(תרנ"א – תש"ך)

טמקין היה “רק” משורר. עבודת־ההוראה ומלאכת התרגום (תרגם מיצירות מ. ברוֺד, ינסן, שטיפטר, ת. מאן, קלרמן, שאמיסו ועוד) היו לו רק “קרדום לחפור בו”. השירה היתה שבת־חייו. הוא לא הירבה אמנם ליצור, אך כל שיר שלו היה פרי מאמץ נפשי ארוך והסתכלות ממושכת בכבשוני אדם ועולם ופרי ליטוש רב. והלוא כה העיד על עצמו: “את שירי יצרתי בדמי ולשדי, / בהיות לבי עמכם ובהוָתרי לבדי”.

שום חיץ לא היה קיים בין האיש לבין יצירתו. בחיים ובספרות היה איש־הדממה, מצניע־לכת ונחבא אל הכלים. ליריקן בחסד עליון היה; חזותו, תוי פניו המעוּדנים, שיחתו השקטה והמהורהרת קמעה, חיוכו הטוב והנלבב, הילוכו הקצוב והמדוד בצידי הרחוב, כל אלה העידו כי לפנינו אדם יושב־אוהל, שהתורה והשירה הן “שעשועיו יוֺם־יוֺם”. אישיותו, כמו שיחתו, לא היו בה מן ההברקה וההפתעה, אך כולה אמרה מתינות, פשטות ותום, ביישנות והכנעה, וכמו חתומה בחותם של יגון אישי, טמיר, כמוס…כמוס…

רחוק ומרוחק היה מעסקנות ציבורית, ואפילו באסיפות ובכינוסי סופרים לא נראה אלא לעתים רחוקות מאד וגם אז בענווה, בורח מן הכבוד ומן השררה. במלאות לו שישים שנה נתכנסו סופרי ירושלים לחוֺג את יובלו והשמיעו לכבודו דברי־ברכה והערכה חמים. ישב האיש כמבוייש, מכונס אל תוכו, כאילו לא בו המדובר ולא הוא נושא המסיבה. משהגיע תוֺרוֺ להשיב למברכיו קם וקרא מתוך ספר שיריו “ספר השירים והתפילות”, כמו ביקש לומר: אל־נא תקפידו עמי, לא איש־שפתיים אני, בתחום השירה עיקר כוחי. רצונכם לתהות על קנקני, לכו אל שירתי!

כבר שמות ספרי שיריו (“נטפים”, “שירים ותפילות”, “ספר השירים והתפילות”, “באלם קול”) מבליטים את יסוד שירתו ותמצית יצירתו. מיטב שירתו – התפילה, בשער התפילות ביטא את עצמו עד תום. שירת טמקין היא אישית ביותר ומצטיינת במלוֺדיה לוקחת לב, בנגינת לשון ובדקות רגש. “אוֺרח עצוב” היה בעולמנו, עולם הרעש, ההמולה והעשייה הקולנית ולימדנו את הסוד של “קול דממה דקה”. ואכן כ"אורח עצוב" בעולם, ללא אח וללא ריע, שפך את צליליו; כמיהתו למשען, שהיא גם כמיהת הטבע והדברים אשר מסביב, הפכה להתרפקות על אלוהים. בשירתו־תפילתו, שיש בה מצקון־לחשו של בן עזוב ונשכח, גלמוד וערירי, מצא רפאוּת לפצעי נפשו, לפגעי חייו וליגון בדידותו: – “ולמה אפחדה אם אתה עמדי, / אם אתה בקרב דמי ולשדי? – – – ואיכה אירא אבדון וכליה, / אם אחרי היותי הויתך עוד חיה?” (“באלם קול”, 79).

הליריקה של טמקין מלאה הלך־רוח. קצרים ותמציתיים הם שיריו, מעין מועט המחזיק את המרובה, אך שקופי־ניב וטהורי־צליל ומפליאים בנקיונם, בפאתוס הכבוש שבהם ובניגונם השקט והעצוב. פשוטה ואינטימית היא שירתו ורחוקה, כביכול, משאלות־אנוש נצחיות ונוקבות. אך האם אין נושאי שירתו האינטימיים־משפחתיים הנושאים הנצחיים של כל שירה? – האדם ביגונו וששונו, פרח המשעול הצנוע והנשכח, אהבת רעייה וילדים, אהבת מולדת, בכי תמרורים על בנים שנפלו ועל מות בת יחידה ואהובה וכיו"ב. שיריו, ללא הבדלי נושא, הם וידויי־חיים רוטטים וחמים, חדורים נפשיות ושקויים עצבות ועם זה גם רועפים חן ורוך ועדנה. שיריו האוצרים בתוכם גרעיני רגש ומחשבה לרוב כובשים את לבנו כתפילות חמות הנובעות מלב נרעש ונפחד.

הגות ורגש מתלכדים בשירתו לנגינת־כמיהה אחת שקויית צער ושכרון. המשורר, הסובל וקובל מתוך בטחון, אמונה ותקווה, מתרפק על קונו באהבה ובגעגועים. חסד אלוהים מתגלה לו גם בשעות של צער ויגון, יאוש ודכדוך. נעימת הוויתור, ההכנעה והאמונה היא היא היסוד השולט אף באותו מחזור שירים המוקדש לזכר בתו המנוחה והמרעיש אותנו בקינתו האבהית, שהיא למעשה לא רק קינה על מות בת, כי אם על היפה והנאצל שנגזר מארצות החיים.

טמקין היה מן הראשונים בדורנו, שזכה להתרפק על המולדת ולשיר עליה: “שועתי לגאולה, כמהתי לבשורה, / קידמתי פני שחר עולה במכורה”. נעימתו הכנה והטבעית, הזכה והנפשית עד כדי חדגוֺניות, מעמידה אותו בין טובי מלווי־הגאולה צנועי־ההגות. אף חזיונות־המולדת שלו מופשטים הם, סימליים, רחוקים מלהיות תיאור חיצוני של הדברים. הלך־החיים הקדמון ממוזג כאן ביפעת ההווה. פה ושם מרטטת גם נימה משפחתית וסוציאלית בשיריו המוקדשים לרעייה, לבן, לבית, לנערות האורגות בבית־הריקמה, לכתפיים השחות ונובלות כ"ערימת שקים בלואים" ולאלמנה עניה מרודה (“מזמור על אלמנת הסנדלר”). בדידותו הנוגה והצרופה לא ניתקה אותו מן “האדמה החמה”, מאהבת־רעייה וחמדת־לב, מריגשת־אדם, עמלו, סבלו ומכאוביו. לפיכך יש בחרוזיו האטיים והשקופים מדופק היקום, מן הקירבה האנושית וההסתכלות הערה והמשתקפת. שכינתו היא מיסוֺד החנינה והוויתור העליון, הטוֺב והמתעלה.

כמה ממיטב שיריו הקדיש לירושלים, “משכן החלומות, העתידות והיעודים”, שבה דבק שבוי־חלום משחר נעוריו ולאורה עברו עליו כחמישים שנות חיים ויצירה. מכל ערי הארץ דבקה נפשו בעיר העבר, ההווה והעתיד: “נפלאת לי בּין הערים – ירושלים!”