הממשלה הנָה אחד מנותני־העבודה הגדולים בארץ. התפתחות הישוב גורמת ומחייבת התפתחות עבודות המדינה: פילוס דרכים, גישוּר גשרים, פיתוח רשת מסילות־הברזל, הקמת תחנות ומחסנים, מטע חולות, ניקוז ויבוש בצות, סידור מכוֹני־מים, בנין חופי הים.
ראשי־המקורות הממשלתיים לעבודות ציבוריות ולבנין בארץ – הם:
מחלקת העבודות הציבוריות של הממשלה.
הרכבת.
העיריות.
מחלקת הבנין של הנהלת הצבא (האויריה).
מוסדות צבאיים צדדיים, כמו ועדת קברות חללי המלחמה ועוד.
מ.ע.צ. עושה את עבודותיה לחשבון תקציב הארץ, הרכבת – לחשבון הכנסותיה, העיריות – לחשבון התקציב העירוני והנהלת הצבא והמוסדות הצבאיים הצדדיים – לחשבון לונדון.
אין להגיד, כי הממשלה למחלקותיה יש לה שיטה אחת במסירת עבודותיה והגשמתן.
הנהלת הצבא, שאינה כפופה להכנסות הארץ, עשתה במשך השנים האחרונות (1922, 1923, 1924) עבודות בניה וסלילה על סכומים חשובים. רוב העבודות האלה נעשה באמצעות קבלן מצרי־איטלקי, על פי חוזה שנמסר לו בלי כל התחרות פומבית. הקבלן הזה העסיק בקביעות בעבודתו פלוגת שכירים מצריים. בשתים־שלוש עבודות, מאלה שנמסרו על ידי הנהלת הצבא להתחרות פומבית, זכה “סולל־בונה” והגשים אותן לרצון המחלקה.
הרכבת מסרה אף היא את החשובות שבהזמנותיה ועבודותיה בתקופת 1920–1922 בלי כל התחרות פומבית. בין הזמנות אלה ידועות ההזמנות לאדנים ולהספקת חצץ. בתקופה האחרונה הרכבת מוציאה לפועל כמעט את כל עבודותיה בהנהלתה הישרה. ובעבודות הציבוריות הללו, המעסיקות בתמידוּת מאות פועלים, אין דריסת רגל לפועל עברי. פלוגת השיפוּץ הקבועה לתיקון קוי־המסילה נשענה, במשך כל התקופה החולפת, בעיקר על שכירים מצריים. הצעת המשרד לעבודות ציבוריות, בשנת 1922, לסדר פלוגת־שיפוץ עברית, נדחתה, על יסוד הפרש מצער במחירים.
העיריות אף הן לא הקפידו, במשך התקופה החולפת, על מסירת עבודותיהן בהכרזה פומבית ולא נוּקו מעבודות שכירים מצריים. – בעבודות הציבוריות שהוגשמו על ידי עירית חיפה בהנהלתה הישרה, עבדו עשרות שכירים מצריים. על מסירת עבודות רחוב קינג־ג’ורג' בירושלים בלי הכרזה פומבית נשאלה עירית ירושלים בעתונות – ולא נענתה.
בנדון זה יש לציין לטוב את מ. ע. צ., המוסרת את עבודותיה הקבלניות להתחרות פומבית. מחלקה זו נוהגת בשנתים האחרונות להוציא לפועל רבות מעבודותיה בהנהלתה הבלתי־אמצעית, בעבודה יומית שכירה. העבודות הנמסרות בקבלנות מתפרסמות להתחרות על פי הערכות מוקדמות של מ. ע. צ., שהקבלנים מעלים עליהן אחוזים או מפחיתים מהן.
אך יש צד אחד שוה לכל מחלקות הממשלה ומוסדותיה: ממשלת ארץ־ישראל, בתור נותן־עבודה, דבר אין לה עם המושג התרבותי “פועל” ועם תנאי־עבודה ויחסי־עבודה מתוקנים. בנדון זה שוה הממשלה המרכזית לעיריות וההנהלה האזרחית להנהלה הצבאית. אין העיריה שואלת למחיר הפועל בעבודותיה ולתנאי עבודתו, וסוכני הממשלה המרכזית מעבידים אף הם נשים, זקנים וילדים בעבודות סלילה וחפירה, בניפּוּץ חצץ, בטלטול אבנים ועפר ובכל עבודות־פרך, במחירים של 8–15 גרושים מצריים ליום (ומי תיכן את המחיר האמיתי המגיע לידי הפועל?). בעבודות הנמסרות לקבלנים נעשית ההערכה המוקדמת, המשמשת יסוד להתחרות, על אותו הבסיס, ובמקום סוכן הממשלה מופיע הסוכן־הקבלן. העובד והעובדת, הזקן והילד, מסורים לרשות הנוגשׂ. במולדת דת־משה ודת־ישוּ מקיימת הממשלה המַנדטוֹרית שיטת עבודה “קוֹלוֹניאלית” הבנויה על ניצול ה"נייטיב" (יליד הארץ – בשפת הפוליטיקה הקולוניאלית). ויש שהשיטה מתרחבת עד כדי קליטת שׂכירים מצריים.
אם ישאלו: “היש עבדוּת בארץ־ישראל?” תהיה התשובה: “אין”. אנו, על כל פנים, איננו יודעים על מכירת אנשים או נשים או על העבדת בני־איש, נגד רצונם, בזרוע. אך דבר דומה לזה, דבר קרוב מאד לעבדוּת – ישנוֹ, והוא ניצול פרוע, ללא חוקת מחיר, ללא שיעור יום־עבודה. ללא הגבלת עבודת אשה, ילד וזקן, ללא הבטחה מאסון, ללא הגנה מנגישׂה וּרדייה בעבודה, ללא כל פיקוח ממשלתי לטובת העמל.
בין שורת מחלקות הממשלה יש גם מחלקת עבודה ועליה. אך מחלקה זו מטפלת בשאלות העבודה רק מנקודה סטטיסטית, ואין לה כל סמכות והשפעה על נותן־העבודה הנקרא “ממשלת ארץ־ישראל”. והממשלה, המבינה לשלם לפקידיה משכורת כדי מחיתם – מלבד אולי הפקידים הנמוכים הנחשבים במדרגת פועלים – עינה רעה בפועל המפותח, אשר כל חטאו הוא כי הוא דורש לו שכר־עבודה כדי קיום אנושי.
האין חובה על הממשלה להניח ביסוד התפתחותה החדשה של הארץ חוקת־עבודה תרבותית? היוכל ניצול פרוע לבלי חוק להצמיח משק עממי בריא?
מנהיגי העם הערבי כיום, הסוחרים ובעלי־האחוזות, אינם “חולים” על הדבר. אדרבה, סדרי־עבודה אלה סדרי־קדומים הם; לוּ יחיו לפניהם ויאריכו ימים! דאגתם העיקרית היא – סגירת הארץ לפני העליה העברית.
הפועל העברי, עם כל הסתפקותו במועט וכיבוש צרכיו – הסגולות המציינות אותו כמעמד חלוצי־יוצר – הביא אתו, מראשית עלותו לארץ, מהפכת־עליה בשכר־הפועל וביחסי העובד והמעביד, וקומם נגדו את נותן־העבודה העברי, הנמלט מן היוקר של העבודה העברית ותביעותיה האנושיות לתוך פרצת הניצול החפשי, ניצוֹל הפועל הזר, הבלתי־מפותח. תנועת הפועל העברי בארץ היתה, מתוך עצם מהותה, לנושאת התביעה הגדולה להגנת העבודה, להקמת האדם העובד על זכויותיו, להעברת זוהמת הניצול הפראי והרדייה מן הארץ.
תביעה זו מופנית קודם כל לממשלה ולעבודתה. עושק העובד הוא עושק העם. אין הממשלה יכולה להתעלם ממציאות כוח עבודה תרבותי בארץ, המוֹנה אלפי פועלים מאוגדים, ואין היא יכולה להדירם הנאה מעבודותיה, בהפכה אותן לשדה ניצול פראי.
עבודות מ. ע. צ., הרכבת והעיריות ההולכות ומתרבות שנה שנה ועולות יחד לסכומים עצומים – נעשות על יסוד תקציבי המדינה. לתקציבים אלה יש הכנסה והוצאה. הממשלה, התורמת את הכנסותיה מן הרכוש והמרץ התרבותי הנכנסים לארץ – אינה יכולה להדיח את הפועל המפותח מעבודותיה. פועל זה אינו יכול לרדת ואין כל טעם לרדתו למדרגת פועל־עבד או פועל־פרא, נתון תחת יד נוֹגשׂ.
הסתדרות העובדים צריכה להעמיד בפני הממשלה את הדרישה התכופה לתיקון המצב בעבודות הממשלה. בתיקון זה מעוּנין הפועל הערבי והעברי כאחד.
סיון, תרפ"ה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות