יש מעשׂיוּת: בימים כתיקונם היא מתאבקת סתם, בימי־גבורה היא מזהירה על המעוף ובימי־רפיון – היא הראשונה לקיפול מפרשים.

בחזית היצירה בכלל, ואין צורך לאמור בחזית היציר הישובית שלנו, מעשיוּת כזו היא – משענת קנה רצוץ. לרוקמי המפעל הציוני דרוש שאָר־רוח, שאר־כשרון: לא לרִהְות ביום רע, לא לפגר בימי התפתחות דרוכה, ובימים רגילים – לעורר אונים נרדמים.

מימי וינה מנשבות בארץ רוחות קודרות. חדרי מולדתן לא וינה – וַרשה! גבר הרע. מעטו הכוחות. ויש גם עייפות של המעפילים. עמידת־נופש, לשם חילוף נשימה. ברם, התקופה הקצרה של עליה מאומצת נטעה בלבנו אמונה רבה באפשרויות גדולות וּנצוּרוֹת. לתוך הישוב העברי בארץ הוצקו שלושים ושלושה אלף נפש, ונתרחבו ונסתעפו למעשה – הרחבה ניכרת! – תחומי העבודה והיכולת העברית. המעט הוא?

את הצל הקודר הטילה וינה, אשר לא הבינה להשתלט על השעה ועל הצרכים. אחרי שלושת חדשי־ההתלבטות וינה־ברלין באו קברניטי הכלכלה והכספים בציונות והכריזו על קיצור אֶוֶנטוּאלי של התקציב: כלומר, חִרדו, חִרדו, משקים! חרדו, חרדו, מוסדות! קיצור אם יהיה ואם לאו – חרדה ודאי תהיה, ומעכשיו.

ובארץ מורגשת מצד האפ"ק נגישׂה קלה, דקה מן הדקה. והרושם הוא – לעומד מן החוץ – כי דוקא האנגלו־מצרי הוא הוא השולח דברי־עידוד בציבור, בהודיעו ברבים, כי רואה הוא את מצב העסקים איתן ושלם.

וירושלים, הממוּנה על חלוקת התקציב, עוסקת בדקדוקי עוני ונוגשת מצדה שאננוֹת במוסדות התלויים בה. והעיקר – אינה נוקפת אצבע להצלת ענפי־מחיה יסודיים שנשמטו והולכים ונשמטים מידינו לעינינו, כמו: הגַמָלות בתל־אביב (מאות משפחות!) ועוד ועוד. ואין כל גילוי־דאגה לתכנית עבודת מילוּאים גדולה לחדשים הקרובים, להשלמת עבודת הבניה הנחלשת.

והשם ההגוּי באותיותיו “מַשבּר” הולך ועושה לו כנפים.

על כתפי “משבר” זה יסתמכו כל חוסר הערוּת, חוסר הדאגה והרהייה גם יחד.

לא. הארץ לא תאשם. היא מציעה כיום אפשרויות אין־קץ, אפשרויות כּוריות, ברוכות.

תאשם הציונות, אשר עליה שׂוּמה לבלי להמעיד את הצעדים הגדולים אשר צעדנו.

נפעיל־נא את השכל הלאומי ואת האמצעים הלאומיים, נפעילם בעתם – ואין ירידה.

הירידה אינה צורך עליה לנו – ועלינו להימנע ממנה.

חשון תרפ"ו