בשנה האחרונה התגברה דפיקת העם על דלתות המולדת. המאזין לדפיקה זו לא יאמר: הנה מעמד בינוני יצא מליטא ומרומניה, מפולניה ומגליציה. כי אם ראשוני בתי ישראל, המשוּסים והמגוֹרשים מן גו, זזו לקראת ארצם לבקש מעמד לכף רגלם. אלה הם אבותיהם וזקניהם, אחיהם ואחיותיהם, בני בתיהם ושארי־בשרם של החלוצים, אשר קדמו לבוא, חלוצי העם למשפחותיו. ועליה זו, כמו העליה החלוצית הצעירה אשר הלכה לפניה והממשיכה את דרכה אתה יחד, עשויה לעורר ולגבש כוחות לאומיים כבירים – אם נדע להצילה מהסכנות הצפויות לה ולכוון מסילותיה. בתוך עליה זו באו ובאים עשירים מועטים ומספר מסוים של אמידים, בעלי הון ממשי, המביאים אתם רצון למעשה חי וכשרון־המפעל – וברוך בואם. אלה יסייעו במרצם ובהשקעותיהם להרחבת תחומי הכלכלה העברית בארץ. ובעקבות עליה זו בא, להבדיל מן הראשונים, גם מספר לא קטן של ספסרים מובהקים, בין אם צרוֹרם הספסרי טמון בחיקם ובין אם אין בידיהם אלא מקלם בלבד – אשר הספיקו להביא עלינו, לארץ הקטנה הזאת, מהומת ספסרות איומה בקרקעות, מגרשים ובנינים, אשר נבנו ואשר לא נבנו. והפקעת־שערים זו ערוכה מראש – כמַטבֵּח מוכן – לקראת העליה אשר תבוא. נגד מלאכי־חבּלה אלה, המסַכנים בלי אחריות כל שהיא את תקוַת ישראל, מוכרחה להיאסר מלחמת־חרם ציבורית, מאוחדת וגלויה, מלחמה עד כַּלֵה. כל יתר העם ברובו הגדול, בין אלה אשר באו ובין אלה העומדים לבוא, המשוועים לעליה מרחוק והדופקים על שערי הארץ מקרוב – המון בית־ישראל הוא, עפר יעקב, אשר השם “מעמד בינוֹני” אינו הולם אותו, ככל שם אחר השאול מן האומות, ואשר קיומו בארץ בתור מעמד בינוני לא יתואר. בלב העם הזה, בלב חלקים רבים ממנו, טמונה תשוקה קיבוצית לוהטת למעבר לחיים חדשים, תשוקה אשר השנים האחרונות על בלהותיהן הגבּירוּה וחיזקוה, ואשר גילוייה הנפלאים מופיעים בקצות המחנה פה ושם. והארץ נתבעת לתת תשובה מהירה ותכופה לשאלת ההתנחלות העממית העובדת.

ההתנחלות העממית העברית בארץ אינה יכולה להיות בנויה על הניצול. לא על ניצול העברי ולא על ניצול הנכרי. ניצול העברי העובד מחייב – בין מבחינה נפשית בין מבחינה משקית – מציאות הון מנצל, וככל אשר יגדל ההון – כן יקל להתאים את יחסי הרכוש והעבודה. ואולם אין כל מקום לניצול העברי העני על ידי העני ממנו. ואין זו אלא דרגת מעבר לניצול הנכרי ויגיעתו הזולה. ואשר לזו – כדאי להביא כאן את הדברים הקצרים אשר השמיע זה לא כבר, בנאומו על ההתישבות היהודית בארץ־ישראל, גראהם ואלס, הידיד המסתכל: “היהודים שבאו לארץ־ישראל ויושבים בעריה משאירים את העבודה הקשה לערבי ודואגים מעט מאוד לביתם הלאומי”. את הגאולה מן הניצול, מן הצורך בניצול, מביא השיתוף. החל מן השיתוף המצומצם בעזרה הדדית למקרי־הכרח ובמוסדות חינוך ותרבות משותפים, עד שיטות־השיתוף הרחבות של המושב, הכוללות מוסדות השׁבּרה וממכר, אשראי וחרושת, ועד הדרגה העליונה של השיתוף – שיטת העבודה וההנאה בציבור מפרי העבודה – הקיבוץ.

ואחת הדרכים העיקריות, אם לא הדרך העיקרית כיום, להתנחלות עממית כזו, מוּדרת מן הניצול, היא שכונת־העובדים.

קיום ציבור החי על עבודה מגוּונת, הזקוק ברובו להדרכה ולמופת חי בעבודתו החקלאית והמקצועית ובמשק הבית – אפשרי רק על יסודות של שיתוף רחב, וטעון הכשרת תנאים יסודיים, מוקדמים, המחייבים התישבות בציבור גדול ובמגמה חקלאית־חרשתית מגוּונת. תנאי זה שולל את האפשרות לקבוע את שכונת־העובדים בתוך תחוּם־שבת של העיר הקיימת. זו דורשת בסיס קרקעי רחב־ידים, אשר שטחו של היחיד בו, של בית־האב, יהיה מצומצם לפי הצורך, ואשר יהיה בו כדי מקום לקליטת ציבורים גדולים עובדים, בכללם קיבוץ וקבוצה, ואשר כל הסמכות לחלוקת הקרקעות תהיה מרוכזת, על יסוד תקנות־חובה קבועות מראש, בידי הכלל. יצירת התכנית החיצונית אשר תענה לדרישה זו – היא תפקיד המומחים. מיעוט דמותה של שכונת־העובדים, צמצומה בתוך שטח צר, קביעתה על דונמים יקרים, לשם קימוץ מרחק קילומטרים אחדים – קובעים את נפש המפעל. את ההפרש במחיר הקרקע הקרובה והרחוקה יש להשקיע קודם כל בחיבור קשרי דרכים עם העיר ואחר כך בהכשרה יסודית (מים, דרכים פנימיות, אור וכוח). הכשרה זו, לפי תכנית מסוימת, תיצור את פלא “קפיצת־הדרך”. העובד כבר הבין זאת.

מראשית הופעת תביעת שכונת־עובדים גלוּמים בה שלושה תכנים אלה:

א. דרך להתנחלות עממית חקלאית־חרשתית. החקלאות הכבדה שלנו, שוכנת הכפר, תעודותיה ומטרתה אתה. חקלאות זו, הקיבוצית והיחידית־השיתופית, היא היא הגואלת לנו את אדמתנו והבונה נדבך אחרי נדבך את המשק החקלאי הלאומי. וכל היסודי והשרשי בקיומנו הלאומי בארץ – בא לנו מידי החקלאות העצמית העובדת, אשר צמחה, כנצר חי, בצד החקלאות והנַטענוּת המעבידה. חיצי המבקרים – ואי אפשר לעולם בלי מבקרים! – וביקורת המומחים אינה גורעת אף כחוט השערה מן האמת הגדולה הזאת. ואולם, לקראת ההתנחלות העממית העובדת עלינו ללכת לא רק בדרך־־המלך של החקלאות היסודית המקיפה, כי אם בכל הדרכים ובכל השבילים, וביניהם גם בדרך של יצירת רשת משקים חקלאיים ענֵפים, בעלי טיפוסים ותכנית שונים, ממוזגים עם עבודה צדדית במלאכה וחרושת, אשר יחד עם המשק החקלאי היסודי – אשר יקָבע במרכז חייה המשקיים של שכונת־העובדים – יצטרפו לחטיבה חקלאית־חרשתית גדולה.

ב. מחוז לאלפי העובדים העירוניים. בתוך כוּר המציאות העובדת הוּתכוּ, בחמש שנות העליה האחרונות, קשרי אחיזה והוַיה כלכלית חדשים. חוף היה והרכבת מצאו את מאות עובדיהם־כובשיהם. החמור, הגמל והמכונית – את נהגיהם. אלפי ידים עובדות כבשו בסערה את מלאכת הבניה, לסעיפיה ושלוּחוֹתיה, והולכים וכובשים את חרושת חמרי הבניה, מסיליקט עד מלט, עד אבן ועד בכלל. על אלה נלוים חרשי עץ ומתכת, חשמל ושרברוּב, עובדי מחט ומרצע ושאר אוּמנים. בשנה האחרונה נוספו האורגים והבורסקאים ויתר פועלי התעשיות המתחדשות. אחריהם באים האמנים החפשים, העובדים הרוחניים ועובדי מוסדות הציבור. והבסיס הקרקעי המשקי הוא תנאי הכרחי לעל העם העובד. תאני הכרחי להשתרשותו בארץ ובעבודה. מרתפי תל־אביב ועליות גגותיה, אהליה, סוכּוֹתיה וצריפיה, המתנועעים לרוח סדר־היום של עירית תל־אביב, הפינות, המזוהמות בחצרות הערביות בחיפה, המחבואים בבתי הערבים בירושלים ויתר המקומות, ושולחנות הגזוז והמרכולת בחוצות הערים האלו – עדים הם לשַועה האילמת הבוקעת לעבודה משקית חיה כל־שהיא, לד' אמות של קרקע וחצר, ולמרץ החי האנושי, המוּבל יום יום לקבורה בין החומות. רק עיורים וחֵרשים לא יראו ולא ישמעו לאלה.

ג. השבּרת העיר העברית. תל־אביב אשר נוסדה כשכונה היתה לעיר עברית מאוכלסת. בחיפה ובירושלים הצטופפו והולכים ומצטופפים קיבוצים עבריים גדולים. וכל אלה שולחנם ערוך, שלא באשמתם כמעט, בידי אחרים. נחלי־זהב שופעים מן העיר העברית החוצה. המונה וסופר ימצא, כי סכומים אלה עולים פי כמה על התקציב החקלאי השנתי של תנועת ההתישבות כולה, זו של ההסתדרות הציונית ושל חברת פיק"א ואחרות גם יחד. הסכומים המופלגים האלה יכולים לשמש ערובה להתפתחותו המהירה ולהצלחתו הכלכלית של המשק החקלאי של שכונת־העובדים, והם נותנים בסיס נוסף גם למשק־הבית של הפועל השכיר. ואין להעמיק חקור, אם כדאי לאשת העובד לטפל בפרה, אם גם התבן למאכלה לא יובא ממשק זה גופו, או אם כדאי לגדל בקרבת העיר תרנגולת או לערוג ערוגת ירק ופרחים.

החקלאים הותיקים רבים מהם מדמים לצאת ידי חובתם להתנחלות העממית בדברי שבח לעליה העובדת ולחקלאות בכלל – ושוללים את החקלאות של שכונת־העובדים, או של עיר־העובדים. והמומחים למקצועות העירוניים, המודדים את התישבותנו באמת־מידה של התישבות הקיימת באירופה או באמריקה, מסייעים להם – וכופרים בקביעות המקצועית של הפועל העירוני. ואנו נמצאים נתונים בתוך החלל הריק שבין שתי שלילות. ואולם משתי השלילות האלה, הצודקות כל אחת במידה שהיא מצווה על משען־מילואים נוסף – יש להוציא את החיוב הגדול של שכונת־העובדים החקלאית־החרשתית. אין להכחיש כי שכונת־פועלים לעיר־החרושת של קרוּפ או של פוֹרד – היא משְאָלה הרבה יותר פשוטה וקלה. וגם אמנם, חכמי אומות העולם כבר מצאו לה פתרונים גם החקלאות בערבות קליפורניה ואַרגנטינה הרבה יותר נוחה ומבטיחה מאשר החקלאות בארץ־ישראל. ואולם חקלאות כזו וחרשות כזו אין לנו. החרושת שלנו וגם החקלאות – היא העליה העממית לארץ־ישראל. וּמצָרכי עליה זו אין אנו נפטרים היום אלא במטבע התישבות גדולה של שכונת־העובדים. נוה החקלאות והחרושת – זו אשר ישנה ואשר תוכל להיות – נוה הציבור העובד לאלפיו, אשר שמה יביא את זקניו ואת הוריו ושם יעמיד את עריסת ילדיו.

שבט, תרפ"ה