(תרס"ז–תשכ"ט)

פרופ' בנציון כ"ץ, ובכינויו הספרותי בנשלום, היה חוקר ספרות, מסאי, משורר, מתרגם, מורה ואיש־המעשה, ועל כולם – איש־העבודה, החובה והמצפון, חבר טוב וידיד־אמת. בכל מעשיו, ארחות חייו וארחות יצירתו שימש מופת בטוהר מידותיו, בבקיאותו, בשקדנותו, בנאמנותו למשימה שנטל עליו, בדביקותו במטרה שהציב לעצמו ובהעזתו להתמודד עם מפעלים גדולים וכבירים. קו זה של נאמנות, דביקות והעזה ציין אותו בכל תחנות חייו – כמרצה במכון למדעי־היהדות בווארשה (1937–1939), כמנהל המחלקה לנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית (1941–1963) ועד תחנתו האחרונה – כאחד ממעצבי דמותה של אוניברסיטת תל־אביב והרקטור שלה מאז 1964 ועד יומו האחרון.

בקרבו התרוצצו שני יצרים – יצר המעשה ויצר היצירה וכל ימיו נשא עיניו ליום שבו יוכל להקדיש מיטב כוחותיו, זמנו וכשרונו ליצירה בלבד ומשעמד על סף התגשמותו של חלום זה נפסקה שירת חייו.

איש־השירה ואיש־המעשה היה. גם בשעה שהיה שקוע ראשו ורובו בעולם העשייה הציבורית־הציונית־התרבותית והחברתית – אמר שירה, כי השירה היתה נשמת אפו ושורש נשמתו. בכל עת ובכל שעה ידע להתייחד עם נפשו ולומר שירה מתוך כורח נפשי־פנימי:

בַּצַּר לִי אֶכְבֹּשׁ אֶת רֹאשִׁי

בְּחֵיק תַּנְחוּמֶיךָ הַשִּׁיר!

(“שקיעות ירושלים”, עמ' 161)

כלפי חוץ איש־החומרה וההלכה היה, שהפליא בדייקנותו ובקפדנותו – כולו “בית־שמאי”. ואילו כלפי פנים – היה איש האגדה וההומור ועל כך יעידו חבריו וידידיו הקרובים ובייחוד אסופת שיריו “שקיעות ירושלים”, ששפכה אור חדש על עולמו הפנימי שבו היו גנוזים מחסד־האהבה, משפעת הרחמים ומכוח הפיוס והוויתור של “בית הלל”.

הוא ניחן בסגולות נפשו של אדריכל טוב, בעל דמיון, בעל עין רואה למרחקים ולמעמקים ובעל כשרון ארכיטקטוני מזהיר. סגולות אלו באו לידי ביטוי לא רק בתחום המעשה, אלא גם בתחום היצירה, במקור ובתרגום כאחד. מטבעו לא היה איש־מלחמה וצחצוח־חרבות שנאה נפשו, אך אם נאלץ להשיב מלחמה שערה לטובת הציבור, כדי להגן על עיקרים ועקרונות שהיו קדושים בחייו, עשה זאת באומץ־לב, בגילוי־לב ובלשון ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים.

הרבה שנים הכרתיו, כמעט מאז עלייתו לארץ (ב־1940), ובעשור האחרון אף נקשרו בינינו קשרי ידידות הדוקים. על טיבו עמדתי מקרוב בעיקר במישור העבודה הציבורית, שעה ששימשנו חברים בוועדים שונים: במועצה לביקורת סרטים ומחזות, בוועד המרכזי של אגודת הסופרים העברים ואחרון אחרון – בוועד של מרכז פא"ן בישראל, שהוא שימש נשיאו עד יומו האחרון. כל פגישה וכל ישיבה משותפת עמו גילתה אותו במלוא שיעור קומתו – אדם בעל נימוסין שניחן בכשרון שיפוט כן וישר, בכוח ניתוח מעמיק וחודר בחוש הומור דק מן הדק, שלא נוקה משמינית של סארקאזם.

כבן בית בתרבות ישראל לדורותיה וכחניך התרבות הקלאסית והאירופית, פעל רבות למען הרחבתה והעשרתה של הספרות העברית ועל כך יעידו ספריו במקור: “אורי ניסן גנסין”; “הוראציוס בספרותנו”, “משקליו של ח”נ ביאליק", “הספרות העברית בין שתי מלחמות עולם”, “בסער ביום סופה – פרקי פולין”, “שקיעות ירושלים” (שירים), “ארחות יצירה” (מסות ומאמרים) ותרגומיו מן הספרות הקלאסית הפרסית (“מרובעים לעומר כיאם”, “אהבת זאל ורודאבה” ו"הולדת זאל" לפירדוסי) ומן הספרות הקלאסית היוונית (פרומתבס הכבול" ו"הפרסים" לאייסכילוס ו"מערכות ארוס" – מאה שירי־אהבה יווניים) ועוד.

איש אשכולות היה במלוא משמעותו של מושג זה, תלמיד־חכם נקי־דעת, חריף ושנון ואדם רב־פעלים, שדבק בלב ובנפש בירושלים. באהבה אין־קץ ובגעגועים לוהטים שר על ירושלים, שהאצילה עליו מהוד קדושתה, נצחיותה ושיקטה, אשר בה “כל רחוב – מקדש”. והלא כה שר:

וְאָנֹכִי בָּהּ אֶתְשׁוֺטֵט

וְכוֺכָבִים בָּהּ אֲלַקֵּט.

מְלוֺא חָפְנַיִם אֶאֶסְפֵם,

וְכִי אֶגַּע בָּם – אֶתְבַּשֵּׂם

(“שקיעות ירושלים”, עמ' 29)

אחד מחלומותיו היה לשוב ולחיות עד יומו האחרון בעירו, בירושלים, ולכך לא זכה.