ריב לפועל העירוני בשתי חזיתות – בחזית התישבותו ובחזית משקו הקבלני. זה כשנתים דוחה הקרן הקיימת לישראל את דבר רכישת הקרקע לשכונת־העובדים ונושאת עליה את האחריות הכבדה למניעת כל התחלה לביסוס משקי של פועלי העיר, ואת עבודותיה המעטות – השבּחות קרקעיות, כינוּני־מים, בנינים – הנעשות רובן בתוך משקי העובדים, נהגה הקרן הקיימת בשנה האחרונה למסור על פי התחרות קבלנית־חשאית. אם השאלה הראשונה נוגעת לקיומם של כל פועלי העיר, הנה עומדת השאלה השניה ברוּם קיומו של משק הבנין הקיבוצי.

אנו רואים את העבודות הלאומיות בארץ כנחלתו של משק העובדים הקיבוצי ואת הפקעת העבודות האלה מרשות משק הפועלים השיתופי ומסירתן לרשות קבלן פרטי, בכוח התחרות חשאית ולשם קימוּצי־התחרוּת – כמעשה בלתי־לאומי. יש זכויות שאינן נתונות לקלפי: אין זוכים בהן בגורל ויד מהנדס או מומחה כלכלי לא תצלח עליהן לעקרן. התפקידים הלאומיים, אשר אותם ממלא משק העבודה הקיבוצי, טבועים בעצם מהוּת פעולתו והוא ממלא אותם מאליו, בלי כל תנאים ובלי בקש חשבונות רבים של כדאי או לא־כדאי – והזכויות הכרוכות בתפקידים אלה אף הן אינן נתונות על תנאי, ואפילו לא על תנאי של זול (על עצם ה"זול", המושג בדרך חשאין של התחרות קבלנית, עוד ידובר להלן). אפשר להתנכר לזכויות אלה, אפשר להתחכּם להן, אך אי אפשר לבטלן: הן קיימות ועומדות. ואם שלוש או ארבע פעמים יוַתר ציבור הפועלים על מידותיו וירכין ראש לשגגת מוסד לאומי מרכזי, מתוך צפיה לתיקון המעֻוָת – סופו לעמוד על זכותו ולקיימו בידיו.

במאמצים קיבוציים גדולים, אשר כמוהם לא ידעה שום תנועת פועלים שכירים, כבש הפועל העולה נתיב־עבודה חדש בארץ והקים מצוה לאומית חדשה: בנין עברי למלוא בית קיבולוֹ: חפירה עברית, ניקוז עברי, בניה עברית מהמסד ועד הטפחות – גַמָלות וחַמָרוּת עברית, סבּלוּת־חוף עברית, סיתוּת עברי, חציבה עברית. היד החלוצה הקיבוצית, לא ידעוה קבלנים ובעלים, פתחה בכביש, עשתה בניקוז וביבוש בצוֹת, עברה לבניה ונגעה עד חרושת אבן ושאר חמרי בנין והקיפה במשך שתים־שלוש שנים את שדה הבנין כולו: רוּם וָעומק! לא קבלנים מנוסים רבי חכמה ויכולת עמדו לה לעליה הצעירה, בדרוך כף רגלה בתוך תחוּם התישבותנו ונפשה יצאה לעבודה ולמפעל־כפים כל־שהוא – כי אם מגדלי ירקות ודגן, אשר לוקח “מאחרי הבּקר”. ההסתדרות הציונית לא קידמה את המעיזים באמצעים לאומיים כבירים ולא בתכנית לאומית ישובית רחבה; העובד הקיבוצי האחראי, מעוּט־הנסיון ודל־היכולת, הוא אשר הטיל על שכמו – שבע־עשרה שנים אחרי יסוּד דגניה וכנראה – את כיבוש הבניה, לכל ענפיה ושלוּחוֹתיה. הֵעֵז וגם יכול. הקבלן הפרטי לא ליוָהו, ואין צריך לאמור – לא הלך בראש.

הקבלנות הקיבוצית הגשימה במשך ארבע שנות עליה – תר"פ–תרפ"ד – קבלנויות בנין על שלושת רבעי מיליון פוּנט, ומהן – על יותר מרגע מיליון פונט קבלנויות המדינה, אשר גם היום אין קבלן עברי עשוי להגשימן – ולוּ מקצתן – בידי פועלים עברים. הקבלנות הקיבוצית אימנה וחינכה בעבודת ארבעת אלפים פועלים, אשר לערך מחציתם עסוקה בעבודותיה ומחציתם מהווה את קיבוצי ההתישבות החקלאית החדשה. העובד האחראי הוא אשר השרה על תנועת הבנין את ברכת העבודה העברית, המקצועית והפשוטה, והציל את כבודה ומשקלה הלאומי של אותה פעולה ישובית כללית, אשר מילאה את חלל ארבע השנים האחרונות (מחוץ להתישבות החקלאית): את כבודה ומשקלה של תנועת הבנין. כי מה תפארת השכונות החדשות – אם לא היד העברית הבוֹנה? מה היה ערכה של תנועת בנין זו, בתוך תנאי התאחזותנו בארץ – בלי אלפי עובדי הבנין, אשר “קפצו” לתוך המקצוע הזה ואחזו בו בחזקה?

הנקנו נצחונות עבודה אלה בכוח כספי ההסתדרות הציונית? לזכותם של הכספים האלה, כספי העזרה הראשונה, יש להגיד, שבלעדיהם היתה העבודה הגדולה הזאת בלתי־אפשרית והיא היתה נחנקת בראשיתה. אך אַל ידברו על כספים אלה ביהירוּת. ההסתדרות הציונית, בתתה כפעם בפעם את עזרתה לכובשי הבנין, לא נתכוונה אלא לחיי־שעה, להצלה פוּרתא, להקלת המצב במחנה העולים, במטבח העולים, לקיום ארעי. מי פילל אז לכיבּוּש הבנין בידי פועלים עברים באותה המידה ובאותו השיעור, כאשר קם הדבר ויהי לעינינו? העובד האחראי – הוא אשר גיבש, מתוך מרצו ומסירותו ונאמנותו לצרכי ההתישבות, את המפעל השיתופי הרב, בעל האפשרויות והעתידות הגדולות.

היאמינו אלה, אשר שמעו על הגרעונות הרבים, כי ההפסד בקבלנוּיות המדינה אשר בהן החל משק הבנין, אינו עולה על 15%, וכי כל אשר הוּלוָה על ידי ההנהלה הציונית למשרד לעבודות ציבוריות ובנין, החל מהפרוטה הראשונה לכביש הראשון, אינו מצטרף לסכום הפסד זה? היהיה לאלה, אשר שבילי החרושת והקבלנות בארץ־ישראל נהירים להם, חשוב לדעת, כי בקבלנויות האזרחיות בשתים־שלוש השנים הראשונות, שנות לימוד וכיבוש המקצוע מעיקרו, אין הפסד המשרד עולה על 5%, וכי בהפסד זה לא נעזר משק הבנין השיתופי בכלום מאת ההנהלה הציונית עד היום? היתנו לב, כי מוסדותינו הלאומיים, המטפלים רק באיסוף כספים וחלוקתם, כמו הקרן הקיימת וקרן־היסוד, אינם מכלכלים במכסת אחוזים כזו הוצאותיהם להנהלה, משרדים וכו'? ואם נצטרף יחד את כיבוש עבודת המדינה, את לימוד מקצוע הסלילה והבניה, לא רק אלה העסוקים במקצוע זה כיום, כי אם גם לאלה שני האלפים אשר עברו לחקלאות החדשה, ואם נוסיף לזה גם את ראשית החדירה לחרושת האבן, אשר פועל עברי לא עבד בה מקודם, ונכלול יחד את כל אלה לעומת גרעון של 9% מערך העבודה – הידוּבּר על זה כעל הפסד? טוב כי בעלי העיוּן יעיינו במאזן משקי החרושת והקבלנות הפרטית בארץ, יעוּין במאזן “הבונה”, “קדם”, “שחר”, “אגודת נטעים”, אשר “גם” בהם הושקעו כספים לאומיים, ובידלו לחיים ארוכים – במאזן המפעלים החיים אתנו כיום: “סיליקט” ואחרים.

התם הכיבוש? האפשר כבר להגיד לכובשי הבנין: “מילאתם שליחותכם – ולכו לכם?” לא! מצב הענינים הוא אחר לגמרי. עוד לא נכבש שדה הבנין בפנים הישוב העברי ואין צריך לאמור – מחוּצה לו. עוד דרושים מאמצים גדולים – מאמצי אחריות וסבל קיבוצי – כדי לעשות את המקצוע הזה ליתד נאמן לקיום הפועל העברי. בכל מקום אשר יד העובד הקיבוצי על התחתונה ויד הקבלן הפרטי על העליונה – מצות הבניה העברית קיימת רק למחצה, לשליש, לעשירית. שוטטו בחוצות ירושלים ושאלו לאחוז העבודה העברית ב"רוממה" העשירה, החרדה, בחלק מבתי תלפיות החפשית, האמידה, בהמון שכונות קטנות אחרות, שאלו לחוצבי ולסתתי “נוה־יעקב” של “המזרחי”, שאלו לשכונות רמב"ם בטבריה ולשכונות ולבנינים ולכבישים אחרים בכל ארץ־ישראל (מלבד תל־אביב). העובד הקיבוצי האחראי הולך וחותר בלי הרף לקראת הרחבת הבסיס של העבודה והעמקת שרשיה – ומאחורי גבו הולך הקבלן ומכריז על הזול… וזול – תרתי משמע: זול נכרי וזול עברי. כי אמנם גם העבודה העברית בבניה זכתה כיום והגיעה למדרגה ידועה: החלוץ הסולל והבונה נעשה, מתוך בטלה ומתוך מצוקת חייו, מדרס לקבלנים. לחלוץ זה, העורג ליום עבודה, אפשר לשלם גם גרושים אחדים פחות, ובלבד שיראו לו צורת מטבע ושיפקיעו אותו מאפוטרופסותה של ההסתדרות ויפטרוהו מעוֹל המצוות החמורות של חלוקת עבודה וכו'. וכאן, בעיקר, מונח כוחו של הקבלן הפרטי כיום. לאחר שנכבש המקצוע בהתאמצות קיבוצית, במצוקות חוסר־עבודה מתמיד, ולאחר שתנאי העבודה השוררים בהתישבותנו הביאו את המשק הכובש לדוחק כספי חיצוני ואת הפועל הכובש עד ככר לחם – מופיע הקבלן הפרטי, מזוין ב"כשרונו הסידורי" וב"כוח יצירתו". והוא – המוזיל.

הקרן הקיימת עושה את עבודותיה במזומנים ואין היא דורשת מאת הקבלן כל השקעת כספים משלו. לקרן הקיימת יש מהנדס מפקח, מתכּן ומשגיח על הגשמת העבודה, גם החמרים העיקריים (צינורות הברזל, המשאבות) מזמינה הקרן הקיימת על אחריותה, באמצעות המהנדס שלה. הקבלן כאן אינו אלא שוכר פועלים, סרסור לשכירת פועלים ולסידורם בעבודה. סרסורים כאלה, מהנדסים וחצאי־מהנדסים, קבלנים וחצאי־קבלנים, ישנם בתל־אביב לעשרות. אילמלא היה מקובל בהסתדרות שקבוצות הבנין לא תתחרינה זו בזו בקבלת עבודה זו, כי אז היה יכול בא־כוח כל קבוצה להופיע בתור קבלן – ודוקא לא מן הרעים – בפני הקרן הקיימת וההתחרות המצומצמת היתה ממילא נהפכת להתחרות רחבה ופרועה. היגדרו לפני הקבלן־הפועל את הדרך ויזמינו רק את הקבלן־המעביד? וגם כיום אין להבין מה הוא סוד הצמצום ומה הוא קנה־המידה שבידי פקידי הקרן הקיימת ומהנדסיה, שעל פיו יֻכַּר קבלן שוֹע לפני קבלן דל? קבלן נבחר לפני קבלן נידח? לשבחם של קבלני ישראל יש להגיד שכולם קבלנים טובים, כולם זקוקים לפרנסה, כולם יודעים להבחין, בכל ימות השנה, בין “זול יוקר” וכולם יודעים לעשות, בשעת הצורך, רצון “קוֹנם”. ואלה 4–5 בני־עליה, אשר זכו לעמוד במחיצת ה"טנדר" לתל־עדש ולחטין (בנהלל,בעבודת הניקוז, הגיע צמצומו של הטנדר לשנים: המשרד ועוד קבלן אחד) – אינם יוצאים, אליבא דאמת, מהכלל. הקבלן “הנבחר” כשהוא עומד לפני הקרן הקיימת, הריהו מוכן לכל קרבן: גוזרים עליו עבודה עברית – ניחא; גוזרים עליו מס מקביל לקופת חולים (אגב, בחוזה הנהללי לא הוּתנה דבר זה בפירוש) – מוטב. יגזרו עליו קבלת פועלים מלשכת העבודה של ההסתדרות – מה לעשות? הוא יסכים, באין ברירה, גם לכך. ונוסף לאלה הריהו משלם לפועלים במזומן, ואילו המשרד משלם בפתקאות “המשביר”; והוא, הקבלן, חביב ומקובל על הפועלים, ואילו המשרד… ישאלו את הפועלים עצמם (מכתב קבלני תל־עדש ב"דואר היום"). אכן, בעזרת כספי הקרן הקיימת, כספים מזומנים ממש, המזדמנים רק לעתים יקרות במחזור הכללי של עבודות הבנין, נעשה הקבלן הפרטי גם קבלן “נוח” לפועליו.

היש עוד שיטה יפה מזו? הקבלן מרוצה. הפועל מרוצה. ויש קימוץ לאומי. בנהלל עלה הקימוץ – לפי השמועה – 5 אחוזים (אם נביא בחשבון שהפרש הצעות עדיין אינו הפרש תוצאות), בתל־עדש – 20%, בחיטין לא ידוע (אחרי ש"סולל־בונה" הסתלק מלהשתתף בהתחרות החשאית). והשיטה כולה בנויה על יסוד שויון רב, כלומר: המשרד ומספר הקבלנים הנבחרים – כולם שוים לפני הקרן הקיימת. ויש עוד מעמיקים והם אומרים: טוב לו למשק הפועלים גופו, המפונק ומוג־הלב, אשר “נפשיותו” יתירה על השגתו המשקית־הכלכלית – טוב לו כי יחדל מ"נוחיוּת" המונופולין: יחיה על חרבו!

ואף על פי כן אנו חולקים על שיטה זו, אנו כופרים בצדקת השויון הרב, המבוֹלל בקלפי אחת כוחות משקיים אשר אין לבוללם בשום אופן, והננו כופרים כפירה עמוקה ביסודיותם של הקימוצים הלאומיים, היוצאים מן ההתחרות החשאית.

התורה, כי את העבודה הלאומית מוזיל הקבלן ולא הקיבוץ הכובש – תורת שוא היא. דרך ההוזלה הלאומית בהתישבותנו היא – דרך העובדים ולא דרך המעבידים, ההתחרות של הקבלן, הנשענת על מיעוט חובותיו הלאומיים (גם בעבודות הקרן הקיימת גופן רחוקים הם חובות הקבלן מהגיע לגובה החובות של המשק הקיבוצי. ואולם לא בעבודות בודדות אלה העיקר: חשובה הפעולה המשקית הכללית במשך כל השנה: בעבר, בהווה ובעתיד) אינה יכולה לבוא בחשבון לפני המוסדות הלאומיים, כמו שאינה באה בחשבון ההתחרות של העובד הזול על יסוד מיעוט צרכיו. פריקת עול החובות הלאומיים־הישוביים בהיקפם הכללי, חובות העבודה וההתישבות ומצוקות חוסר־העבודה וחוסר־ההתישבות – פריקת עוּלם של אלה באמצעות הקבלן – לא תוביל אותנו אל המטרה. קימוצים אלה, אם גם יקסימו מאד במכסת האחוזים, אינם קימוצים לאומיים, אלא – בלתי־לאומיים (יש דרך לאומית להוזלת המלאכה ועמל כפים העברי, והיא – ביצור הפועל העירוני וביסוסו בשכונת־עובדים, אך בזו אין הקרן הקיימת מודה). ולמעלה מזה, למעלה מניצול תנאי המצוקה וההרס הפנימי בתוך שורות העובדים, לשם הורדת מחיר עמל הכפים כל כמה שאפשר. למעלה מזה אין כוחו של הקבלן מגיע ואין ביכלתו לעשות להוזלת הבנין יותר מאשר יעשה המשק הקיבוצי. להיפך: את אשר עשה המשק הקיבוצי במשך שנות פעולתו המעטות בחקירת שיטות הבניה השונות, בתיכּוּן תכניות מתאימות, בניצול חמרי הבנין המקומיים, בהכנסת שכלולים טכניים – את אלה לא יוכל לעשות קבלן פרטי באותה המידה ובאותו הכיוון היסודי. התוצאה היחידה של ההתחרות החשאית היא – פירוּר העבודה המעטה והדלה ומסירתה לידים מקריות. במקום חטיבה אחת חשובה של עבודת בניה, שתוכל לשמש בסיס לחקירה רצינית והכנה מוקדמת, שתאַפשר חדירה שיטתית לצרכי העבודה ותיקון ליקוייה – כל אלו דרכי השיפור וההוזלה האמיתית – במקום זה תבוא הקבלנות הבודדת, אשר ההתחרות החשאית תמשול בה. וכאן מופיע הבדל עיקרי אחד. משק העובדים מעוּנין בכוח המשקי הכללי הטמון בריכוז העבודה והגשמתה, ושיטת ההתחרות אומרת: “גזוֹרוּ, גזוֹרוּ!” פרוסת קבלנות – לזה, ופרוסת קבלנות – לזה. העיקר – הפירות: הרוַח הנקי.

אכן, גם המתוּקנים שבהם, אשר מדינותיהם בנויות על תלן, נוכחו כי ה"טנדר" – יותר משהוא דרך הוזלה הריהו דרך אוֹנאה, ביחוד ביחס למוסדות לאומיים, ציבוריים וממשלתיים. הנסיון העולמי של ה"טנדר" מזהיר על אמונה מופרזת בכוחו המוזיל וישרוֹ. מתחת למַסוה ההתחרות החיצונית מופיעות הסכמות חשאיות, ומאחורי חוזה כשר וצנוע וזול נשאר די מקום לטמוֹן פח לנותן העבודה. בלי ועדת נאמנים, בוחנת ובודקת, מבקרת ומפקחת, ועדה אחראית נויטראלית – עלול משחק ההתחרות ליהפך בקרב הימים למחזה תוגה. ומוסדותינו הלאומיים עתידים להיאחז במצוּדה זולה ורעה, אשר תעלה ביוקר רב. יחדל נא משק העובדים “היקר” מלפעול על במת ההתחרות – ופני הדברים ישתנו עד מהרה. כי אחת מתוצאות פעולתו של משק הבנין הציבורי היא גם זאת: דבר הבניה נעשה לענין כמעט עממי, וחדלו סודות מקצועיים וקבלניים. גם בנסיון המעט של לשכת הקרן הקיימת יש עוּבדה אחת קטנה, אשר תתן קצת סעד לדברים האלה, והוא החוזה אשר הוצע לקרן הקיימת על ידי חברה פרטית על העבודה הכי־גדולה שנעשתה על ידי הקרן הקיימת בשנים אלה ואשר עמד להתקבל על ידה – ואזי דוקא בלי כל התחרות פומבית או חשאית.

ולעומת זאת אנו סבורים, כי יש דרך ישרה המובילה ממוסדות הלאום, ישר וגלוי, בלי תיווך קבלנים להשתוות עם המשק הקיבוצי של העובדים, בעזרת ועדת מומחים נאמנים. עליה לחקור ולבדוק את מחירה העבודה ותנאיה – תנאי עבודה וקיום אנוֹשיים ומתאימים לפועל הקיבוצי שלנו, ולשלם רק אותם המחירים אשר ועדות כאלה תמצאנה לצודקים. מחירי המלאכה ומחירי החמרים כיום אינם “ספר חתום”. וכל עוד המשק הקיבוצי מקבל עליו מראש גזר־דינן ופסקן של ועדות אלה, אין העבודה הלאומית בארץ יכולה להיות ענין להתחרות של קבלנים מרבי מחיר וממעיטי מחיר. היא ענין לעובדים – וקודם כל למשק העובדים המסודר, הנושא בעול העבודה וצרכיה כל ימות השנה ובכל מצבים שהם. אפשר לכפור בצורך הוַיתו של משק זה וּלוַתר על קיומו כל עיקר, אך כל עוד הוא קיים והריהו הנושא המוחלט של הצרכים הלאומיים – זכויותיו קיימות עמו. ואין שם מונופולין הולם חברת פועלים חלוצית, אשר שעריה פתוחים לכל עולה ודורש־עבודה.

ויהא גם זה ברור: אין כאן דאגה לקואופרציה והגנה על קיומה ועניניה. אולי יש למי שהוא צורך בקואופרציה סתם בארץ־ישראל – יבוא ויבנה אותה ויקיימנה. לנו, לפועלי ארץ־ישראל, אין צורך כיום אלא בפועלים עברים בארץ־ישראל ובעבודה ובמלאכה וחרושת עברית; אם את אלה יעשו ההון הפרטי והפועל השכיר – כן יבורכו. ברם, עד היום לא ראינום בכך. כיום – ההון הפרטי לא רק שאינו פורץ נתיבות חדשות לעבודה עברית, כי אם גם אינו משמר את הנכבש. הוא מכלה ומקצץ בו, ואינו פוסק מלחַזר בכל אמתלה שהיא אחרי עבודת כנען. וביום אשר יהיה כדבר הזה, ביום אשר יבוא ההון הפרטי לקבץ את כוחות העבודה של העם העברי ולרכז אותם בארץ, לטפח ולגבש אותם – הוא אשר ידרוש לו אז זכויות לאומיות גדולות, והן גם תינתנה לו – ובצדק. הן נתונות לו גם כיום במידה גדושה – בהשקעות לאומיות – שלא לפי ערך פעולתו הלאומית.

בעבודתו החפשית, במשקו האחראי לא נטל הפועל העברי בארץ־ישראל שׂררה לעצמו, אלא – שעבוד. הוא כבל את עצמו בכבלי אחריות יתירה. ואין אנו מכחישים: מאמינים אנו שכבלים אלה הם כבלי גאולה, הכבלים אשר בהם אסור משיח העובדים ומשיח העם. ואחריות יתירה זו, האחריות על בנין הנדבכים העובדים של העם העברי בארצו – היא המכניסה נשמה בעבודת המשק השיתופי והמטה את שכם הפועל לעוני ולסבל, לסבל ציוֹני, והיא העושה את חברת העובדים השיתופית למוסד לאומי במוּבנו הנעלה, למוסד לאומי עובד וכובש. ומשק זה אינו יכול לוַתר על העבודה הלאומית. בהישמט מתחתיו גם הבסיס הלאומי הקל (בעבודותינו עד היום – ששית אחת נגד חמש שישיות עבודות ממקורות פרטיים וממשלתיים) – יפול גם הוא וגם אחריותו עמו.

ועוד אחת: העבודה הלאומית משמשת לא רק משען כלכלי למשק הבנין של הפועלים, כי אם גם משען מדיני. עבודת המדינה, אשר הוגשמה על ידי המשק האחראי של העובדים, מכריעה פי שנים במשקלה את העבודה הלאומית, אשר משק זה זכה לה במשך אותה התקופה. והלא כה טוענים אנחנו ואתנו יחד באי־כוח העם העברי בארץ־ישראל לפני ממשלת הארץ: “הפרינציפ הזה של המשרד לעבודות ציבוריות ובנין (חלוקת המַכסימוּם של הרוַח בין הפועלים) צריך להיות חשוב גם לממשלה ולמחלקוֹתיה, האינטרס של הפועלים צריך להיות בעיניה שקול כנגד האינטרס של רוַח הקבלן. על הממשלה להכיר בחשיבות של קואופרטיבי־עובדים, ביחס להגשמת העבודות הציבוריות ועבודות הבניה השונות בארץ; מובן מאליו שדרישה זו לא תוכל להתקבל בלתי אם איכות העבודה של הקואופרטיב וערכה יהיו דומים לאלה של המתחרים האחרים – והתפתחות המשרד לעבודות ציבוריות תוכל לשמש ערבוּת בטוחה על זאת” (קובץ “סולל־בונה”, מאמר ההנהלה הציונית בארץ־ישראל).

בעד חלון הארמון בהר הזיתים רואים את הנבנה גם בהר הצופים גם בעמק יזרעאל, רואים את העושים במלאכה ואת המנצחים עליה. ואין לדרוש מן החוץ את אשר אין מקיימים מבפנים.

על המוסדות הלאומיים לבחור להם את השותף הנאמן להגשמת עבודותיהם. צריך לבחור בין משק הקיבוץ העובד לבין משק הקבלן, בין שיטת ההתחרות לבין שיטת האחריות, בין הזול המדומה לבין הדרך להוזלה אמיתית. וכאן אין מקום לפשרות וגם לא לפשרות של התחרות מצומצמת.

ואין לדאוג לא לקואופרציה ולא לפועל, אלא לדבר אחד – לאחריות הלאומית. הפועל, ואפילו הפועל החלוץ, אשר עליו יוּשר ויוּנאם מקצה הגולה ועד קצה – כלי־זינו עליו. הוא אם ירבה ואם ימצא מעמד בארץ – יֵדע לחיות על חרבו. ובעצם, מצד עניניו הכלכליים, עניני יום יום, כפי שמבינה אותם תורת התנועה המקצועית הצרה – אחות תאומה לתורת ההתחרות הקבלנית הרחבה – הנישאת על שפתי כל האגף “השמאלי” בתנועת הפועלים בארץ, מצד ענינים אלה אין לו כל צורך במוסד שיתופי דוקא. המשרד לעבודות ציבוריות ובנין, המרכז החקלאי, “המשביר”, ועדת התרבות, קופת־חולים, כל מוסדות תנועת הפועלים בארץ אינה אלא הביטוי של הרצון לאחריות לאומית־כללית. כל עוד מוסד לאומי אחד, זה או אחר, רואה לטוב לו לבעוט בקיבוץ העובדים המסודר ולהתחכם לו – אין זו אלא פריצת גדר, הנשענת בעיקרה על ההנחה שאף על פי כן “העולם לא יחרב”, וקיבוץ העובדים המסודר ימשיך את מלחמתו ואת דרכו האחראית ולא יפנה עורף. ואולם, אם שיטה זו או אחרת נאה למוסד לאומי אחד, הרי היא צריכה להיות נבחנת מצד סגולתה להיות לשיטה כוללת, המבריחה את כל העבודה הלאומית.

ואכן, יש כאן שתי שיטות שונות:

האחת אינה יודעת דרך אחרת לקביעת מחירי העבודה הלאומית (שהרי בזכות־קדימה בתנאים – אמוֹר: במחירים – שוים, מודים כולם) מאשר “טנדר” חשאי והיא מוכנה להכות לרסיסים את העבודה הלאומית למען השליט עליה את המציע הזול, אשר על היקף פעולתו אין לה – ומסיבות מובנות גם לא תוכל להיות – כל שליטה.

השניה רואה בעבודה הלאומית אמצעי לביצור כוח משקי נאמן, משען לפעולה לאומית־כלכלית גדולה, פעולת תמיד. וכוח זה – בשדה העבודה – משק העובדים הוא. אחר אין. וכשם שהקרקע אינה נמכרת למרבה במחיר, כך לא תימכר העבודה הלאומית לממעיט במחירה. את הדרך לקביעת מחירים צודקת, על יסוד שיקוּל צרכים נאמן, מאמינה השיטה השניה למצוא לא בסוד ההתחרות, כי אם במשא־ומתן אחראי, גלוי וברור, בעזרת אנשי־מקצוע נאמנים, אשר בלעדיהם לא תיתכן גם השיטה החשאית.

שתים הן השיטות – והן צרות זו לזו. ואחת מהן צריכה להיות השיטה – שיטת הלאום. לפיה נחיה ונפעל.

סיון, תרפ"ד