מלאכת הבניה הפכה, בדרך נס, למלאכה עברית עממית בארץ. מקצוע זה, המרבה את נכסי העם המחֻבּרים לקרקע, הנהו זר כמעט לגמרי, כמו עבודת האדמה והחרושת הכבדה, להמון בית ישראל העובד בגולה. מכל מלוא המקצוע הרחב, המתחלק לשני ראשים, בניה וסלילה, נתיחדו בגולה כאוּמנוּיות עבריות: הנַגרות – ואף זו לא נגרות־בניה, כי אם בעיקר נגרות רהיטים – והמַסגרוּת. גם הישוב העברי בארץ, אשר ירה את אבן־הפינה לכפר העברי ולעבודה החקלאית העברית, לא ידע, בארבעים שנות קיומו, אלא בּנאוּת עברית מעטה וארעית. כמקור־מחיה וכמשלח־יד המוני נכבשה מלאכת הבניה לפני הפועל העברי בארץ רק בארבע השנים החולפות. מבוא לכיבוש זה שימשה ההזדמנות לתיקון ולהרחבת כבישי המדינה, אשר בה נאחזה שלהבת העליה החלוצית בראשיתה, בשנת 1920, ולאחר כך – השכונות העירוניות הראשונות, אשר העבודה הקיבוצית הכובשת מצאה בה את המשכה. והנס אירע: מפתחות הבניה נמסרו לישוב העברי. אמנם, לא תמיד יודע הוא לשמור על המפתחות האלה – ועדיין לא שלם הכיבוש לא לרוחב ולא לעומק. אך במקום שהשמירה על המפתחות באה מאליה, כמו בתל־אביב, נהפכה הבניה וחרושת הבניה העברית לכוח כלכלי־לאומי פּורה וּמַפרה. ובין אם יכיר בזה תגר פלוני בתל־אביב ובין אם לא יכיר – זהו כיום כוחה הגדול של תל־אביב לפרנס המונים. כי אין עוד חרושת גדולה ופרנסה מרובה – זולתי זאת. והפועל העברי אינו אלא צינור, אשר שני קצותיו בתוך אגן הכלכלה הלאומית. ובצינור לא ידבּק מאום: אין הוא צובר עושר על מנת להוציאו מחוץ לתחום, הוא עובד, חי – ומשיב את כל שכר עבודתו לישוב הסובב אותו. לעומת זאת עקָרה היא המושבה מנצלת הזרים וגידולה מסולף, כל עוד דמי תעשייתה העיקרית – הנטיעה – ניגרים חוּצה ואינם יוצרים תקופת־דמים פנימית.

מן העיר התפשטה ידיעת הבניה ועברה גם למושבה ולמשק החקלאי הצעיר, לקבוצה ולמושב. החקלאות – חלום האלפים כולם בעלותם – היתה במשך חמש השנים האחרונות רק לנחלת שלושת אלפים מתישבים צעירים. אולם ביניהם ישנם כאלף יודעי בניה וסלילה. המלאכה היתה איפוא לעממית, בעיר ובכפר, הנוּצלה יכולת זו? לא. עדים אנו כל השנים האלה למצוקת־מעונות מבהילה ולמצוקה חוזרת של חוסר־עבודה. שתי אלה כתומן באו עלינו. הימים הקשים, ימי חוסר־העבודה, נשתכחו עכשיו במקצת. אך הם היו. והם נשקפים לנו גם בעתיד, ואולי גם בעתיד הקרוב. בעוֹנוֹת אלה של חוסר־עבודה הולך לאיבוד כוח מקצועי רב, ומתוך דוחק השעה הקשה הננו אנוסים להשקיע את תקציבי העבודה במפעלים ארעיים, ללא שיטה ותכלית, במקום ללבּון מהם לבנים לבנין קיים.

אילו עמד איזה עם שהוא, לוּ גם דל־אמצעים ומעוּט־יכולת כמונו, לפני שאלת עליה עממית ויצירת מקלט ונוכח מציאות כוחות־עבודה חלוציים כאלה בשדה הבניה – כי אז היה מבין, לאין ספק, להחיש תכנית בניה עממית, תכנית רחבה, בעלת היקף ותוכן התישבותי, לבניה צנועה מסויעת באשראי זול, לא בטבּוּר הערים, לא ב"לבבן", המסוּלא בפז, כי אם בשדה הערים וסביבותיהן, בשכונות־עובדים, במושב החקלאי ובמושבה. ואנו הבינוֹנוּ לעשות את ההיפך מכל אלה. הבינונו לטפח – בעזרת הבנק האיפּוֹתיקאי וההנהלה הציונית – מושגים של בניה כּרכית, ספסרית, במקום בניה עממית, נטועת שדה. הקימונו בנק איפותיקאי, המתנהל לאִטוֹ־לאִטוֹ בצל כל התנועה הגדולה והמצוקה הגדולה, ואשר על פי מגמתו אין הוא מכוּון ואין הוא יכול לעזור לא לעובד ולא לעולה ההמוני ולמתישב חסר־האמצעים. והוא הוא סוד החזיון שאין לו כספים: לעשירים אין הוא נחוץ והעניים לא נחוצים לו. גם הבנק האיפותיקאי מיסוּדה של חבוּרת לואיס ברנדיס, אשר היה כאילו ביטוי של כוחות כספיים מסוימים, המחַזרים אחרי השקעה בטוחה – גם בנק זה ביצע עד מהרה את מפעלו, בתתו אשראי להעמדת עשרות אחדות בתים בארץ – ואין קולו נשמע עוד בין החיים.

את אשר הבינה לעשות הקרן למזכרת משה מוטיפיורי, זו אשר בנתה בשנת 1882, את מזכרת־משה (שמונים בית), “אוהל־משה” (שמונים בית), “ימין משה” (שמונים בית) ו"זכרון־משה" (תשעים בית – בשנת 1904), אשר נתנה הלוָאות בלי רבּית ובתשלומים נוחים, ואת אשר מבינה לעשות גם היום “קרן הבנין” ו"קרן הבנין השלם" בירושלים – לא הבינה לעשות התנועה הציונית. אכן, אין מזל למוסדות הבנקאיים של התנועה הציונית. ואילמלא הלכו הקרנות – הקרן הקיימת וקרן־היסוד – בראש המפעל הציוני החי, כי אז מי יודע מה היה גורלם של המוסדות הבנקאיים השאננים, אשר קנה־הבטחון שבידם מובא תמיד ממרחקים, שאוּל מתוך מציאות זרה, כמו שזרים לתנועה הלאומית ולמציאות הארץ־ישראלית שיעורי המשכורת, אשר מנהליהם זוכים בה. רק מתוך נשיאת עין לא לגוף המפעל ולתביעותיו הפנימיות, כי אם לקונה מן החוץ, אשר יקפוץ על הסחורה, ומתוך שויון־נפש עמוק למתרחש ולמתרקם ולמה שצריך להתרחש ולהתרקם – יֻלדוּ לנו תנאים כאלה – הממיתים כל אפשרות של בניה עממית: רבית גבוהה, שנות פרעון מעטות, הלוַאה רק כדי ששים למאה, שהם למעשה פחות מששים, ובניה אך ורק בעיר, ועדיף על כל – בלב העיר. רק זו היא בניה בטוחה, הראויה לאשראי. ברור הוא, כי לפועל ולמתישב ולעולה מחוסר האמצעים בכלל – לא נתנו כל אפשרות של בניה. הבונים מחוץ לעיר, לוּ גם שכונה שלמה, אינם עומדים במבחן הבטחון. והבונה בעיר צריך להביא ארבעים למאה במזומנים, וכדי להופיע בלבוש בטחון בפני הבנק האיפותיקאי, הוא מתחייב בבת אחת גם לבנק האיפותיקאי, גם לסוחר בחמרי בנין, גם לקבלן, גם לקופת־מלוה או “להלוָאה וחסכון” ומסתבך ומסַבּך לעתים גם אחרים לאין מוצא. בתוקף כל אלה הוא נעשה סוף סוף לבעל בעמיו, לבר־אשראי מהימן.

ועכשיו, אחרי כמה שנות טיפול בהקמת מוסד לאשראי איפותיקאי, עלתה על שולחן ההנהלה הציונית ההצעה ה"מצילה": לקרוא ליהודים בעלי כספים להשקיע את כספם בבנין בתים גדולים בערים, בתים פרטיים, אשר ישכירו אותם, דירות דירות צמודות, לזקוקים להן, וקרן־היסוד תבטיח למשקיעי הכספים הכנסה מסוימת ומספיקה על הכספים ותעשה תנאי עם בעלי־הבתים על הגבלת שער שכר הדירה בתחום ידוע. שוב עיר, שוב בתים גדולים, בלי שורש ובלי אחיזה – וכל אלה בערבות קרן־היסוד ועזרתה. והרי טוב טוב לנו לשתף את קרן־היסוד לבנק האיפותיקאי ולאַפשר הגשמת תכנית של אשראי עממי זול לבניה. ואם יוכיחו כי לבנק איפותיקאי מהוגן אי אפשר לפעול אחרת מאשר הוא “פועל” כיום, ואי אפשר גם ליצור בצדו בנק מקביל מאמצעי קרן־היסוד להלואה משלימה (איפוֹתיקה שניה) – הרי טוב לנו ליצור במקום זה קרן חיה, קרן עממית, אשר תאַפשר את הבניה למחוסרי אמצעים בפועל ממש, בתנאים ההולמים את צרכי התישבותנו האמיתיים. כי הגיעה השעה לענות לצרכי הבניה של הפועל ושל העולה והמתישב – תשובה ממשית.

לפני הקונגרס האחרון התיצבה משלחת הועד הלאומי לפני המזכיר האזרחי בימים ההם, סיר גילבּרט קלייטון. המזכיר העיר בין יתר הדברים: “החושבים אתם לבנות בתים לפועלים? בלי זה, נדמה לי, לא ישאר הפועל בארץ”. ראייה זו מן הצד – ראייה נכונה היא. אפשר לשכן צבא – ואפילו צבא בעלי־משפחות – באוהל ובצריפים במשך זמן מסוים, אם ישנה תכנית שיטתית להתנחלות ולבניה, אם יש אחרית. חברות מתנחלים־בונים, מסודרת על יסודות שיתופיים רחבים, אשר תעבֵרנה שנה שנה, לפי תור ידוע, מאות משפחות מן האוהל אל הבית, בעזרת אשראי לאומי־עממי – זו היא התוכנית.

תכנית גדולה זו אילו נוצרה – היתה מוצאת לפניה סיוע מצדדים שונים. זו היתה יכולה לנצל כוחות פנימיים וחיצוניים כמוסים ההולכים לטמיון. כוחות אלה הם:

א. שיתוף המתנחלים־הבונים בסכומים לא גדולים, אך לא מדומים, בסכומים משלהם ממש, פרי חסכון עבודתם. ניצול ידיעת המלאכה הנפוצה בהמון היה יכול להכניס תרומה חשובה לגישוּם תכנית בניה גדולה, השוה לכל נפש.

ב. הוזלה הבאה מתוך תכנית בניה גדולה, הערוכה מראש באופן שיטתי ושהבונים עצמם מעוּנינים בה. עוד לא בנינו בארץ לפי תכנית כזו – ואולם, לכל בעל מקצוע ולכל הקרוב לבניה ברור כי הוזלה של 25 אחוז ממחיר הבניה תושג בנקל מתוך קביעת טיפוס מסוים של חלקי הבניה (ביחוד חלקי העץ), מתוך רכישת חמרים סיטוֹנית, הובלה מסודרת וסידור הולם של ההגשמה.

ג. הכנסת הון של חברות אחריות גדולות, על יסוד הבטחה קיבוצית באחריות, באחת השיטות הנוחות והמקובלות. זו הדרך, בה נבנו ערים שלמות באמריקה ומושבים רבים באירופה.

ד. קימוץ בסעיפים אחרים של תקציב התישבותנו. וקודם כל בתקציב העזרה הרפואית. הפתרון השיטתי לשאלת הדירה ירים עשר מעלות את מצב הבריאות של העובדים ושל כל העליה הבאה.

ה. שימוש פורה בתקציבי חוסר העבודה.

התכנית הגדולה, אשר מלב העם יצאה, אשר מומחים לא אישרוּה, אשר שׂרה אל כל הפגעים וַתוכל, היא תכנית העליה העממית, ההתנחלות והבניה. בניה אשר יש עמה התנחלות, והתנחלות אשר יש עמה בניה.

סיון, תרפ"ה