חרושת־האבן העברית אינה מבטיחה רוַחים מהירים ונוחים. אולם נאמן הוא מקצוע זה ליצוֹר שדה־עבודה למאות רבות ולאלפים ולהביא במשך שנים אחדות גם את הפרי להון המושקע. ויש להתפלא על המוסדות הלאומיים, הישוביים והכספיים, הנאחזים בכל פעולה העלולה להרחיב את אפשרויות העבודה בארץ, והמזניחים את הדאגה לפיתוּח מקצוע זה דוקא עכשיו, בעוד תנועת הבניה באזור־האבן של הארץ עומדת בראשית התפתחותה.

ברור הוא, כי רכישת השוק לאבן העברית יכולה לבוא רק אחר שעבודת האבן (חיצוב, סיתות, ליטוש, חירוּט וכו') תחדל להיות מלאכת כפים בלבד ותהיה למזיגה נכונה של יגיעת הפועל ויגיעת המכונה. אז יוכל הפועל העברי להשיג בעבודתו שיעור־תוצרת אשר ישא את צרכיו, הנעלים לאין ערוֹך על צרכי החוצב והסתת הערבי. משק המחצבה משמש לעובד הערבי, ברוב המקרים, רק משק־מילוּאים לעונה הפנויה מעבודה חקלאית. גם במצב הבניה הנחשלת כיום בערי ירושלים, חיפה, טבריה ומחוזיהן ובערי האבן העברית (בית־לחם, תול־כרם, שכם, נצרת והשאר) ומחוזיהן – יש לשער, על פי המספרים מאומדים, שהחיצוב והסיתוּת, בתור משלח־יד קבוע או עוֹנתי, מעסיק לערך שלושת־ארבעת אלפים עובדים, רובם ככולם בני־כפר. הישוב העברי בלבד הוציא במשך שנות הבנין האחרונות, 1924–1921, למעלה ממאתים אלף פונט לאבן וסיד. הדרישה לסיד הולכת וגדלה עם התפתחות עבודת הבניה בכל הארץ. הסיד נחוץ לתל־אביב כמו לירושלים, לגליל כמו ליהודה. ומלבד נסיונות בודדים של קבוצת פועלים פה ושם (וביניהם הנסיון ההולך ונמשך של קבוצת “כבשן־סיד” החיפאית, המוסרת את תוצרת ל"סולל־בונה" שם) לא נעשה דבר להפוך את הסיד לענף אחיזה לכלכלה העברית.

ואשר לאבן – הנה נכבשה על ידי הפועלים במשך שתי השנים האחרונות בהתאמצות רבה העמדה הראשונה: נרכשו חלקות־חציבה אחדות בירושלים והושג הדבר החשוב, כי בנינים גדולים כבית־ההבראה של הסתדרות הפועלים באַרזה, ליד מוֹצא, והמכון הכּימי של המכללה העברית, בהר הצופים, לא רק נבנו בידי פועלים עברים, כי אם גם חוצבו בידיהם ממחצבות עבריות. ובשנה האחרונה, שנת 1924, נבנו כל בניני “סולל־בונה” בירושלים, בשכונות בית־הכרם, רחביה ותלפיות – אבן עברית. אך מה ערך לכיבוש הראשון הזה, אשר עלה לכובשים בעמל כביר, אם אחריו לא נסתייעה ההתפתחות הדרושה, אשר תבטיח לאבן העברית את מקומה בתנועת הבניה בתור חומר־בנין מצוי למחירים מתאימים בשוק?

עד היום אין עוד אף מחצבה אחת בידי החוצבים העברים, אשר תהיה מזוינת מערכת־מכונות שלמה. את חוסר המכונה מוכרח העובד להשלים ביגיעה קשה, החותרת תחת בריאותו ונוטלת בזמן קצר את כשרון עבודתו. עד כמה משנה המכונה את כל אפי העבודה בחציבה אפשר לראות על נקלה מן התיאור הקצר הבא: החוצב, בגשתו לעקור איזה גוש מן המחובר, צריך קודם כל לקדוח בתוך הסלע נקרה עמוקה וצרה, כדי לשים בה חומר מנַפּץ. ובאין מכונה נעשית עבודת הקדיחה בעזרת מוֹט־ברזל – נֶקֶר – המוּנף ביד. הקדיחה בשיטה זו היא אחת המלאכות המוגיעות ביותר, גם מצד חוסר־הענין שבה, וגם מצד כמות המרץ המוּצא ומיעוּט התוצאה. פועל עושה ביד במחצבות ירושלים מן מטר וחצי עד שני מטרים וחצי (לפי קשי הסלעים וכיווּן הקדיחה) נקרה ליום. מַקדח מכונתי עושה עבודה כזו במשך זמן מחצי שעה עד פחות משעה. מכונת־הקידוח מאַפשרת לקדוֹח נקרות אחדות בבת אחת, גם במקומות מרוחקים זה מזה מרחק ידוע (כפי אורך הצינור המחבר את המקדח עם מכונת האויר הכבוּש). מהפועל המחזיק במקדח אין המכונה דורשת בקיאות יתירה – ותוצרתה עשירה מאד. הוא הדבר בהעלאת האבנים מתוך המחצבה וטלטול גושי־האבן בפנים. בלי מכשירי סחיבה והרמה מכוֹנתיים – הסעת האבנים מהמחצבה והעברתן ממקום למקום הן עבודות־פרך, המכשילות את כוח העובדים. כך הוא גם בעבודת הפטיש הגדול, המפוצץ את הגושים העקורים מן הסלע. עבודה זו דורשת התאמצות גופנית גדולה, ומכשיר מכונתי מתאים יכול לצמצם אותה ולהעמידה על מינימום. זהו צד אחד של יתרון ניצול המחצבה בעזרת מכונות, צד שאין לזלזל בו כלל וכלל.

לא פחות חשוב מזה הניצול המכוֹנתי מצד אחר, מצד פילוּס דרך לאבן העברית לשוק העולמי. שוק כזה ישנוֹ. אנגליה, הולנד וארצות אחרות באירופה מביאות אבן מאיטליה, בלגיה ועוד. מצרים מכניסה שנה שנה אבנים מאיטליה וממקומות אחרים בסכומים גדולים. גם ארצות־הברית ברובן מביאות אבני בנין וקישוט, לצרכי בנינים מפוארים, ממרחקים. אחדות מדוגמאות האבן המעטות אשר הובאו מארץ־ישראל ללונדון לתערוכת וימבלי, עוררו התענינות סוחרים ואנשי־מעשה. אין כל ספק שבמכרות האבן בארץ־ישראל ספונים סוגים אשר יש להם מוצא לשוק העולמי. יש לאבן העברית גם שוק עולמי ישראלי. לא מהיותה הטובה שבאבני העולם, כי אם מהיותה ארץ־ישראלית, נחצבת מסלעי ירושלים או מהרי הגליל. ואין להקל בסגולתה המיוחדת הזאת של האבן העברית. ועובדה היא שיש בארץ גם מכרות שיש טהור. המפריעים העומדים כיום בדרך ההובלה וההטענה – אינם נצחיים. התפתחות הארץ דורשת בכל תוקף פתרונות מהירים לשאלות ההובלה וההעמסה בחוף. אולם כל משלוח אבנים לחוץ־לארץ, לוּ גם לשם דוגמה וחקירת השוק, מחייב חיצוב וסיתות מכונתי. ארצות אירופה הקונות אבן דורשות בעיקר גושי־אבן גדולים, מעוּקבים. עיבוד הגושים, נסירתם ללוחות, ליטוש הלוחות ויתר המלאכה בהכנת כלי־אבן – את אלה הם עושות בבתי־חרושת שלהן. לעומת זה מציעה מצרים וארצות אחרות הסמוכות לארץ־ישראל שוק לאבן מעובדת. גם ארץ־ישראל עצמה דורשת ותדרוש יותר ויותר, עם התפשטות תנועת הבנין, לא רק אבני־קיר פשוטות, כי אם גם עמודים, כותרות, מדרגות ושאר אבני־קישוט. כאן נתון הבסיס לסידור בית־מלאכה מכונתי לעיבּוד האבן. גם המלאכה ה"פשוטה" של חיצוב גושים גדולים מעוקבים – גם זו אינה מלאכת־יד, והיא דורשת מכונות קידוח, הרמה, הובלה והטענה. כל אלה אינם כיום ברשות החוצב העברי בארץ, המחטט בסלע בצפרניו ממש. אבן הקיר – מחירה יוזל לכשתחדל זו להיות הפרי היחיד של המחצבה.

התפתחות הבניה הכללית מַקצה מקום רחב לסוגי הבּטוֹן השונים. כאן נפתח בית־קיבול רחב־ידים לפסלתה של המחצבה. בנדון זה – יתרון לארץ־ישראל הנבנית גם על פני איטליה, אשר על שדותיה בקרארה נערמו, לעשרות קילומטרים, ערימות גויל, אשר אין לארץ כל חפץ בהן. במקומות מתאימים – והם רבים – תנוצל הפסולת לשריפת סיד. תכנית חרושת אבן עברית צריכה לכלול כהשלמה יסודית חשובה את שריפה הסיד. אגב הכללה זו תושג עוד מטרה אחת. שיטת שריפת הסיד הנהוגה מאות בשנים הוסיפה לא מעט והוכלת ומוסיפה שנה שנה על שממות הארץ, בבערה כל עץ יער, כל גזע וכל שורש עתיק בהר ובשפלה. חרושת סיד רציונלית תבין להשיג לה חמרי־הסקה בדרך אחרת.

בצד צרכי הבניה יש להביא בחשבון גם את צרכי הריצוּף. המהנדסים ובעלי המקצוע, אשר התבוננו בדבר, מעידים פה אחד כי השימוש באבן־גיר לסלילה – סופו עולה ביוקר, כי האבן נשחקת על נקלה והכביש, המרוצף חצץ־גיר, נמצא במצב של קלקול ותיקון תמידי. והרי הארץ שומרת על מכרות בזלת גדולות, אשר ניצולן המסודר יכול להביא מהפכה בכל מקצוע סלילת הכבישים בארץ־ישראל.

את מכרות האבן, כמו כל מכרה אחר, אין לכבוש בקפיצה. הפועל העברי ניגש למפעל הגדול של כיבוש החציבה תוך כדי כיבוש הבניה, ומטפל בו זה שלוש־ארבע שנים, בחיבה והתמסרות. כיום עסוקים במקצוע הזה כשמונים חוצבים וכתשעים סתתים חדשים, חברי אגודות החוצבים והסתתים של הסתדרות פועלי הבנין בירושלים. מחוץ לאגודה ישנם בה עוד כתשעים סתתים, רובם מהעדות המזרחיות. ויש עוד כשתים־שלוש עשרות סתתים עברים ומספר חוצבים מחוץ לירושלים. הנסיון הצָבוּר במשך שלוש־ארבע השנים, אם כי רחוק הוא מלהיות מקיף, הנהו בר־ערך. נוצר המגע החי והרגש הבלתי־אמצעי – החָדש מעיקרו – אל הטמוּן בתוך רבדי האדמה. הרגשה זו הובעה בדברי אחד העובדים: “החקלאות הביאה את הפועל העברי במגע עם פני האדמה והעובדה הציבורית – עם כליותיה”.

שבילי האבן הולכים כיום ומסתעפים וסיכּוּייה מתרחבים. ובמקצוע זה של חרושת האבן, כמו בכל מקצוע יסודי בארץ, חשובה השקעת כוח עבודה עברי, חשובה יצירת מסורת של עבודה עברית והכנת צבא עובדים, אשר יעמוד למקצוע זה בבוא שעתו. כי בנין הארץ, עצם הבנין, שאינו יוצא מידי פשוטו, לא יחכה, ותנועת הבנין הגוברת תלך ותשקיע על כרחה את אמצעי העם בחמרים זרים. הטיפול בשאלות החציבה, בדיקת המקומות המתאימים, זיוּן החוצבים במכונות וסיגוּל המכונות לתנאי המכרה הארץ־ישראליים, בירור שיטות העבודה, ההתענינות במינים אשר יצלחו לשוק העולמי, חקרית תנאי השוק הזה וההתקשרות עמו – כל אלה צריכים להיעשות בעוד מוֹעד.

אדר, תרפ"ה