹף!

דרומיו מסירקוז: אם כּכה השתניתי, סוֹף כּל סוֹף. איבּדתי צוּרתי. כּן, אדוֹני?

אנטי' מסירקוז: את מוֹחךָ איּבדת. גם אני.

דרומיו מסירקוז: אוֹ, לֹא. כּי גם גוּפי שׁוּנה. אמוֹר, האם לקוֹף הפכתי? אללי!

אני – כּקוֹף?!

אנטי' מסירקוז: טעוּת. אתה חמוֹר.

דרומיו מסירקוז: נכוֹן. הרי כּוּלכם רוֹכבים עלי, חוֹבטים בּישׁבני המחוּמר.

אחרת, אדוֹני, כּיצד אפשר שכּל הזמן קוֹראת אוֹתי בּשׁמי היא בּעוֹד אני איני יוֹדע מיהי?

אדריאנה: די. די. לא עוֹד אמשיך להשתטות לפני אדוֹן ועבד פּוֹחזים,

המחייכים בּבוּז. נלךְ לסעוֹד.

אתה, העבד, שמוֹר פֹּה על השער!

היוֹם נסעד למעלה, בּעלי, ושׁם אמחל על כּל תעלוּליךָ.

(לעבד) אתה, אם ישאלוּ לאדוֹנךָ – אמור “ישן הוּא!” אל תכניס שוּם איש.

לוצ’יאנה: וּבכן, שמעת, דרומיו? – שום אדם!

אנטי' מסירקוז: כּלוּם חי אני? אוֹ מת? אוֹ רק נרדם? האם כּל זה קוֹרה בּחלוֹמי?

מוּכּר לכּל, ורק לא לי עצמי.

אנהג כּמוֹתם רק כּכה אנצל, עד שנצא מתוֹך הערפל.

דרומיו מסירקוז: הלעמוֹד, אדוֹן, על המשמר?

לוצ’יאנה: עמוֹד, שוֹטה. אחרת – רע ומר!

אדריאנה: בּוֹא, בּוֹא, אנטיפוֹלוּס. כּבר מאוּחר…

(יוצאים)

 

מערכה שלישית    🔗

תמונה ראשונה    🔗

(נכנסים אנטיפולוס מאפזוס, דרומיו עבדו, אנג’לו הצורף ובלתזר הסוחר)

אנטי' מאפזוס: סלח־נא, סניור אנג’לו היקר.

סלח־נא אתה. אשתי הן לא תסלח על האיחוּר. אמור לה שהייתי בּחנוּתךָ, לראוֹת את השרשרת, ושמחר תביא אוֹתה אלינוּ.

אךְ מיהוּ זה? – נבל המעליל שבּכיכּר השוּק אוֹתוֹ הכּיתי, וגם האשמתיו שם בּגניבה של אלף דינרים?! ולדבריו הכחשתי גם כּי בּית ואשה לי.

מה פּשׁר הבּדיחה, שיכור אוּמלל?

דרומיו מאפזוס: נשׁבּע אני בּשם שׁדי השחת:

מנחת זרוֹעךָ – ספגתי נחת.

אילוּ היה עוֹרי נייר, וּמכּוֹתיך דיוֹ – סיפּוּר שלם בּכתב־ידךָ יכולת בּי לקרוֹא.

אנטי' מאפזוס: אתה, פּשׁוּט, חמוֹר.

דרומיו מאפזוס: אתה, פּשׁוּט, צוֹדק.

כי רק חמוֹר מוּלקה כּמוֹני– ושׁוֹתק.

אך גם מחמוֹרים כּדאי, סניוֹר, לזוּז.

להם עוֹד יש פרסוֹת. לך עוֹד יש עכּוּז.

אנטי' מאפזוס: (לבלתזר) מדוּע נעצבת, סניוֹר, אל לבבךָ?

מיד נבוֹא הבּיתה. שׁם, בּחיוּך בּרכה, מעדני מלכים נציע לפניךּ.

בלתזר: יָקרה לי בּרכתךָ מכּל מעדניךָ.

אנטי' מאפזוס: שוּלחן מלא בּרכוֹת – האֹכל בּוֹ יחסר.

מוּטב פּחוֹת בּרכוֹת, אבל יוֹתר בּשׂר!

בלתזר: בּשׂר? כּיצד תחשיב דברים כּל כּך זוֹלים!

אנטי' מאפזוס: בּרכה זוֹלה יוֹתר. מילים, מילים, מילים.

(ממלמל) מאין זה מוּכּר לי?

בלתזר: אשרי אדם בּרוּךְ.

אנטי' מאפזוס: אבוֹי לאיש בּרוּך ללא שוּלחן ערוּך.

בלתזר: הבּרכה עדיפה על בּשׂר ועל יין.

אנטי' מאפזוס: לאוֹרח צר־פה, וּמארח צר־עין.

בּביתי יש בּרכה לאוֹרח הבּא, אבל גם ארוּחה, בּה תֹאכל – ותּשׂבּע.

מה זה? נעוּל השער. קרא, דרוֹמיוֹ, למשרתוֹת.

דרומיו מאפזוס: (צועק) מריאן! בּריג’יט! ססיליה! הוֹ־הוֹ! ג’וּליאנה! מוד!

דרומיו מסירקוז: (מבפנים) נבל! סכל! פוֹחח! הוֹ־הוֹ! בן־זנוּנים!

פזר את הכּנוּפיה לכל הכּיווּנים.

וגם אם רק אתה ניצב שם לפני –

גם אז ניצב שם איש אחד יוֹתר מדי!

דרומיו מאפזוס: פּתח תיכף. אדוֹני ממתין בּחוּץ שעה.

דרומיו מסירקוז: (מבפנים) אמוֹר לו לטייל קצת. ההליכה בּריאה.

אנטי' מאפזוס: מי שם, ליד השער? פּתח מיד, חצוּף!

דרומיו מסירקוז: (מבפנים) אפתח בעוֹנג רב קרקפת ופרצוף!

אנטי' מאפזוס: אני רעב, שמעת?! רעב!

דרומיו מסירקוז: (מבפנים) זה פרט חשוב. לךְ לאכוֹל, ספּחת. ותשכּח לשוּב!

אנטי' מאפזוס: מי זה המגרשני מתוֹך בּיתי שלי?!

דרומיו מסירקוז: (מבפנים) אני הוּא, השׁוֹער. ודרוֹמיוֹ – זה הוּא שמי.

דרומיו מאפזוס: לא רק את תפקידי, הוּא גם את שמי גזל.

שניהם עוֹד לא הביאוּ אוֹשר אוֹ מזל.

וּבמקומי ארשה לוֹ בּשניהם לזכּות בּתנאי שׁבּמקוֹמי יחטוֹף גם קצת מכּוֹת.

בס: (מבפנים) מה כּל הרעש, דרוֹמיוֹ?

דרומיו מאפזוס: הוֹ, בֶּסי!

בס: (מבפנים) מה קרה?

דרומיו מאפזוס: לאדוֹני פּתחי־נא, בּסי יקרה!

בס: (מבפנים) אמוֹר לאדוֹנךָ – היוֹם כּבר מאוּחר.

הסעוּדה כּבר תמה. שינסה מחר.

אנטי' מאפזוס: הקשיבוּ! את השער פִּתחוּ לרווחה!

בס: (מבפנים) תפתח האדמה את פּיהּ בשבילךָ!

דרומיו מסירקוז: (מבפנים) הידד! קדימה, בּסי! תשוּבה כּהלכה!

אנטי' מאפזוס: מה, עוֹד סגוּר השער?

בס: (מבפנים) מה, עוֹד הפּה פּתוּח?

אנטי' מאפזוס: אני מוֹנה שׁלוֹשׁ.

בס: (מבפנים) אתה יכוֹל לנוּח.

אנטי' מאפזוס: אני אדוֹן הבּית! פּתחי! שמעת, מוּפקרת?

בס: (מבפנים) אדוֹן הבּית כּאן הוּא, בּמיטת הגברת

אנטי' מאפזוס: הקשיבי, יצאנית. פּתחי מיד, מוּבן?!

בס: (מבפנים) אינני יצאנית, ואתה אינךּ נכנסן!

אדריאנה: (מבפנים) מי שם מפריע לי, וגם לבּעל?

דרומיו מסירקוז: (מבפנים) עירךְ, גבירתי, שׁוֹרצת בּני־בליעל.

אנטי' מאפזוס: אשתי, זוֹ את? מדוּע לא הקדמת?

אדריאנה: (מבפנים) מי הבּרנש? סלקוּ את המטוּמטם!

אנטי' מאפזוס: כּאן בּעלךְ. פּתחי־נא לי, אשתי!

אדריאנה: (מבפנים) מה? בּעלי? הוא כּאן, בּמיטתי!

אנטי מאפזוס אני רעב, אשתי החמוּדה!

אדריאנה: (מבפנים) אתה רעב? הנה הסעוּדה! (מריקה עליו דלי של שופכין)

אנג’לו: (מנקה בגדיו) צדקת, אדוֹני. כי בּביתךָ קיבּלנוּ גם בּרכה, גם ארוּחה.

בלתזר: מרוֹב ויכּוּח מה עדיף על מה זכינוּ למקלחת די חמה!

דרומיו מאפזוס: הוא שאמרוּ:

אִשָּׁה נַעֲלָה נָעֲלָה נַעֲלָהּ

וְנָעֲלָה אֶת הַדֶּלֶת בִּפְנֵי בַּעֲלָהּ.

אנטי' מאפזוס: הרוּח נכנסה בּה.

אנג’לו: (מביט בבגדיו) אין ויכוּח.

דרומיו מאפזוס: וּלואי נכנסנוּ אנוּ, כּמוֹ הרוּח! כּך, מרעב וקוֹר בּחוּץ לגווֹע, ושמה – פּשטידה חמה כּמוֹה!

אנטי' מאפזוס: חכּה, את כּל השער ננַגֵח!

דרומיו מסירקוז: (מבפנים) קרנַים יש לךָ! עלה קרֵח!

אנטי' מאפזוס: (מנסה שוב בדבר שידול) אתה מוּכן לפתוֹח בּשׂיחה?

דרומיו מסירקוז: (מבפנים) לפתוֹח בּשׂיחה? – אפילו בְשׂמחה.

לפתוֹח את השׁער? – אפילוּ לא בּצער.

אנטי' מאפזוס: מתי, אם כּן, תפתח את הדלתוֹת?

דרומיו מסירקוז: (מבפנים) כּשהדגים ישירוּ, והינשׁוּף ירקוֹד.

אנטי' מאפזוס: אפרוֹץ, איפוֹא, הָבִיאוּ אַיל של בּרזל!

דרומיו מסירקוז: (מבפנים) האיל, כּשׂעיר, סוֹפוֹ – לעזאזל!

מוּטב שתתרחק. כּי בּצאתי לרחוב אם לא תהיה רחוֹק – יהיה סוֹפךָ קרוֹב!

אנטי' מאפזוס: הבא לי, דרוֹמיוֹ, איל של ברזל.

בלתזר: רק אנא בלי פזיזות, מכוּבּדִי;

כּי זה הקרב על כּבוֹד שמךּ הטוֹב.

אוּלי עכשיו נדמה לךָ כּי פּתע חוּלל שמך הטוֹב בּיד אשה אך תבוּנתךָ, שהוּכחה לא פּעם,

וּצניעוּתה, גילה, מעלוֹתיה של אשתךָ אוֹמרים כי יש סיבה, גם אם נסתרת היא ממךָ עדיין.

אל נא תחשוֹש. כּי היא עוֹד תתנצל על שסגרה השער בּפניךָ.

שמע לי, והתאזר בּסבלנוּת.

אל ‘הנמר’ נלך לסעוֹד יחדיו.

עם רדת ערב לבדךָ תשוּב, ואז תשמע הסבּר נאוֹת מפּיה.

אך אם תפרוֹץ בכוֹח ואגרוֹף לאוֹר היוֹם, וּלעיני הכֹּל, תהיה מחר בּפי האספסוּף רק לשנינה וּלמשל.

המוֹניטין אשר צברת בּעמל ירד לתוֹהוּ. והרכילוּת, ארסית וזדוֹנית מאין כּמוֹה,

תרדוֹף אוֹתךָ גם כָשתשכָב בּקבר.

יש סוֹף לכל דבר אשר התחיל.

רק לאחת אין סוֹף – ללשׁוֹן רכיל.

אנטי' מאפזוס: אתה צוֹדק. בּוֹא, נסתלק בּשקט, וכך נצא, על אף הכּל, לשמוֹח.

אני מכּיר צפּוֹרת חמוּדה – יפה, פּקחית, פּראית, אך מעוּדנת.

זוֹ קוֹרטיזנה שׁכּוּלה מוּסר.

הקוֹרטיזנה וּמפרנסת כּל בּשׂר.

מאז רחב עוֹד לא בּרא אלוֹה מוֹכרת מזוֹנוֹת אשר כּמוֹה.

נלךְ לשם. אמנם אשתי לא פעם נתנה לי כּבר מנה כּהלכה על כּל מנה אשר אצלה קיבּלתי.

אך זהוּ נתח הטעים לבטח.

והפתעות… תפריט לטעמי.

אתה, צוֹרף, מהר־נא לביתךָ.

את השרשרת – היא כבר מוּכנה, ללא ספק – הבא מיד אלינוּ, אל ‘הקיפוד’. כּך שׁם אוֹתוֹ מקוֹם.

השׁם מטעה, אולי, כּי בּקיפּוֹד אסור לגעת. אבל בה – מוּתר.

ובכן, אצלה אתה יכוֹל בלי פּחד לטמוֹן את שתי ידיךָ בּצלחת.

אך כּך, הבא לשם את השרשרת, ושם אתן אוֹתה למארחת – ולוּ רק להקניט את הסוֹררת.

כּלוֹמר, אשתי. הוֹ, אנא, הזדרז!

(הצורף יוצא)

בּזבּוּז ממון? אמת וגם יציב.

אך לנקמה תמיד נמצא תקציב.

ואם אשתי הדלת נעלה עוֹד יש דלתוֹת פּתוּחוֹת לבעלה.

(יוצאים)

תמונה שניה    🔗

(נכנסים לוצ’יאנה ואנטיפולוס מסירקוז)

לוצ’יאנה: כּיצד, דודי, שכחת כּה מהר מה חוֹבתוֹ, של בּעל? איךְ, לפתע
בּמלוֹא אביב פּוֹרח וזוֹהר אהבתך גָועה, כּבתה ומתה?

אם אחוֹתי נשׂאת לאשה בּגלל כּספּה – האר פּנים אליה.

חייךְ לה, ונשׁק לה בּלי בּוּשׁה.

בּגלל כּספּה, אם לא בּגלל עיניה.

אל נא יהיוּ עיניךָ הראי המבשׂר: “איני אוֹהב. אהבְתי.” וְלשוֹנךָ – גם היא אל־נא תהי

גנב טירוֹן, המתרברב: “גנבתי”.

כי הבגידה, כּכל הממזרים איננה חטא, כּל עוֹד שוֹמרים אוֹתה בּסוֹד.

על כּן, גם אם לבּךָ עוֹרג לאוֹר ובגן אחר שתוּל הוא בינתים אל נא תשׁכּח כּל פּעם לעדוֹר את גינתךָ הישנה, בּבּית.

גם אם לבּךָ בּוֹחל בּקרבתהּ מַלא את המעט אשר תדרוֹש היא.

כּי כל אשה בּלי קוֹשי מתפּתה למה שגבר מעניק בּלי קוֹשי.

היא תאמין לכל אשר תֹאמר, לכּל, אם רק תצהיל פּנים וסבר.

גם השקרים ימתיקו טעם מר.

וּלשַקר? בּזה מוּמחה כּל גבר!

אנטי' מסירקוז: גבירה נאווה, מה שמךְ איני יוֹדע.

גם לא אדע כּיצד נִגְלָה לךְ שמי.

אלא אם כּן נשלחת לתעתע מתוֹך עוֹלם נפלא מעוֹלמי.

סביבי מוּזר הכּל, מטיל בי פחד.

נפשי תוֹעה, מוּכּית בסנוורים.

עני: מדוּע את אוֹתי שוֹלחת לאחוֹתךְ, לרעוֹת בּשּׂדוֹת זרים?

מדוּע זה נגזר עלי לטבּוֹע בּים דמעוֹת קוֹלח ונגרש?

מי את? אשה? אוֹ שֵד? אוֹ בּת אלוה?

הפכיני־נא ליצוּר אַחֵר חָדָש.

אוּלם כּל עוֹד אני אני, נשבּעתי:

רווק אני, מאז ומתמיד. באחוֹתךְ כָּזֶרת לא נגעתי.

נפשי יוֹצאת אליךְ, סירוֹנית!

הו, סירוֹנית יפה וּמְפַרְכֶּסֶת.

שירךְ אכזר, אךְ צליל קוֹלךְ אוֹהַב.

פִרְשִׂי, פרשׂי־נא על גלי הכּסף את תלתליךָ, תלתלי זהב.

וּכתינוֹק בּעריסה רוֹגעת אשּׁוּט דוּמם לקץ נוֹרא, איוֹם.

איני פּוֹחד. כּל עוֹד נפשי יוֹדעת: שירךְ שלךְ שילחני אל התהוֹם.

לוצ’יאנה: מה זה, דוֹדי, קרה לךָ היום?

אנטי' מסירקוז: האהבה, היא התלקחה פתאום.

לוצ’יאנה: אם כּך, לאחוֹתי מהר ולךְ!

אנטי' מסירקוז: הוֹ, לא. לאחוֹתהּ של אחוֹתךְ.

לוצ’יאנה: זו אחותי.

אנטי' מסירקוז: זו את. עצמך. שמעי. עצמך – עצמי. הטוב שבעצמי.

בבת עיני. חמדת כל נשמה. גן עדן חי על פני האדמה.

לוצ’יאנה: עיניךָ מבּיטוֹת בי מוּזרוֹת.

אנטי' מסירקוז: קרני שמשךּ אוֹתן מסנוורוֹת.

לוצ’יאנה: ראייתךָ תחזוֹר לתיקוּנה אם תסתּכּל בשמש הנכוֹנה.

אנטי' מסירקוז: היי שלי. אהובתי, לוצ’יאנה!

לוצ’יאנה: אנטיפוֹלוּס, די!

אנטי' מסירקוז: (כורע) אנא!

לוצ’יאנה: ארוּץ לאדריאנה!

(יוצאת)

(נכנס דרומיו מסירקוז)

אנטי' מסירקוז: לאן זה, דרוֹמיוֹ? מה הבּהלה?

דרומיו מסירקוז: אתה מכּיר אוֹתי, אדוֹן? אמוֹר לי –

האם אני הוּא דרוֹמיוֹ עבדךָ? האם אני – אני?

אנטי' מסירקוז: אתה הוא דרוֹמיוֹ. אתה עבדי, אתה – אתה. מדוּע?

דרומיו מסירקוז: חמור אני. סמרטוּט ביד אשה.

אנטי' מסירקוז: ביד אשה? מדעתךָ יצאת?

דרומיו מסירקוז: כּן, אדוני. מדעתי יצאתי. ולא יצאתי מרצוֹני הטוֹב. פּשׁוּט, הוּצאתי –

וּבידי אשה, אשר רוֹדפת אחרי, דוֹרשׁת.

אנטי' מסירקוז: מה היא דוֹרשׁת?

דרומיו מסירקוז: היא נאה דוֹרשת, אבל אני אין לי כוֹח נאה לקיים. היא דורשת שאכּנס לעוֹבי הקוֹרה. אבל אילוּ רק ראית כּמה היא עבה, הקוֹרה! כּקוֹרת בּית הבּד.

אנטי' מסירקוז: וּמיהי העלמה הכּבוּדה?

דרומיו מסירקוז: לא כּבוּדה, אלא כּבדה.

בּמקוֹם שהיא עוֹמדת צדיקים גמוּרים אינם עוֹמדים. פּשׁוּט, אין מקוֹם. היא כּל כּך כּבדה, העלמה, עד שאי אפשר לפנוֹת אליה מבּלי לוֹמר לה בתחילה “במחילה מכֹּבדֵךְ”.

אנטי' מסירקוז: כלומר, היא נתח הראוּי להתכּבּד בּוֹ.

דרומיו מסירקוז: להחנק בּוֹ, כּוונתךָ. מוּטב לוֹמר – היא עיסה, עיסה ששום נחתוֹם לא יסכּים להעיד עליה, כּי שלוֹ היא. וּכשׁהיא פּוֹתחת את פּיהּ היא יכוֹלה לבלוֹע את קוֹרח וכל עדתוֹ. היא פּשׁוּט הוֹפכת את כּל הקערה אל פּיה.

פותחת בּכד – וּמסיימת בּחבית.

אנטי' מסירקוז: בּקיצוּר, דג שמן לחתוּנה?

דרומיו מסירקוז: כּן, דג שמן ממנה לא ראית. הלוייתן סרדין לעוּמתה. אילו רק ראית את חלק גוּפה שעליו היא יוֹשבת. כל מוֹשׁב אינוֹ מוֹשׁב סתם, אלא מוֹשׁב המליאה.

וּכשהיא הוֹלכת וּמתנוֹעעת, זוֹ לא סתם תנוּעה. זוֹהי, פּשׁוּט, תנוּעת המוֹשׁבים.

אנטי' מסירקוז: ואיפֹה מצאת את המציאה?

דרומיו מסירקוז: בּמטבּח, כּמוּבן, שם היא עוֹבדת. וּפניה שחוֹרים כּשוּלי הקדרה שבּה היא מבשלת. כּוּלה נוטפת שוּמן וחלב.

השימוש היחידי שאפשר לעשׂוֹת בּה, לדעתי, הוא פּשוּט להשתמש בּה כּמנוֹרת
שמן, וּברגע שתתחיל להאיר – לברוֹח ממנה לאוֹרה שלהּ. אני נשבּע כּי סמרטוּטי סחבוֹתיה והחֵלב שעליהם היוּ ממיסים אפילוּ את החוֹרף הפוֹלני הקשה ביוֹתר.

אם היא תזכּה ותחיה עד שיישׂרף העוֹלם, היא תבער לפחוֹת שבוּע אחריו.

אנטי' מסירקוז: וּמה מראה פּניה?

דרומיו מסירקוז: שחוֹרים, כּצבע נעלי, אם כּי לא כּל כּך נקיים, כּמוּבן. בּקיצוּר:

פּני הדוֹר – כּפני החֵלב. היא קיבּלה ברצינוּת את הפּסוק “בּזיעת אפּיךָ תֹאכל לחם”. והיא אוֹכלת, כּנראה, הרבּה לחם, אם לשפּוֹט לפי כמויות הזיעה הניגרוֹת מפּניה. יכוֹל אדם לשקוֹע בּה עד לברכּיו.

אנטי' מסירקוז: צרה כּזוֹ אפשר לשטוֹף בּמים.

דרומיו מסירקוז: אוֹ, לא כּזוֹ. לזוהמה כּזוֹ לא יספּיק גם המבּוּל של נֹח. חבל על כּל טיפּה.

אנטי' מסירקוז: וּמה שמהּ של היפהפיה?

דרומיו מסירקוז: בּס, אדוֹני, והיא עוֹזרת, אבל רוֹחבּהּ יוֹתר מזרת. שׁיפחה, אַמה;

אבל רוֹחבּהּ כּשש אמוֹת. כּוונתי בּמתנַים.בטַליה. זוֹ לא סתם טליה. זוֹ הַא בּהַא תליא.

אנטי' מסירקוז: כּלוֹמר, יש לה הקף רחב?

דרומיו מסירקוז: אם יש לה הקף רחב? הקף רחב כּמוֹ שיש לה, לזוֹנה, לא ראוּ מאז רחב הזוֹנה.

אנטי' מסירקוז: וּמה אוֹרכּהּ?

דרומיו מסירקוז: אוֹרכּהּ כּרוֹחבּהּ. ורוֹחבּהּ כּאוֹרכּהּ. המרחק מכּף רגלהּ לקצה גוּלגוֹלתה

הוּא בּדיוּק כהקף מֹתניה. כּלומר, היא עגוּלה. כּמוֹ כּדוּר הארץ. הפוֹך בּה והפוֹך בּה, שהכּל בּה. כּל ארצות תבל.

אנטי' מסירקוז: הוֹ, כּך? בּאיזה חלק מגוּפה נמצאת אירלנד?

דרומיו מסירקוז: מאחוֹר, כּמוּבן. תוּכל לגלוֹת אוֹתה בּנקל לפי הצחנה.

אנטי' מסירקוז: וסקוֹטלנד?

דרומיו מסירקוז: סקוֹטלנד ארץ ההרים? מלפנים, כּמוּבן. מעל קַו המַשווה.

אנטי' מסירקוז: מה עם צרפת?

דרומיו מסירקוז: צרפת מצטיינת תמיד במה שמזדקר מן הגוּף.

כּוונתי, כּמוּבן, לאף. וכי בּמה מזהים כיום את צרפת, אם לא בּאף?

אנטי' מסירקוז: והעינַים?

דרומיו מסירקוז: סין, כּמוּבן. רוֹאים זאת מיד לפי צרוּת העין, וּלפי הקִרבה הפתאומית לאף.

אנטי' מסירקוז: והיכן אמריקה?

דרומיו מסירקוז: אמריקה נמצאת עכשיו קצת רחוֹק מצרפת וּמסין. בּמצח. וכוּלה משוּפעת אבני ספּיר ויהלוֹמים בּדמוּת בּוּעוֹת וּפצעים וּמוּרסוֹת ושׁוּמוֹת, ישמרני אלהים.

אנטי' מסירקוז: ואשדוֹת הניאגרה?

דרומיו מסירקוז: בּסנטר. מפּלים־מפּלים.

אנטי' מסירקוז: והאוֹקיינוֹס השקט?

דרומיו מסירקוז: שָׁקט? לא. לא אצלה!

אנטי' מסירקוז: ואנגליה? היכן היא אנגליה?

דרומיו מסירקוז: שעה ארוכה חיפּשׂתי את צוּקי דוֹבר הלבנים, אבל כּנראה שאצלה

הם השחירוּ מזמן. מכּל מקוֹם, אם האד העכוּר העוֹלה מפּיה הוּא סימן לערפל האנגלי

הנפלא, הרי שאנגליה נמצאת בּפה, לא רחוֹק מן האף.

אנטי' מסירקוז: והוֹלנד? ובלגיה? וּשאר ארצות השפלה?

דרומיו מסירקוז: ארצוֹת השפלה? עד כּדי כּך לא השפּלתי את מבטי. לסיכּוּם, אדוֹני, אוֹתה מכשפה תוֹבעת זכוּת עלי, קוֹראת לי בּשמי ‘דרוֹמיוֹ’, נשבּעת כּי נתארסתי לה,

ואפילוּ נתנה בּי סימנים – היא מכּירה כּל אות סתר בּגוּפי, כּמוֹ הצלקת בכתפי, הבּהרת בצווארי, השׁוּמא הגדולה שעל זרוֹעי השׂמאלית, ועוֹד סימן אחד שלא כּאן

המקוֹם להרחיב עליו את הדיבּוּר. כּל כּך דיקה בּסימנים עד שאני, המוּם כּוּלי,
בּרחתי מפּניה כּמפּני לילית.

אנטי' מסירקוז: מדוּע?

דרומיו מסירקוז: מדוּע? כּי אינני רוֹצה ירכַים על צווארי.

אנטי' מסירקוז: עד כּמה שאני מכּיר אוֹתךָ…

דרומיו מסירקוז: כּן, כּשמדוּבּר בּשתילים רכּים. אבל אני אין לי כּוֹח להיתלוֹת באילן

גדוֹל. וּבכן, ברחתי. אבל כּל הבּוֹרח מן הגדוֹלה – הגדוֹלה מחזרת אחריו. ואלמלא כָּשׁלה בּריצתה הייתי כּבר חוֹרש בּעגלתה.

אנטי' מסירקוז: מהר, איפוֹא, ורוּץ אל הנמל.

ואם נוֹשׁבת רוּח נאוֹתה לא נעגוֹן בּעיר הזֹאת עוֹד לילה.

ואם תמצא ספינה – מיד לשׁוּק.

שם אחכּה לךָ בּקֹצר רוֹח.

עיר משוּנה. כּל איש אוֹתי מכּיר, אבל אני איני מכּיר אדם.

מוּטב לברוֹח. ורצוּי – מוּקדם!

דרומיו מסירקוז: וגם אני מכּלתי, מבּס, אנוּס לנוּס, לפני שׁאַאַנֵס.

(יוצא)

אנטי' מסירקוז: רק מכשׁפוֹת שׁוֹכנוֹת בּעיר הזֹאת.

על כּן הגיע זמן להסתלק. גם מפּני זוֹ, שכּכה מתיימרת

אשתי להיוֹת, אם כּי נפשי תגעל בּקרבתהּ. לא כן – בּאחוֹתה.

אח, אחוֹתה! כּמה פּיקחוּת ונוֹעם וחן מלכוּת! היא מקסימה כּל כּך.

כּמעט נפלתי אין־אוֹנים בּפּח.

חבל, אבל… לא אתפּתה שנית.

שוּב לא אקשיב לשיר הסירוֹנית!

(נכנס אנג’לו הצורף, ובידו השרשרת)

אנג’לו: סניוֹר אנטיפּוֹלוּס.

אנטי' מסירקוז: כּן, זהוּ שמי.

אנג’לו: (בגיחוך סלחני) ידוּע לי. הנה היא השרשרת.

אל ‘הקיפוד’ להביאה חשבתי, אך נתעכּבתי לליטוּש סוֹפי.

אנטי' מסירקוז: יפה. מה רצוֹנךָ שאעשׁה בּה?

אנג’לו: כּכל אשר עוֹלה על דעתךָ. למענךָ בלבד אוֹתה עשׂיתי.

אנטי' מסירקוז: למעני? אף פעם לא בּיקשתי.

אנג’לו: אף פּעם? לא. ואף לא פּעמַים.

עשׂרים פּעם? זה כּבר קרוֹב יוֹתר.

הנה היא. קח אוֹתה למעוֹנךָ וּתשַׂמח בּה לב רעיתךָ.

אני אבוֹא אחר הסעוּדה לגבּוֹת את המגיע.

אנטי' מסירקוז: מוּטב שאשלם עכשיו, אחרת שוּב לא תראה ממוֹן, גם לא שרשרת.

אנג’לו: יפה! מצב הרוּח השתפר.

להתראות!

(יוצא)

אנטי' מסירקוז: מה פּשר טוּב־הלב – איני יוֹדע.

אך מיהוּ הטיפּש חסר הדעת שיסרב למתנה מוּצעת?

עיר נפלאה. מה צוֹרך לעבוֹד אם שי כּזה נוֹתנים פֹּה ברחוֹבוֹת?

(נזכר בדרומיו) אוֹ, דרוֹמיוֹ. אל השוּק מהר אצעד.

אם יש ספינה – נשוּט, אבל מיד!

(יוצא)

 

מערכה רביעית    🔗

תמונה ראשונה    🔗

(נכנסים: הסוחר, אנג’לו הצורף והקצין)

הסוחר: מאז החג אתה חייב לי כּסף, וּכשם שלא הפצרתי עד היוֹם

כּך לא הייתי כּלל דוֹחק בּךָ גם בּעתיד.

אוּלם עלי לנסוֹע לפרס.

והנסיעה – עוֹלה בּכסף רב.

על כּן, אם לא תפרע חוֹבך מיד – עלי להסגירך אל השוֹטר.

אנג’לו: אנטיפּוֹלוּס חייב לי בּדיוּק אוֹתוֹ הסכוּם שאני חב לךָ.

דקה אחת בּלבד לפני שבּאת נתתי לוֹ שרשרת. בּחמש אגש אליו, לקחת את הכּסף.

בּוֹא־נא אתי. נצעד עד לביתוֹ, שם הוּא יפרע חוֹבוֹ, אני – חוֹבי.

(נכנסים אנטיפולוס מאפזוס ודרומיו מאפזוס, בשובם מן ‘הקיפוד’)

הקצין תוּכל לחסוך טירחה. הנה הוּא בּא.

אנטי' מאפזוס: בּעוֹד אני ניגש אל הצוֹרף, גש אל השוּק, ושם תקנה לי חבל.

בּוֹ אלמד כּבר לקח את אשתי וכל הכּנוּפיה, אשר העיזה לנעוֹל את הדלתוֹת. חכּה, הנה… הנה הוּא הצוֹרף. מהר לשׁוּק.

קנה את החבל, וחזוֹר מיד.

(עוברת לוּצ’ה, משרתת יפה, ודלי בידה)

דרומיו מאפזוס: הוֹלך החבל אחרי הדלי!

(יוצא אחריה)

אנטי' מאפזוס: (לצורף) אבוֹי לאיש השׂם בּךָ אימוּן.

הבטחת שתבוֹא עם השרשרת.

לא בּאתם. לא אתה, וגם לא היא.

אוּלי חשבת שאהבתנוּ תהיה עזה יוֹתר וּממוּשכת אם בּשרשרת ניקָשר. לכן לא בּאת?

אנג’לו: תמיד נעים לפגוֹש אדם שׁמח.

זה החשׁבּוֹן. וּפה רשוּם הכֹּל – מה משקלוֹ המדוּיק של הזהב, מה מחירה של מלאכת המחשבת, וכל הסכוּם, רק בשלוֹשה דוּקאטים גבוֹה מחוֹבי לאיש הזה. הוֹאל נא, בּטוּבךָ, כּעת לפרוֹע את החשׁבּוֹן. כּי רק בּשל החוֹב אין האדוֹן יכוֹל לצאת לדרך.

אנטי' מאפזוס: איני נוֹשׂא אתי סכוּם כּה גדוֹל.

קח נא, אישי הטוֹב, את האוֹרח וגם את השרשרת לביתי, וּלאשתי אמוֹר כּי בּיקשתיה לפרוֹע את הסכוּם אשר רשמת אוּלי אקדים לחזוֹר, ונתראה.

אנג’לו: אם כּך תביא עמךָ את השרשרת.

אנטי' מאפזוס: אוֹ, לא. מוטב שתביאה אַתּה.

אנג’לו: בּחפץ לב. האם היא כּאן, אתךָ?

אנטי' מאפזוס: אתי? אתךָ היא. אם ריקה ידךָ – תחזוֹר בּיד ריקה גם מבּיתי.

אנג’לו: אוֹ, די. אנא, אדוֹן. את השרשרת.

הרוּח נאוֹתה להפלגה, ואת האיש הזה דיוֹ עיכּבתי.

אנטי' מאפזוס: שמים. בּדברי לצוֹן כּאלה לא תכפּר על זה שלא הגעת אל ׳הקיפּוֹד' בּזמן.

לא די שהתחמקת מנזיפה, אתה מעז לבוֹא וּלהתקיף?

סוחר: כּבר מאוּחר. הוֹ, אנא, לעניין!

אנג’לו: אתה רוֹאה איך הוּא דוֹחק בּי. אנא… את השרשרת.

אנטי' מאפזוס: הבא אוֹתה – וּתקבל שׂכרךָ.

אנג’לו: אוּלם… הן מי כּמוֹך היוֹדע:

בּמוֹ ידי לךָ אוֹתה מסרתי. את השרשרת, אוֹ הכּסף. אנא…

אנטי' מאפזוס: אתה מוֹתח קצת את השרשרת. איפֹה היא? רצוֹני לראוֹת אותהּ.

סוחר: אין עסקי סוֹבלים דברי לצוֹן.

אדוֹן נכבד, ענה־נא – כּן, אוֹ לֹא.

אם לֹא – אשלח אוֹתוֹ מיד לכּלא.

אנטי' מאפזוס: לְמה אתה ממתין עכשיו?

אנג’לו: לכּסף, תמוּרתה של השרשרת.

אנטי' מאפזוס: איני חייב על מה שלא קיבּלתי

אנג’לו: קיבּלת, ולפני חצי שעה.

אנטי' מאפזוס: מאוּמה לא קיבּלתי. רק עלבּון.

אנג’לו: אם יש קרבּן פה לעלבּוֹן – אני הוא.

אני הוּא המוּקע פֹּה כשקרן.

סוחר: מספּיק. שׁוֹטר, אסוֹר אוֹתוֹ. בּשׁמי.

קצין: בּשׁמוֹ של הדוּכּס – אתה אסוּר.

אנג’לו: זה כּבר מתחיל לפגוֹע בּכבוֹדי.

אוֹ שתסכּים מיד חוֹבךָ לפרוֹע, אוֹ שאשלח את השׁוֹטר אליךָ.

אנטי' מאפזוס: לא אשלם על מה שלא קיבּלתי.

אסוֹר אוֹתי, שׁוֹטה, אם רק תעז.

אנג’לו: בּבקשה. אסוֹר אוֹתוֹ, קצין.

גם את אחי שלי מסגיר הייתי אילוּ נהג בּי בּחוּצפּה כּזֹאת.

קצין: בּשׁמוֹ של הדוּכּס – אתּה אסוּר.

אנטי' מאפזוס: (לקצין) עד שאפקיד את סכוּם הערבוֹן אני נשמע לךָ. (לצורף) אשר לךָ – זה יעלה לךָ הרבּה יוֹתר מן המתכת שבּחנוּתךָ.

משפּט אמת יוֹציאוּ בּאפזוּס, וייגלה קלוֹנך – לדראוֹן!

(נכנס דרומיו מסירקוז, השב מן המפרץ)

דרומיו מסירקוז: אדוֹן, ישנה ספינה לאפּידמנוּם, רגע היא עוֹגנת בּנמל

ועוֹד היוֹם תפליג. על סיפּוּנה את מטעננוּ העמסתי. גם קניתי

שמן, צרי, ולא שכחתי יי"ש.

היא מוּכנה לדרך, והרוּח קלה ועליזה. הכל ממתין רק לנוּ!

אנטי' מאפזוס: מה זה? השתגעת, תיש? איזוֹ ספינה?

דרומיו מסירקוז: זו שׁלשׂכּוֹר בּיקשת. הרי שלחתני לנמל.

לים.

אנטי' מאפזוס: כל הסְכָלִים הולכים אל הים, והים איננו מלא.

הרי שלחתיך להביא לי חבל, וגם היטב הסבּרתי לשם מה.

דרומיו מסירקוז: כּדי לתלוֹת אוֹתי, אני בּטוּח.

אך, אדוֹני, הרי אוֹתי שלחת לתוּר אחרי ספינה.

אנטי' מאפזוס: על זה, דוֹדי, נספּיק להתווכּח. גם נספּיק לתלוֹש את שתי אֹזניךָ השמוּטוֹת.

עכשיו מהר מיד לאדריאנה, מפתח זה תמסוֹר לה, ותֹאמר כּי בּשֹוּלחן, המכוּסה מרבד טוּרקי, מצוּי ארנק, והוּא מלא דוּקאטים.

עליה לשלחוֹ אלי מיד.

אמוֹר לה כּי אסרוּ אוֹתי בּרחוֹב, וזוֹהי ערבוּתי. מהר כּבר, עבד.

נזוּז, שוֹטר, לכּלא עד שׁוּבוֹ.

(יוצאים)

דרומיו מסירקוז: לאדריאנה? שם הרי סעדנוּ.

שם מחכּה לי בּס היפהפיה אשר גם אם אמתח את זרוֹעוֹתי לא אחבּק שמינית ממשמניה. היה מוּטב להתרחק כּעת.

אך מה גוֹרל העבד? – לציית.

תמונה שניה    🔗

(נכנסות אדריאנה ולוצ’יאנה)

אדריאנה: לוּצ’יאנה, האוּמנם נמס לבּךְ לפיתוּייו? אמרי, אחוֹת, מהר: הבּרצינוּת בּיקש הוא את ידךְ? האם היה עליז? נוּגה? חיוור?

האם יכוֹלת בּתוֹךְ עיניו לקרוֹא את נוֹגה הבּרקים שׁבּלבבוֹ?

לוצ’יאנה: אשה זוֹ – כּך טען – אינה אשתי.

אדריאנה: הרגשתי זֹאת היטב בּמיטתי.

לוצ’יאנה: ושוּב נשבּע: אני נֹכרי וזר.

אדריאנה: וגם בּזה דבר שקר לא אמר.

לוצ’יאנה: שאלתי אז: ומה עם אחותי? “אני אוֹהב”, אמר.

אדריאנה: את מי?

לוצ’יאנה: אוֹתי.

אדריאנה: לוֹמר דבר כּזה? כּיצד יכוֹל?

לוצ’יאנה: בּכשרוֹן. בּכשרון גדול. תחילה שיבּח את יוֹפיי. אחר את נוֹעם שיחתי.

אדריאנה: ומה אמר… לא. לא. שוּב לא אוּכל להתאפּק.

שהוּא נבל – בּזה אין שוּם ספק.

הוּא שֶׁבר כּלי. פּוּחלץ. דחליל. גוֹרילה.

מפלצת. שׁחץ. וחוֹזר חלילה.

אכזר. שׁוֹטה. גס רוּח. טרוּט עינַים.

שׂכלוֹ רפה. גוּפוֹ? – רפה כּפלַים.

סמרטוּט. סחבה בּלה וּמדוּלדלת.

לוצ’יאנה: ועל יצוּר כּזה את מתאבּלת? אם הוּא כּזה, אמרי: טוֹב שנפטרתי.

אדריאנה: אוֹ, לא. הוּא טוֹב יוֹתר משאמרתי.

הוּא טוֹב? הן הוּא ממש נפלא, הבּעל.

וּכמוֹ ציפּוֹר יוֹצאת אליו נפשי.

אוּלי על שפתוֹתי דברי קללה; אךְ לבּי תפילה זכּה וחרישית.

(נכנס דרומיו מסירקוז)

דרומיו מסירקוז: (נושם בכבדות) מהר… שולחן… ארנק… מהר… מהר…

לוצ’יאנה: אוֹי, דרוֹמיוֹ! איך אתה נוֹשׁם?

דרומיו מסירקוז: בּקוֹשׁי.

אדריאנה: ואדוֹנךָ איפֹה הוּא? מה קרה לוֹ?

דרומיו מסירקוז: מי?

לוצ’יאנה: האדוֹן.

דרומיו מסירקוז: הלך לאבדוֹן.

חטף אוֹתוֹ זאב בּעוֹר של כּבשׁ, כּלוֹמר, זאב טוֹרף בּמעיל של עוֹר, אשר לבּוֹ, לב נחוּשה, רכוּס בּכפתוֹרי נחוֹשת.

אדריאנה: מעיל של עוֹר?

לוצ’יאנה: וכפתוֹרי נחוֹשׂת?

דרומיו מסירקוז: מלחמת בּני נחוֹשת בּבני עוֹר.

זרזיר אשר אוֹרב בּמסתרים לנעוֹץ סכּין בּגב, לחבוֹט מעוֹרף.

לא לחינם הלך הזרזיר להיות אוֹרב בּמסתרים.

אדריאנה: אסוּר לךָ להתעלל בּי ככה.

מוּתר לךָ לוֹמר דבר בּרוּר.

דרומיו מסירקוז: אסוּר.

אדריאנה: מוּתר לךָ.

דרומיו מסירקוז: אסוּר, אמרתי.

אדריאנה: וּמה אסוּר?

דרומיו מסירקוז: לא מה, אלא מי. בּעלךְ.

הוּא שאסוּר. בּשרשרת.

אדריאנה: על איזה סְמָךְ?

דרומיו מסירקוז: על סמך מיסמךְ.

ואם יכוֹלתי להבין מה אמרו שם, בּרחוֹב, מדוּבּר בּחוֹב.

אדריאנה: טעוּת. אוֹציא לאוֹר את משפּטוֹ.

דרומיו מסירקוז: עד שתוֹציאי משפּטוֹ לאוֹר יכניס אוֹתוֹ בּעל העוֹר – לחוֹשךְ.

גבירתי, הוּא מחכּה לכֹפר. אנא.

הכּסף בּשוּלחן.

אדריאנה: לכי, לוּצ’יאנה.

(לוצ’יאנה יוצאת)

דבר חוֹב שלא שמעתי מימי.

זה מצלצל מוּזר קצת באֹזנַי.

דרומיו מסירקוז: עם שרשרת זה מצלצל אחרת.

הנה, שמעת? צלצוּל אחד.

אדריאנה: של השרשרת?

דרומיו מסירקוז: לא. של השעוֹן.

שעה אחת. איזוֹ שעה נפלאה. כּל האנשים קוֹנים את עוֹלמם בּשׁעה אחת.

אחת? אך מה זה? חי שמים.

לפני שעה צילצל הוּא שתַים.

אדריאנה: הזמן התחיל לצעוֹד אחוֹרנית.

דרומיו מסירקוז: ולמה לא? ודאי ראה שוֹטר בּדרך.

אדריאנה: האם גם הזמן יכוֹל לפשוֹט את הרגל?

דרומיו מסירקוז: ודאי גם לזמן יש לפעמים מחסוֹר בּמזוּמן. פּשׁוּט, לא שׂיחקה לוֹ השעה. אבל דיה לשעה בּצרתה, ואילו הזמן ממשיך לעשׂוֹת את שׁלוֹ. הוּא עוֹשׂה את שלוֹ, וּלפתע תוֹפשׂ אוֹתוֹ השׁוֹטר. מה

פּלא שהוּא נסוֹג לאחוֹריו?

(נכנסת לוצ’יאנה)

אדריאנה: קח, דרוֹמיוֹ, את הכּסף. היזהר.

ורוּץ אל אדוֹנךָ. אבל מהר! נלךְ־נא, אחוֹתי, להרגע.

אשה, מה גוֹרלה? רק דאגה.

תמונה שלישית    🔗

(נכנס אנטיפולוס מסירקוז)

אנטי' מסירקוז: כּל איש אשר פּגשתי בּדרכי בּרכַני, כְּבָרךְ ידיד מנוֹער,

וגם קרא בּשׁמי. היו כּאלה שכּסף לי הציעוּ. אחרים אוֹתי הזמינוּ לביתם. יש שהוֹדוֹ לי, על מעשים של אדיבוּת שלא עשיתי.

יש שהציעוּ לי את סחוֹרתם.

רק זה עתה חייט אחד קרא לי לחנוּתוֹ, ושם הראה לי משי אשר קנה ‘לפי בקשתי’.

וגם נטל מידוֹת גוּפי.

אין כּל ספק: תעתוּעי כּזב.

רוּחוֹת רעוֹת ומכשׁפוֹת שׁוֹכנוֹת פֹּה.

(נכנס דרומיו מסירקוז)

דרומיו מסירקוז: הנה, אדוֹני, הזהב אשר בּיקשת. מדוּע זה אתה נראה לפתע כּמוֹ אדם מוּל חרב המהפּכת?

אנטי' מסירקוז: איזה זהב? איזה אדם?

דרומיו מסירקוז: לא אדם שגוֹרש מגן העדן, אלא אוֹתוֹ אדם השׁוֹמר על השער.

לא אדם המהלך בלבוש עלי התאנה, אלא זה המהלך לבוּשֹ עוֹרוֹ של הכּבשׂ, אשר נשׁחט לכבוֹד הקצין. זה הצץ אחריךָ כּמלאךְ חבּלה, כּדי לשׂים אוֹתךָ אחת וּשתים – בּנחוּשתַים.

אנטי' מסירקוז: על מה אתה מדבּר?

דרומיו מסירקוז: אינךָ מבין? כּוונתי לזה, המיטלטל כּקוֹנטרבּס בּתוֹךְ נרתיק של עוֹר.

זה האיש, דוֹדי, הטוֹפח על גבּם של אנשים בּשעה שהם מטים לנפּוֹל, ואוֹסר אוֹתם על שקרסוּ תחתם. הוּא הוּא המבטיח לאסוֹר נבלים בּכבלים, וסוֹפוֹ שׁהוּא אוֹסר תינוֹק בּצינוֹק. הוּא המפגין מעשי גבוּרה בּאלה וקוֹץ בּה, ואוֹמר לכל אחד בּפנים מאירוֹת: “לכה, דוֹדי, לקראת כֶּלֶא!”

אנטי' מסירקוז: כּוונתךָ לשׁוֹטר?

דרומיו מסירקוז: סוֹף סוֹף. תפישׂה מהירה, דוֹדי, ללא ספק. כּן, כּוונתי לאחד מאבוֹת המזיקים, הסוֹבב בּשׁוּק עם אזיקים. אחד מאלה שעליהם נאמר: “חרש, שוֹטר וקטן!”

ולא סתם שׁוֹטר אלא קצין, בּעל גבוּרוֹת, תוֹפשׂ נוֹפלים וחוֹבש אסוּרים והוֹפך אוֹתם מיד לישני עפר. הוּא־הוּא המתפלל כּל ערב:

“מי כּמוֹךָ נוֹרא תהילוֹת, עוֹשׂה כֶּלֶא!”

אנטי' מסירקוז: המוֹציא לחם מן הארץ, והמוֹציא אדם מדעתוֹ. שוּב אתה מתחיל במלמוּליךָ. היש ספינה המפליגה הלילה?

האם נוּכל להסתלק?

דרומיו מסירקוז: וּבכן, דוֹדי, הרי כּבר לפני שעה הוֹדעתי לךָ, כּי הספינה ‘קדימה’ ממתינה בנמל, אבל אז אסר אוֹתךָ לפתע בּעל הגבוּרוֹת, ובמקומה הוֹפיעה הספינה ‘עצוֹר’. והנה גם מלאכי השרת אשר בּיקשתני להביא.

(מושיט לו את צרור הכסף)

אנטי' מסירקוז: האיש הוּא מטוֹרף. כּך גם אני.

ושנינוּ כאן שׁוֹגים בהזיוֹת.

בּרוּך יהיה כּל מי שיחלצנוּ.

(נכנסת הקורטיזנה)

קורטיזנה: פגישה נאה, אנטיפּוֹלוּס יקר.

רוֹאה אני כּי בּצוֹרף פּגשת, והשרשרת, שהבטחת לי, כּבר בּידךָ.

אנטי' מסירקוז: שׂטן, לכי ממני.

אל תנסי להתעלל בּי שוּב.

דרומיו מסירקוז: סליחה, כּלוּם זוֹ אשתוֹ של השׂטן?

אנטי' מסירקוז: לא, זה מלאך המוות.

דרומיו מסירקוז: גרוּע מזה, אמוֹ החוֹרגת של מלאך המוות. והיא מעיזה לבוֹא לכאן עם שׂמלה שיש בּה יוֹתר מפֶּתח דבר.

עם מחשׂוֹף שכּזה תענוּג הוּא לעמוֹד וּלהסתּכּל כּעני בּפּתח. שהרי בּשטח הפּרוּץ נראה הערוּץ, שאינו מוֹביל דווקא לכשלוֹן חרוּץ.

(עוצר בעד התלהבותו) אבל יש לזכּוֹר שהאוֹר השׁוֹפע מהן מקוֹרוֹ בּאש. והאש שׂוֹרפת ואוֹכלת כּל חלקה טוֹבה, אם אתה יורד עד לסוֹף כוונתי, המצוייה בּסוֹפוֹ של עמוּד השׁדרה.

כוונתי, תחילה אתה מעלה אבר כּנשר וסוֹפו שאתה מאבד אוֹתוֹ בּנשירה.

ומה המסקנה?

הרחק מן הזוֹנה.

אנטי' מסירקוז: אוּלי אינה דוֹמה לאחרוֹת?

(מתחיל להתפתות לקסמיה. תוקע בה מבט חולמני)

דרומיו מסירקוז: דין פּרוּצה – כּדין מאה.

קורטיזנה שניכם שרוּיים היוֹם בעליצוּת. אתי תבוֹאוּ, אוֹ שפֹּה נסעד?

דרומיו מסירקוז: אם תלך לסעוֹד עמה, אדוֹני, תֵאָלץ לאכוֹל בּפה סגוּר.

אנטי' מסירקוז: מדוע? (עדיין מביט בה במבט חולם)

דרומיו מסירקוז: כּי נאמר – “אל תפתח פּה לשׂטן!”

אנטי' מסירקוז: (מתנער מקסמיה) בּת שחת.

את דיבּרת על סעוּדה,אך, כּמוֹ כּוּלן – לילית את. הסתלקי! הניחי לי, וּלכי.

קורטיזנה תחילה החזר את הטבּעת שלקחת בּסעוּדה היוֹם, ושתמוּרת היהלוֹם שבּה שרשרת לי הבטחת. אז אלךְ!

ולא אוֹסיף להטרידךָ. הבטחתי.

דרומיו מסירקוז: ישנם מזיקים המסתּפקים בּמוּעט – צפּוֹרן גזוּזה, ריס נשר, שׂערה תלוּשׁה, טיפּת דם, חוּדה של מחט, גלעין של דוּבדבן, וּשאר דברים פחוּתי ערך. אך היא צנוּעה יוֹתר בּדרישותיה – שרשרת של זהב. היה זהיר, דוֹדי. כּי אם רק תיתן לה את השרשרת, היא תשרשר אוֹתנוּ עד עפר.

קורטיזנה את הטבּעת, אוֹ את השרשרת. בּבקשה. אינךָ חוֹשב, חלילה, לגנוֹב ממני…

אנטי' מסירקוז: (רותח) הסתלקי, פּרוּצה. בּוֹא, דרוֹמיוֹ, נסתלק ממנה.

טווס נפוּח הפּוֹרשׂ זנב.

פּרוּצה, הקוֹראת לי “גנב!”.

(יוצאים אנטיפולוס מסירקוז ודרומיו מסירקוז)

קורטיזנה: אין כּל ספק כּעת: הוּא השתגע.

אחרת לא השפיל עצמוֹ כּל כּך.

נטל טבּעת, ארבּעים דוּקאטים, וּתמוּרתה שרשרת לי הבטיח.

קרחה אני מכּאן – וגם מכּאן.

הוּא מטוֹרף. לא רק התפרצוּתוֹ היא הוֹכחה לכךְ. יוֹתר מזה אוֹתוֹ סיפּוּר מוּזר אשר סיפּר לי בּארוּחה כּאילוּ, האוּמלל, אשתוֹ סגרה הדלת בּפניו.אוּלי פּשׁוּט הבחינה, מסכּנה, שׁבּעלה נוֹתר ללא בּינה.

אלך ישר אליה, ואוֹמַר לה כּי בּעלהּ, מוּכּה בּשׁגעוֹן,

פּרץ לתוֹך בּיתי, ושם, בּכוֹח, נטל את הטבּעת.

אוּלי זה לא הוֹגן. אוּלי זה שקר קט.

אך ארבּעים דוּקאט הם ארבּעים דוּקאט.

(יוצאת)

תמונה רביעית    🔗

(נכנסים אנטיפולוס מאפזוס והסוחר)

אנטי' מאפזוס: רק אל תחשׁוֹשׁ, אישי, כִּי לא אברח לפני שבידךָ אפקיד כּל שקל אשר נתבּע ממני.

אשתי היוֹם, כיצד לוֹמר, תמוּהה קצת.

ודאי קצת התקשתה להאמין כּי נאסרתי בּעירי שלי.

זה ישָּׁמע צוֹרם קצת בּאֹזניה.

אבל הנה הוּא בּא. וּבידיו – הכּסף.

הבאת כּל מה שׁבּיקשתי?

(נכנס דרומיו מאפזוס. ובידיו חבל)

דרומיו מאפזוס: כּן, הנה.

אנטי' מאפזוס: איפֹה הכּסף?

דרומיו מאפזוס: כּסף?! אה, הכּסף? שילמתי, כּדי לקנוֹת בּוֹ את החבל.

אנטי' מאפזוס: חמש מאוֹת דוּקאטים בּשביל חבל

דרומיו מאפזוס: חמש מאוֹת דוּקאט? בסכום כּזה אני מוּכן להיוֹת רתוּם לחבל שנה תמימה.

אנטי' מאפזוס: אתה מתחיל למתוֹח את החבל יוֹתר מדי.

דרומיו מאפזוס: למתוֹח את החבל? אני אוֹחז רק בּקצה אחד.

אנטי' מאפזוס: לחבל שני קצווֹת. על השני סוֹפךָ להתנדנד.

(מכה אותו)

הקצין: בּלי התרגשוּת, אדוֹן. בּלי התרגשוּת.

דרומיו מאפזוס: אני הוּא שצריך להתרגש! לספּוֹג מכּוֹת כּאלה?

הקצין: בּלוֹם את פִּיךָ.

דרומיו מאפזוס: מוּטב תֹאמר לוֹ שיבלוֹם ידיו.

אנטי' מאפזוס: אתה… בּוּל עץ!

דרומיו מאפזוס: בּוּל עץ? וּלוואי הייתי. אז לא הייתי חש בּמכּוֹתיךָ.

אנטי' מאפזוס: אתה… אתה… אתה, פּשוּט, חמוֹר!

דרומיו מאפזוס: בּזה אני מוֹדה. והוֹכחה?

אֹזני הארוּכּוֹת. על גבּי נשאתי אוֹתךָ מעצם היוָלדי ועד עצם הרגע הזה, וּמעצם ועד עצם קיבּלתי ממךָ, בּעצם, רק עצם על

עצם. כּשקַר לי הוּא מחמם אוֹתי בּכפּוֹת ידיו, וּכשחם לי הוּא מצנן אוֹתי בּאגרוֹפיו.

למכּוֹתיו אני מקיץ, למכּוֹתיו אני יוֹשׁב לסעוֹד את לבּי, ולמכּוֹתיו אני מוּעף הרחק מן השוּלחן. וּבשׁוּבי הבּיתה מקדמוֹת אוֹתי מהלוּמוֹתיו בּברכּת ‘שׁוֹט ושבר’. על גבּי אני נוֹשׂא אוֹתוֹ כּקבּצן את צרוֹרוֹ; ואם הוּא כּך ימשיך להעניק לי שבחים – סוֹפי להיוֹת בּעל מוּם וּלחזר על הפּתחים.

(נכנסים אדריאנה, לוצ’יאנה, אמיליה והמלומד פינץ')

אנטי מאפזוס אשתי קרבה וּבאה. הסתלק.

דרומיו מאפזוס: הוֹ־הוֹ! אני חבוּל בּגלל החבל!

אנטי' מאפזוס:* אתה עוֹד מדבּר? (מכה אותו שוב) הרי לךָ!

קורטיזנה: עינַיךְ הרוֹאוֹת. הוּא השתגע.

אדריאנה: הוּא קצת מוּזר. בּזה אין שוֹם ספק.

הוֹ, דוֹקטוֹר פּינץ', רוֹפא־אשף כּמוֹךָ – החזר אוֹתוֹ מיד למלוֹא חוּשיו, ואמלא את כּל משאלוֹתיךָ.

לוצ’יאנה: עיניו יוֹקדוֹת כּל כּך.

קורטיזנה כּוּלוֹ רוֹעד.

פינץ': הב לי ידךָ, לחוּש בּה את הדוֹפק.

אנטי' מאפזוס: לחוּש ידי? בּעוֹנג רב. הנה!

(חובט בו)

פינץ': אהה, שׂטן. אתה, אשר דבקת בּאיש הזה, אני משׁביעךָ בּשם האל וכל קדוֹשי שמים – צא, דיבּוּק, צא! וחזוֹר מיד למלכוּתךָ בּאוֹפל.

אנטי' מאפזוס: מוּטב שתֵרגע, מכשף זקן. אינני מטוֹרף.

אדריאנה: הלוואי ולא היית. הוֹ, אוּמלל!

אנטי' מאפזוס: אַת, נפקנית? האלה הם אורחיךְ וּברֹאשם אוֹתוֹ ינשׁוּף קרח אשר אֵרַחת היוֹם לצהרים מאחוֹרי דלתוֹת־אשם סגוּרוֹת, בּעוֹד אישךְ ממתין לשווא בּחוּץ?!

אדריאנה: הוֹ, בּעלי. האל הטוֹב יוֹדע כּי גם היוֹם סעדת בביתךָ,

ואילו רק נשארת שם – היית חוֹסך הרבה כלימה ממשפּחתךָ.

אנטי' מאפזוס: מה? בּביתי סעדתי? ארוּרה!

דרומיו מאפזוס: אני העד. לא בּביתך סעדת.

אנטי' מאפזוס: כּלוּם לא הוּטחה הדלת בפני?

דרומיו מאפזוס: הוּטחה. אני העד. בחוּץ נשארנוּ.

אנטי' מאפזוס: והיא עצמה, כּלוּם לא גידפה אוֹתי?

דרומיו מאפזוס: אני העד. ואילוּ גידוּפים!

אנטי' מאפזוס: ולא שיסתה את אמוֹתיה בּי?

דרומיו מאפזוס: שיסתה? מה זה “שיסתה” אני איני יודע, אבל אני העד שהיא שיסתה.

אנטי' מאפזוס: ולא עזבתי את בּיתה בזעם?

דרומיו מאפזוס: בּזעם רב. עדוֹת כּל עצמוֹתי.

אדריאנה: האם לקוּם, לסתוֹר את כּל דבריו?

פינץ': הניחי לוֹ. אדם מוּכּה תזזית נוהג תמיד להשתטוֹת כּילד.

אנטי' מאפזוס: את הצוֹרף שילַחת בּי, לאסרני!

אדריאנה: אלִי! שלחתי כּסף לפדוֹתךָ. ארנק מלא, בּמוֹ ידי, עם דרוֹמיוֹ.

דרומיו מאפזוס: מה? כּסף? בּידי? אוּלי רצית, אך לא נתת גם אסימון פּחוּס.

אנטי' מאפזוס: כּלום לא נשלחתָ לביתי לקחת ארנק מלא דוּקאטים?

אדריאנה: בּמוֹ ידי ארנק מלא נתתי.

לוצ’יאנה: עכשיו אני עדה – ארנק מלא.

דרומיו מאפזוס: ולי יש שני עדים, שניהם מהוּללים:

האל; ו/אוֹ סוֹחר החבלים.

רק חבל נתבקשתי להביא, וּפתע הוּא כרוּך על צווארי.

אויה, כי אחזוּני חבלים!

פינץ' גבירתי, שניהם יצאו מדעתם.

ראי את המבּט בּעיניהם.

צריך לקשֹׁור אוֹתם, ולהניחם בּחדר אפלוּלי.

אנטי' מאפזוס: (לאדריאנה) מדוּע את לכּלא החשׁוּך אוֹתי שׁוֹלחת.

(לדרומיו) אתה, ענה: איפֹה הוּא הארנק?

אדריאנה: הוֹ, אלוּפי, אני איני שֹׁולחת…

דרומיו מאפזוס: נשבּעתי: לא קיבּלתי שוּם ארנק.

אבל אני העד: בּחוּץ סעדנוּ.

אדריאנה: שיקרתָ פעמַים, בּן בליעל!

אנטי' מאפזוס: פּשׂקת את השׂפתים, בּת בּלי־בּעל!

את, שחברת לכנוּפיית שׁרצים לעשׂוֹתני לבדיחה וקלס –

בּצפוֹרני עוֹד אנקר עינַיִךְ אשר ראוּ אוֹתי בּחרפּתי.

(נכנסים שלושה או ארבעה משרתים ומנסים לכבול אותו. הוא נאבק)

אדריאנה: קִשרוּ אוֹתוֹ, לבל יקרב אלי!

פינץ': שִׁלחוּ מיד תגבּוֹרת. כּי הדיבּוּק חזק.

לוצ’יאנה: אוּמלל שלי! ראוּ כּמה חיוור הוּא!

אנטי' מאפזוס: אתה סוֹהר, אתה? הם ירצחוּני נפש. הן אסירךָ אני. האם תרשה להם לגזוֹל אותי ממך?

הקצין הרפּוּ מיד ממנוּ! הוּא שלי. אתם לא תקבּלוּהוּ.

אדריאנה: מדוּע תתעקש, קצין קשוּח?

התֵהנה לראוֹת אדם אוּמלל גוֹרם צרה ופגע לעצמוֹ?

הקצין: הוּא אסירי. אם אניחוֹ ללכת, חוֹבוֹ שׁלוֹ – ממני יתָּבע.

אדריאנה: אני הערבה לסכוּם כּוּלוֹ.

קחני־נא מיד אל הנוֹשׁה אשמע גוֹדל הסכוּם – ואפרענוּ.

רוֹפאי הטוֹב, ראה־נא, בּטוּבךָ, שהמסכּן יוּבל ישר הבּיתה, לבל נהיה מיד לרינוּנים.

אנטי' מאפזוס: הרינוּנים הם פּרי הזינוּנים.

דרומיו מאפזוס: ולי אין חבל ונחלה בּכל פּטפּוּטיכם. כּלוֹמר, נחלה אין לי. חבל יש לי, לדאבוני, סביב סביב. חבלי אהבה.

אנטי' מאפזוס: אם לא תשתוק תקבּל בּמקוֹם חבל ונחלה – חבל וּמחלה.

דרומיו מאפזוס: אוֹי, חבלים נפלוּ לי בּנעימים!

אנטי' מאפזוס: עוֹד לא נפלוּ, שׁוֹטה. הם עוֹד עליךָ!

לוצ’יאנה: רחם, אלי, על נשמוֹת תוֹעוֹת.

אדריאנה: קחוּם מיד. אַת, אחוֹתי – אתי!

(יוצאים כולם, פרט לקצין, לאדריאנה ולאמיליה)

אדריאנה: (לקצין) עכשיו אמוֹר: מי זה תבעוֹ לדין?

הקצין צוֹרף וּשׁמוֹ אנג’לוֹ. הוּא מוּכּר לךְ?

אדריאנה: היטב. וּמה הסכוּם שלא נפרע?

הקצין מאתים דוּקאטים.

אדריאנה: וּמה קנה בּסכוּם הזה?

הקצין שרשרת.

אדריאנה: אוֹתה הבטיח לי, אך לא הביא.

אמיליה גבירתי, היוֹם, בּשעת הצהרים, בּא בּעלך אלי, לוֹהט מזעם, וּבחוֹזק יד לקח את הטבּעת אשר נמצאת כּעת על אצבּעוֹ.

שעה אחר כּך ראיתיו עם השרשרת.

אדריאנה: אוּלי. אני שרשרת לא ראיתי.

נלךְ, סוֹהר, אל הצוֹרף כעת, ושם נשמע מפּיו את האמת.

(נכנסים אנטיפולוס מסירקוז ודרומיו מסירקוז, חרבו שלופה בידו)

לוצ’יאנה: אלי! הצילוּ! הם השתחררוּ!

אדריאנה: חרבּם שלוּפה! נרוּץ לקרוֹא תגבּוֹרת! (יוצאות במרוצה)

הקצין בּרחוּ! הם יהרגוּ עוֹד את כּוּלנוּ!

(יוצאים כולם, נסים בבהלה)

אנטי' מסירקוז: החרב מפחידה גם מכשפות.

דרומיו מסירקוז: ראה איך אשתך העתידה בּרחה ממךָ.

אנטי' מסירקוז: נלך אל הפּוּנדק, ניקח את חפצינוּ. מי יתן, ונימָצא כּבר על סיפּוּן, לבטח.

דרומיו מסירקוז: אנא, נישאר פֹּה עוֹד הלילה. הם לא יפגעוּ בּנוּ לרעה. ראית איך דיבּרוֹ אלינוּ בחביבוּת, ואפילו נתנוּ לנוּ זהב. אחרי הכֹּל, הם אנשים חביבים מאד, וחיי שהייתי מסכּים להישאר כּאן וליהפך למכשף כּמוֹהם, אלמלא אוֹתוֹ הר שוּמן מהלך, אוֹתוֹ הר, שאני אינני בא אליו, אך הוּא בא אלי, וכשאנוּ ניצבים זה ליד זה, אנוּ נראים בדיוּק כּמוֹ ההר שהוֹליד עכבּר.

אנטי' מאפזוס: לא אשָׁאר בּמחיר עוֹלם שלם.

בּוֹא, נמהר. נפליג מכּאן. לנצח!

(יוצאים)

 

מערכה חמישית    🔗

תמונה ראשונה    🔗

(רחוב לפני בית המנזר. נכנסים סוחר ב' ואנג’לו)

אנג’לו: צר לי מאֹד, אישי, שעיכּבתיךָ.

נשבּעתי: השרשרת היא אצלוֹ, למרוֹת שהוּא מכחיש זֹאת בלי בּוּשׁה.

סוחר ב': מה שֵׁם יצא לאיש בּעיר הזֹאת?

אנג’לו: רבּה תהילתו כּאיש ישר, אציל, נדיב, אהוּב על הבּריוֹת,

אחד ואין שני לוֹ בּעירנוּ.

מלה שׁלוֹ – וכל הוֹני אתן.

סוחר ב': הנמך קוֹלךָ. דוֹמני, הוֹא קרב.

(נכנסים אנטיפולוס מסירקוז ודרומיו מסירקוז)

אנג’לו: זה הוּא. והוּא עוֹנד את השרשרת.

אשר הכחיש בּתוֹקף כּי קיבּל.

קרב־נא אלי, ואדבּר עמוֹ.

סניוֹר אנטיפוֹלוּס, מאד תמהתי על שגרמת לי קלוֹן וצער, וגם על עצמךָ המטת בּוֹשת בּשׁל ויכּוּח וּשבוּעוֹת של שווא, בּהן הכחשׁתָּ קבּלַת אוֹתה שרשרת אשר אתה עוֹנד כּךְ, בּגלוּי.

פּרט לבּוּשׁה, לצער ולכּלא גרמת רע לטוֹב שבידידי, שאך ורק בגלל אוֹתה מחלוֹקת עוֹדנוּ כּאן, ולא הפליג הרחק.

שרשרת זוֹ – ממני היא, לא כן?

אנטי' מסירקוז: ממךָ, דומני. זאת הן לא הכחשתי.

אנג’לו: הכחשת, מר, וּבשבוּעה של שקר.

אנטי' מסירקוז: וּמיהוּ שׁשמע כּי כּך נשבּעתי?

אנג’לו: אֹזני שלי. שתיהן. בּוּשׁה היא, מר, שאיש כּמוֹךָ מהלך בּרחוֹב בּו מצוּיוּת בּריוֹת מהוּגנוֹת.

אנטי' מסירקוז: נבזה הוּא זה אשר נבזה קוֹרא לי.

את צדקתי ואת יוֹשׁרי אוֹכיח לנגדךּ מיד, אם לא תנוּס.

אנג’לו: ולא אנוּס גם אם אהיה אנוּס. ושׁוּב אקרא: נבל!

(שניהם נלחמים בחרבותיהם)

(נכנסות אדריאנה, לוצ’יאנה, הקורטיזנה ואחרים)

אדריאנה: עִצרוּ. אל תפגעו בּוֹ! מטוֹרף הוּא!

דיבּוּק נכנס בּוֹ. את חרבּוֹ הַרחיקוּ!

קִשרוּ־נא גם את דרוֹמיוֹ. מהרוּ!

וּלביתי הוֹבילוּ את השנַים.

דרומיו מסירקוז: נברח, אדוֹן. נברח. בּעוֹד מוֹעד.

שם יש מנזר. אם לא נספּיק־אבדנו.

(יוצאים אנטיפולוס מסירקוז ודרומיו מסירקוז, חומקים למנזר. נכנסת אמיליה, אם המנזר)

אמיליה: מה כּל הרעש? מה המהוּמה?

אדריאנה: אישי הטוֹב יצא מדעתוֹ.

וּברשוּתךְ, נקשוֹר אוֹתוֹ מיד הבּיתה נישׂאֶנּו, שם יחלים.

אנג’לו: הרגשתי כּי אינוֹ בּמלוֹא חוּשיו.

סוחר ב': צר לי עכשיו שבּוֹ כּל כּך דחקתי.

אמיליה: כּמה זמן כּבר נמשך אוֹתוֹ טירוּף?

אדריאנה: סר וזעף היה כּל השבוּע.

שׁוֹנה מן הרגיל.

אך זעמוֹ אף פּעם לא פּרץ בּשצף כּמוֹ היוֹם, עם צהרים.

אמיליה: אוּלי טבעה אחת אוֹניוֹתיו?

אוּלי שיכּל ידיד קרוֹב? אוֹ שמא נתן עינוֹ בּחיק אשה זרה.

החטא נפוֹץ בּין צעירי הדוֹר, ועיניהם פּוֹזלוֹת בּלי מעצוֹר.

איזה אסֹון קרהוּ מכּל אלה?

אדריאנה: גם לא אחד. פּרט… פּרט לאחרון חיק נֹכריה. כּן, בּה נתן הוּא עין.

אמיליה: אך כּך, גבירתי, צריכה היית לנזוֹף בּוֹ.

אדריאנה: עשׂיתי זֹאת.

אמיליה: אךּ לא בּתקיפוּת.

אדריאנה: בּעוֹז, כּכל שצניעוּתי מרשה לי.

אמיליה: ודאי רק בּיחידוּת.

אדריאנה: גם בפוּמבי.

אמיליה: אוּלי קיצרת מדי, רמזת…

אדריאנה: אוֹ, לֹא.

רק זה היה נוֹשׂא כּל שׂיחוֹתינוּ.

בּמקוֹם שוּלחן ערוּך מעדנים – זכה הוּא רק לריב ולמדנים.

וגם על משכּבנוּ המשוּתף שלחתיו מיד לשכּב עם אבוֹתיו.

אמיליה: אוֹ, כּך? אם לא נכנסת למיטתו,

בּרוּר שׁהוּא יצא מדעתוֹ.

אשה בקנאתה שׁוֹפעת ארס המסוּכן מנשיכתוֹ של כּלב מוּכּה טירוּף.

אם בּלשוֹנךְ לרגע לא עצרת – מה פּלא שרֹאשׁוֹ כּוּלוֹ סחרחר?

כּל צלי, אמרת, תוּבּל בקנטוּרים.

תבלין כזה – סוֹפוֹ קלקוּל מעים.

ובמיטה, מסכּן, עינוּי כפוּל: הפּה פּתוּח והגן נעוּל.

עינוּי כּזה. עכשיו בּרוּר, איפוֹא, לי איך הוּא לקה בּחוֹלי מֶלַנכוֹלי.

ודכּאוֹן, לדעת הרוֹפאים, הוּא החלוּץ בּגדוּד החלאים.

הן כּל זכר יצא מדעתוֹ בּלי שארוֹ, כּסוּתוֹ ועוֹנתוֹ.

כּי איך תהיה הדעת מיוּשׁבת כשהאשה איננה משוּכבת?

לוצ’יאנה: דרשה כזאת? זה קצת מוּזר.

מה מתרחש שם במנזר? אך האמת צריכה לצאת לאור!

(לאמיליה) היא נהגה בּוֹ רק בּרוֹך ורגש.

והוּא? כּך אין עוֹשׂים גם לפּילגש.

(לאדריאנה) מדוּע את שוֹתקת? גלי את האמת!

אדריאנה: (מצביעה על אמיליה) זֹו היא כּפתה עלי לומר: אשמתי.

(לעבדים) פִּרצוּ וּקחוּ אוֹתוֹ משם מיד!

אמיליה: שוּם איש לא יעבוֹר את זה הפתח.

אדריאנה: אם כּך, הוֹציאי את אישי לכאן!

אמיליה: זה – לא! כי הוּא רוֹאה בּנוּ מקדש, קרנוֹת מזבּח. כּאן איש לא יגּע בּוֹ,עד שאשיב אוֹתוֹ לתבוּנתוֹ,אוֹ עד שאגלה כּי אין מרפּא לוֹ.

אל תדאגי, בּתי. כּי לגברים יש יחס מיוּחד בּמנזרנוּ.

אדריאנה: וּבדיוּק מזה אני חוּששת.

אני אהיה אתוֹ, וּכאחוֹת אסעד אוֹתוֹ בּמחלתוֹ. זוֹ חוֹבתי.

גם אין לוֹ סניגוֹר נלהב ממני.

אמיליה: קצת סבלנוּת. כּי לא ארשה כּעת לטלטלו, לפני שאנסה בּוֹ את תרוּפוֹתינוּ הבּדוּקוֹת: סמים, משחה, וּבעיקר – תפילוֹת, תרוּפת הפלא,

עד שיהיה שנית כּכל אדם.

הן על עצמי שבוּעת־מרוֹם לקחתי, והוֹשטה של סעד לחוֹלה

הינה החשוּבה בתפקידינוּ.

אדריאנה: לא. לא אזוּז מכּאן בּלי בּעלי.

אין הדבּר יאה, הוֹד קדוּשתךְ, כּך להפריד בּין בּעל לאשתו.

אמיליה: הסי, ולכי מכּאן. לא תקבּליהוּ.

(יוצאת)

לוצ’יאנה: עלבּון כּזה! ספּרי זֹאת לדוּכּס!

אדריאנה: אכן, אפּוֹל אפַּים לברכּיו.

ארבּה תפילה וּבכי. לֹא אקוּם.

לֹא, לֹא אקוּם לנצח, עד אשר יבוֹא הוּא בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ

ויחַלץ את בּעלי ממנה.

סוחר ב': שעה חמש קרבה. והדוּכּס מיד יוֹפיע עם פּמלייתוֹ בּמצעדם ל’עמק הבכא', כּך יכוּנה פֹּה גיא ההריגה, גיא הגרדוֹם, מעבר למנזר.

אנג’לו: ולשם מה?

סוחר ב': לראוֹת איך נערף סוֹחר אציל ושׂב מסירקוֹזה,
אשר, לרוֹע מזלוֹ, נקלע אל המפרץ הזה.

וּלפי חוּקי שתי הערים – דינוֹ למוּת,

וּבפוּמבּי. הנה הם מתקרבים.

אנג’לו: נלך עמם, לראוֹת את התליה.

לוצ’יאנה: כשהדוּכּס יקרב – כִּרעו על בּרך!

(נכנסים דוכס אפזוס; אגאון הסוחר מסירקוז, ראשו מגולח; התליין; וחבורת קצינים ושוטרים.)

הדוכס: נסה עוֹד פּעם, והכרז בקוֹל.

אם ימָּצא ידיד שישלם כֹּפר נפשוֹ – הוּא לא יוּמת.

אדריאנה: הו, צדק!

דוּכּס נכבּד, האֵם הנזירה…

הדוכס: אשה כּבוּדה וּטהוֹרה כּמוֹהּ לא תעשׂה שום עוול.

אדריאנה: אלוּפי, אנטיפוֹלוּס, – אשר אוֹתוֹ קידשתי בּברכתךָ, כּבעל לנכסי
ולגוּפי – לקה פתאוֹם לפתע ברוּח של עיוועים. הוּא השתגע.

בּיאוּשׁוֹ הוּא רץ בּרחוֹבוֹת, – אתוֹ עבדוֹ, המטוֹרף כמוֹהוּ – פּוֹרצים לבתיהם של אזרחים, חוֹמסים זהב, טבּעת אוֹ שרשרת, כּכל שיעלה על דעתם, אוֹתה הדעת שיצאוּ ממנה.

אוֹיה לי, אלוּפי. אך סוֹף כּל סוֹף הצלחתי לאסרוֹ, ולשלחוֹ הבּיתה. אז פּניתי לפצוֹת את כּל שנפגעוּ מן האסוֹן.

איני יוֹדעת איך, בּאוֹרח פּלא, הצליח להתיר את אסוּריו, ועם עבדוֹ המטוֹרף לברוֹח – חרבּם שלוּפה ועיניהם יוּקדוּת.

פּתְאוֹם נפלוּ עלינוּ, התקיפוּנוּ, מוּכּי חרוֹן. ורק עם בּוֹא תגבּוֹרת ניסינוּ לאסרם. הם נמלטוּ אל המנזר הזה, לשם רדפנוּ, אך כּאן סגרה אם המנזר כּל שער.

אוֹתנוּ פּנימה לא הכניסה, ואוֹתם החוּצה לא הוֹציאה.

על כּן, דוּכּס חנוּן, צווה מיד וימסרוּהוּ לידי האוֹהבוֹת.

הדוכס שנים עברוּ מאז שבּעלךּ יצא ללחוֹם בּשוּרוֹתי. מאז נתתי את שבוּעתי, שבוּעת נסיך, כּי אם בּו תבחרי למשוֹל על משכּבךְ אהיה לכם תמיד מגן ועזר.

גשוּ, דּפקו על דלת המנזר, ואת האם בַּקשוּ לצאת החוּצה.

(נכנס שליח)

השליח: בִּרחי, גבירתי! הצילי את נפשךּ!

כי אדֹוני וגם עבדוֹ התירוּ את חבליהם. היכּוּ את המשרתוֹת אחת אחת. ואת הדוֹקטוֹר פּינץ' כּבלוּ, וּבזקנוֹ הציתוּ אש.

וּכשעלתה שלהבת בּלחייו כּיבּוּ אוֹתה בּדלי של מי שוֹפכין.

לא זוֹ בּלבד! בּעוֹד שׁבּעלךְ נשׂא דרשה על יוֹשר ועל צדק,

נטל העבד דרוֹמיוֹ מספּרַים, ואת רֹאשׁוֹ של הרוֹפא גילח עד שנוֹתרה קרחת של שוֹטים.

ואם לא תשלחי עזרה מיד – חיי, הם יהרגוּ את המלוּמד!

אדריאנה: (מצביעה למנזר) כּאן אדונךָ, וגם העבד כּאן.

מדוּע תשקר, שׁוֹטה אוּמלל?

השליח: גבירתי, אני נשבּע לךּ בּחיי – ראי, כּמעט בּלי נשמה נוֹתרתי.

הוּא מחפּשׂ אוֹתךְ, וגם הוֹדיע כּי יקרקף אוֹתךּ, כּשימצאךּ!

(נשמעת צרחה חזקה)

זה הוּא. הוּא מתקרב. הצילי את חייךְ!

הדוכס: עמדי פה, על ידי, אל תחששי.

את הרמחים הכינוּ.

אדריאנה: כּן, זה הוּא! זה בּעלי. אתם עדי.

נראה שהוּא פּשוּט רוֹאה ולא נראה.

הן זה עתה נסגר שם, בּמנזר – וּכבר הוּא כּאן? איני תוֹפשׂת כּלוּם.

(נכנסים אנטיפולוס מאפזיס ודרומיו מאפזוס)

אנטי' מאפזוס: צדק, דוּכּס יקר! הוֹ, הב לי צדק!

לוּ רק בּשל אוֹתן הצלקוֹת אשר קיבּלתי בּשוֹמרי עליךָ בּמלחמוֹת. לוּ רק בּשל הדם אשר למענךָ שפכתי. צדק!

אגאון: (ממלמל לעצמו) אם אין אימת המוות משטה בּי אנטיפוֹלוּס ודרוֹמיוֹ לפני.

אנטי' מאפזוס: הב צדק, דוּכּסי. אוֹתה אשה אשר אָצלתָּ בּרכתךָ על שנינוּ השפּילה את כּבוֹדי, התעללה בּי, בּיישה אוֹתי. גם העשיר בּדמיוֹנוֹת

לא יתאר עזוּת כּמעשׂיה.

הדוכס ספּר הכּל. דין צדק הוּא דיני.

אנטי' מאפזוס: היוֹם, דוּכּס, בּחוּץ אותי השאירה.

ואחרי השער הנעוּל התהוֹללה לה עם אנשי זימה.

הדוכס זה חטא חמוּר. הודי, אשה – עשית זאת?

אדריאנה: לא, אדוֹני. אין שקר גס מזה.

ואני והוּא – כּן, הוּא! – ואחוֹתי יחדיו היוֹם סעדנוּ בביתנוּ.

לוצ’יאנה: אני נשבעת: זוֹהי האמת.

וכֹה יאיר לי יוֹם.

אנג’לו: וכֹה יחשךְ לךְ!

אני נשבּע: לשקר היא נשבּעת.

המטוֹרף צוֹדק.

אנטי' מאפזוס: הוֹ, אלוּפי!

בּמלוֹא הכּרתי אני כּעת, איני רדוּם, גם לא הלוּם מיין, גם לא לוֹהט מזעם אוֹ חרוֹן.

וּבדעה צלוּלה אוֹמַר: אשה זוֹ סגרה היוֹם השער בּפני.

יעיד גם הצוֹרף, אשר אתי היה לפני השער הנעוּל, משם שלחתיו הבּיתה להביא את השרשרת, כּן, אל ‘הקיפוד’ לשם עם בּלתזר לסעוֹד הלכתי.

כּתוֹם הארוּחה, והוּא לא בא, הלכתי לחפּשׂוֹ, וגם פגשתיו בחברתו של האדוֹן הזה (מצביע על הסוחר ב') ואז נשבּע לפתע הנוֹכל כּי כּבר קיבּלתי מידיו את השרשרת אשר, – והוא יוֹדע זאת היטב! – גם לא ראיתי מימי.

לכן אסר אוֹתי בּיד קצין.

צייתתי, ושלחתי את עבדי הבּיתה, להביא דמי ערבוּתי.

הוּא לא חזר.. אז לסוֹהר הצעתי, בּנימוּס, לבוֹא עמי הבּיתה. אך בּדרך אשתי, ואחוֹתה, ועמהן כּנוּפיה של מרעים, וּברֹאשם נבל רעוּב־פּנים, אחד, שמו פּינץ', – רוֹפא אליל, מין שלד מהלךְ פּקעת של סמרטוּטים, קוֹסם בּאוֹב.

ינשוּף הנהנה מן הספק – ספק חי, ספק מת. אוֹתוֹ פּוּחלץ,

דחליל מאוּס באיצטלת רוֹפא, הבּיט לתוֹך עיני, בּדק הדוֹפק,

ואז, בקוֹל שׁוֹפע חשיבוּת, הוֹדיע: מטוֹרף הוּא! – וּמיד נפלוּ עלי כּוּלם.

משוּלהבים כּפתוּ בחבלים אוֹתי ואת עבדי, והניחוּנוּ בּתוֹך מרתף טחוּב ואפלוּלי.

ורק אחרי שבשיני כּרסמתי את חבלי, יצאתי שוּב לאוֹר, ורצתי חיש להוֹד מעלתךָ, כּדי לדרוֹש פּיצוּי נאוֹת על כּל הבּיזוּיים, הסבל, הכּלימה.

אנג’לו: הוֹד רוֹממוּת, דבר אחד נשבּעתי: לא בּביתוֹ סעד האיש היוֹם.

הדוכס: קיבּל את השרשרת – כּן, או לא?

אנג’לו: קיבּל, כּבוֹדךָ. וּכשברח לכאן רבּים ראוּ אוֹתה על צווארוֹ.

סוחר ב': אני נשבע: בּמוֹ אֹזני שמעתי את פּיךָ המוֹדה שם, בּכּיכּר, שהשרשרת – מידיו קיבּלת.

ואז שלפתי את חרבי מוּלךָ ונעלמת בּמנזר – ממנוּ לצאת יכולת רק בּדרך נס.

אנטי' מאפזוס: אף פּעם לא הייתי בּמנזר, ולא הנפת לקראתי שוּם חרב.

גם לא ראיתי מעוֹלם את השרשרת, כּה יעזוֹר לי אלוֹהים.

כּזב, כּזב טוֹפלים עלי כּוּלכם.

הדוכס: עכשיו אני לגמרי מבוּלבּל.

נדמה לי שכּוּלם לגמוּ היוֹם מכּוֹס המדוֹחים אשר לקִירְקֶה.

אם הוּא נכנס לשם – אז שם עליו להיות.

אם מטורף הוּא – איך דיבּר בטעם?

(לאדריאנה) אמרת שבביתו סעד. והוּא מכחיש בתוֹקף. מה תֹאמר אתה?

דרומיו מאפזוס: (מצביע על הקורטיזנה) על שוּלחנה סעד הוא, ב’הקיפוד'.

קורטיזנה: וגם נטל טבּעת מידַי.

אנטי' מאפזוס: איני מכחיש. הנה היא, הטבּעת.

הדוכס: (לקורטיזנה) ראית כּיצד נכנס אל המנזר?

קורטיזנה: כּמוֹ שאני רוֹאה אוֹתךָ כּעת.

הדוכס: זה קצת מוּזר. קִראו לאם הבּית.

נדמה לי שכּוּלכם קצת, איך לוֹמר…

אגאון: דוּכּס יקר. הרשה נא. רק מלה.

סוֹף סוֹף, סוֹף סוֹף מצאתי את האיש שישלם את כֹּפר חטאי.

הדוכס: מי הוּא? דבּר גלוּיוֹת, בּן סירקוּזה?

אגאון: (לאנטיפולוס) האם שמךָ אינו אנטיפוֹלוּס?

וזה, הרי נוֹשׂא כּליךָ, דרוֹמיוֹ.

דרומיו מאפזוס: נוֹשׂא כּליו? נוֹשׂא כּלים הייתי.

עד שהחליט לצאת מן הכּלים ולא נותר לי מה לשׂאת. אך שמי הוּא דרוֹמיוֹ.

אגאון: הבּיטוּ בּי. האם לא תכּירוּני?

דרומיו מאפזוס: אוֹ, גוֹרלךָ מוּכּר לנוּ היטב.

כּבוּלים היינוּ זה עתה, כּמוֹךָ.

מה, גם בּך טיפּל הדוֹקטוֹר פּינץ'?

אגאון: מדוּע תתנכּרוּ לי, יקירי?

אנטי' מאפזוס: נשבעתי: מימי לא ראיתיךָ.

אגאון: איך העמיק הצער לחרוֹש תלמים של עצב. איך ידוֹ של זמן השחיתה את פני מאז נפרדנוּ.

אך את קוֹלי – אוֹתוֹ הלא תכּירוּ.

אנטי' מאפזוס: גם לא אוֹתוֹ.

אגאון מה? דרומיו, ואתה?

דרומיו מאפזוס: רק אל תסמוֹך עלי. גם לא אני.

אגאון: אין לי ספק שכּן.

דרומיו מאפזוס: לי אין ספק שלֹא. וּבכלל, אינני מוֹצא שוּם קשר שבּוֹ אתה עשׂוּי להיוֹת קשוּר בּזכרוֹני, פּרט לקשר שבּו אתה קשוּר כּרגע בּשתי ידיךָ.

אגאון גם לא קוֹלי? הוֹ, תלאוּבוֹת הזמן, איך את גרוני שׁחקתן ללא רחם?

שֶׁבע שנים בּלבד – וּלשוני צרוּדה, ניחרת, עד כּי בּני שלי שוּב לֹא יכּיר קוֹלי אשר נסדק.

גם אם עוּותו פּני למרגלוֹת רֹאשי, אשר השליג בּטרם עת, גם אם קפא דמי ביוּבליו – עוֹד מהבהב שביב זכּרוֹן ישן במנוֹרתי העשֵׁשׁה מזוֹקן.

אֹזני כּבדוּ, אך לא חדל משמוֹע.

כּל אלה הם עדים שלא יטעוּני.

אתה הוּא, בּני, אנטיפּוֹלוּס, ילדי…

אנטי' מאפזוס: את פּני אבי אף פּעם לא ראיתי

אגאון אך רק לפני שבע שנים נפרדנוּ בּסירקוּז. אוֹ שמא, בּני, כּן, שמא

הנךָ בּוֹש בּאביךָ בּקלוֹנוֹ.

אנטי' מאפזוס: עד הדוּכּס, וכל תוֹשבי העיר:

בּסירקוּזה לא הייתי מעולם.

הדוכס הקשב, בּן סירקוז. עשרים שנה הייתי פטרונו בּעיר הזאת,

וכל אוֹתוֹ הזמן בּסירקוּזה לא היה. הזוֹקן והפּחד שיטוּ בּזכרוֹנךָ, אשר בּגד.

(נכנסים אמיליה, אם המנזר; אנטיפולוס מסירקוז ודרומיו מסירקוז)

אמיליה דוּכּס יקר, ראה יצוּר אוּמלל…

(כולם מתקבצים סביבם)

אדריאנה: מה זה? אם אין מטעוֹת אוֹתי עיני שני בּעלים עוֹמדים פּה לפני.

הדוכס: אחד מהם צלמוֹ של השני.

אך מיהוּ המקוֹר, ומי הצֶלֶם?

דרומיו מסירקוז: שמי דרוֹמיוֹ, נא סלק אוֹתוֹ מכּאן.

דרומיו מאפזוס: אני הוּא דרוֹמיוֹ. אנא, השאירני.

אנטי' מסירקוז: האין אתה אגאוֹן? אוֹ, אוּלי, רוּחוֹ?

דרומיו מסירקוז: אגאוֹן! אדוֹני! כּבוּל בחבל?

אמיליה: החבל הוּא רק הבל. הבלים.

מי שׁכּבל – כּבל. אני אתיר, ולחֹפשׁי אוֹציא את בּעלי.

דבּר, אגאוֹן, אם אתה האיש אשר נשׂא אי פּעם את אמיליה וזוֹ ילדה לוֹ תאוֹמים, בּנים.

ואם אתה אגאוֹן זה – דבּר, דבּר, דבּר אל אשתךָ, אמיליה!

הדוכס וּבכן, אם כּך הוּא לא שיקר הבּוֹקר.

ואלה שני בּניו. וּשנַים אלה הם המשרתים. כּשתי טיפּוֹת של מים.

גורל מוּזר. כּיצד, בּדרך פּלא, שוּב נפגשו כּוּלם.

אגאון (המום) אם אין אני חוֹלם – את היא אמיליה.

ואם זוֹ את, אמרי – היכן ילדי אשר נסחף עמךְ ביוֹם המר?

אמיליה: בּני אפְידמנוּם, הם אשר משוּ אוֹתנוּ ואת דרוֹמיוֹ. אך לפתע דייג אטוּם־לבב מבּני קוֹרינת זינק, חטף את שני הילדים ורק אני לאפּידמנוּם באתי.

מה גוֹרלם? מאוּם איני יודעת.

מה גוֹרלי? עיניךָ הרוֹאוֹת.

הדוכס: כּן, מקוֹרינת, אנטיפּוֹלוּס, הוּבאת.

אנטי' מסירקוז: אני? אוֹ, לא. אני מסירקוז.

הדוכס הרחיקוּ זה מזה. איני יודע מי הוא מי.

אנטי' מאפזוס: אני הוּא שהגעתי מקוֹרינת.

דרומיו מאפזוס: וגם אני.

אנטי' מאפזוס: דוֹדךָ המהוּלל, דוּכּס אבּיר,

הוּא שהביא אוֹתנוּ לאפזוּס.

אדריאנה: וּמי מכּם סעד אתי היוֹם?

אנטי' מסירקוז: אני, גבירתי.

אדריאנה: אתה הוּא… בעלי?

אנטי' מסירקוז: אוֹ, לֹא. לֹא לֹא.

על אף שכּך קראת לי.

על אף שאחותך, (פונה לאחות) עלמה נאוה קראה לי “אח”. עיניךּ הרוֹאוֹת שכּל אשר לחשתי באֹזניךְ אמת לאמיתה. זאת עוֹד אוֹכיח, אם אין כּל זה מִקְסַם תעתוּעים.

אנג’לו: זוֹ השרשרת שקיבלת מידי.

אנטי' מסירקוז: ללא ספק. אף פּעם לא הכחשתי.

אנטי' מאפזוס: וּבגללה שלחתני אל הכלא.

אנג’לו: ללא ספק. את זֹאת איני מכחיש.

אדריאנה: ארנק מלא דוּקאטים לפדוֹתךָ שלחתי בּידיו של זה.

דרומיו מאפזוס: אני?

אנטי' מסירקוז: אני הוּא שקיבּלתי הארנק מדרוֹמיוֹ משׁרתי. שׁוב התבּלבּלנוּ. הנה הוּא הארנק.

אנטי' מאפזוס: דוּכּס נכבּד, הנה הכּסף, כֹּפר לאבי.

הדוכס אין צוֹרך. הוּא עצמוֹ קנה את חירוּתוֹ.

קורטיזנה חכּוּ. איפֹה היהלוֹם שלי?

אנטי' מאפזוס: הנה הוּא. ותוֹדה על אוֹרך רוּח.

אמיליה דוּכּס נשׂוּא פנים. הוֹאל לבוֹא עמנוּ למנזר, ושם יחדיו נשמע בהרחבה את קוֹרוֹתינוּ,

וכל הנוֹכחים עמנוּ כּאן – אשר סבלוּ מיוֹם של טעוּיוֹת יבוֹאוּ על שׂכרם. כּבּדנוּ־נא בּחברתךָ. לא נאכזב. הבטחתי.

שלוֹשים שנה ועוֹד שלוֹש שנים עברוּ עלי בּאבל על בַּני,

ורק עתה נגוֹל משׂא הצער.

דוּכּס יקר, אישי, שני ילדי, (לאחים דרומיו) וגם אתם – עדוּת חיה, כּפוּלה – הוֹאילוּ נא כּוּלכם אתי לגשת, לחוֹג את הּפגישה המחוּדשת, הדוכס בּכל לבּי, אמיליה מקוּדשת.

(יוצאים כולם. נשארים רק שני האחים אנטיפולוס ושני האחים דרומיו)

דרומיו מסירקוז: האם ללכת לנמל, דוֹדי, לפרוֹק את המטען?

אנטי' מאפזוס: איזה נמל? מטען? לפרוֹק? מדוּע?

דרומיו מסירקוז: זה שהפקדנוּ בּפוּנדק ‘הסוּס’

אנטי' מסירקוז: הוּא מדבּר אלי. אני הוּא, דרוֹמיוֹ, אני הוּא אדוֹנךָ.

הנח לוֹ, למטען. יש לנוּ זמן.

וּבינתים – שׂמח קצת בּאחיךָ.

(יוצאים שני האחים אנטיפולוס. שני המשרתים נשארים על הבמה.)

דרומיו מאפזוס: דרוֹמיוֹ אחי, אני מבּיט בּךָ כּאיש המתבּוֹנן בּפני מראָה,

לא בּאחיו שלוֹ. ממךָ אני למד שגם אני צעיר ויפה עינים.

חמדת נשים.

דרומיו מסירקוז: נשים? טוֹב שהזכּרת!

שם, בּמטבּח אשר לאדֹונךָ אשה אחת, כּזאת, קצת עגלגלת, אשר כּמעט בּישלה אוֹתי חיים.

השבח לבּורא! עכשיו שלךָ היא!

דרומיו מאפזוס: שלי היא. יש ברירה? זה כלל אינוֹ מצחיק. יוֹתר משהעגל רוצה לינוֹק – הפרה רוֹצה להיניק.

דרומיו מסירקוז: קצת אוֹמץ.

דרומיו מאפזוס: אוֹמץ זה דבר בריא.

אךְ אוֹמץ לא השביע שוּם ארי.

דרומיו מסירקוז: שלוּבת זרוֹעוֹת בין שנינוּ היא תפסע.

דרומיו מאפזוס: לְחַד – אשה.

דרומיו מסירקוז: וְלָאידךְ – גיסה.

דרומיו מאפזוס: במה ניכר אדם מזוּלתוֹ? בּכעסוֹ, כּיסוֹ,

דרומיו מסירקוז: וגיסתו!

דרומיו מאפזוס: בּוא, ניכּנס לנשף. מאוּחר.

דרומיו מסירקוז: בבקשה. אתה הבכוֹר בשנינוּ.

דרומין מאפזוס אתה בּן הזקוּנים. רק אחריךָ.

דרומיו מסירקוז: נפּיל גוֹרל. עד אז – אתה ראשוֹן.

דרומיו מאפזוס: אוֹ, לא. אם יד ביד יצאנוּ לעוֹלם נצא נא יד ביד לשׂמוֹח עם כּולם.

(יוצאים)

מסך