(כ"ה טבת תר"ן)

כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם

(יבמות ס"ג, ע"א)

מאי דכתיב: “עובד אדמתו ישבע לחם”?

אם עושה אדם עצמו כעבד לאדמה, ישבע

לחם; ואם לאו – לא ישבע לחם.

(סנהדרין נ"ח, ע"ב)

 

א¹    🔗

דומה כי שני מאמרי חז"ל אלה יש בהם כדי למצות את עיקרי תורתו ויסוד אמונתו של יוסף ויץ, בחינת “כל התורה כולה על־רגל־אחת”. שני מאמרים אלה שימשו נר לרגליו בעבודת־הקודש שלו – גאולת הקרקע במשמעותה הכפולה, גאולה מידי זרים וגאולה משממונה, ומאבק על השתרשות באדמה, והם הם שעודדוהו לעמוד על משמרתו עמידה קבועה, רצופה ומלאת־השראה, עמידה שכולה אומרת כובד־ראש ויושר־לב, עוז־רוח וצלילות־הדעת, מסירות־נפש וכוונה טובה ובונה. ובכל אשר עשה ופעל נתגלה כשומר על ערכי־אדם וערכי־חברה, מקפיד על מצוות מוסר ומסורת אבות, על כללי דרך־ארץ ומידות של חן ופשטות, כיאה וכנאה לאדם שכרת ברית עם האדמה והוא בחינת שותף למעשה־בראשית.

היה זה בעיצומו של חודש תמוז (תרס"ח) כאשר יוסף ויץ, בין הי"ח, נעץ בפעם הראשונה את להב הטוּריה באדמת המולדת. מאז ועד היום הוא מהלך בה והופך בה לאורכה ולרוחבה וזוֺ מגלה לו את רזיה הכמוסים וסודותיה הנסתרים. וכאז כן עתה מאמין הוא באמונה שלימה, כי: “אין ארץ כארצנו הקטנה לתפארת ולטובה ולנדיבות שופעת לכל הרוצה בה באמת. ואשרי אדם היונק חיוּתוֺ ממנה” (“שׂיח השדה”, עמ' 94).

כל ימיו מהלך ויץ בשדות ישראל ושונה ואינו מפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה! משנתו, שאינו מפסיק ממנה, מהי? פשוטה בתכלית הפשטות: ואהבת לאילן כמוך, ואידך זיל גמוֺר. גדולה אמונתו שאהבת האילן גוררת אהבת הקרקע ואהבת העבודה, ואלה מחייבים חיי עמל, פשטות ונוֺי חיצוני ופנימי, חיים של שלום וברכה – חיי עם עובד אדמתו ונהנה מיגיע כפיו.

“אני מאמין” זה הוא מרכז חייו, מוקד פעילותו וחוט השני של כל יצירתו העשירה והעניפה של ויץ, שהוא צירוף מופלא ונדיר של איש־השירה, איש־השיחה ואיש־המעשה. “אני מאמין” זה הוא שנטע בו את העוז, הכוח והמרץ להיות הרוח החיה ב"גאולת הקרקע" מטעם הקרן הקיימת לישראל לא כאיש הלשכה הכפות אל שולחנו המשׂרדי, אלא כאיש המעוּף והחזון וכבעל מקצוע מובהק בכל ענפי החקלאות. והיטיב להגדירו משורר אציל־רוח ואנין דעת וטעם כיצחק למדן, שכתב אל ויץ בן־השישים: “לא פעם התבוננתי מקרוב ומרחוק בך ובדרך פעולתך, והיתה זו לי הרגשה נעימה להיווכח שלפני חיזיון בלתי־נפרץ אצלנו ביותר: שיגרת העבודה והרגל־השנים לא נתנו בך את אותותיהם לרעה, לא העלו עליך קליפה נוּקשה של פקידות, אלא להיפך: העלו עוד יותר את האדם שבך, את איש הלב והחזון”.

במקלו עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ואף לארצות השכנות הגיע, קיפץ ודילג מהר להר ומגבעה לגבעה, כיתת רגליו כדי לבחון, לבדוק ולשקול כל שעל אדמה מאדמת ארצנו. ועד היום הזה עדיין הוא מטפס ועולה, מטפס ויורד הרים ובקעות כדי להאזין מקרוב ל"דופקה" של אדמת ארצנו וכדי לדעת מה נתנה לנו ומה עדיין יש בכוחה להעניק לנו.

וכקרבתו־צמידותו לאדמה, כן קרבתו־רגישותו לנוף. והלא כה כתב בפתח ספרו “נוף ואדם”: “הנוף, משמעותו הרחבה היא – טבע והיסטוריה. ה’נוף' של ארץ־ישראל, כהתגלותו במראה שלי, הוא שהטביע את האדם־היהודי בזמננו, שהתערה באדמה, צמח מתוכה והיה כ’אדני־השדה' לבלי הינתק ממנה; והוא שעמד במערכה ואף יעמוד בה בכל עת. לא כן הנוף של ארץ־נכר: מזגו לא הביא את האדם־היהודי להתערות בה ולצמוח מתוכה. הניסויים שנעשו בכיוון זה סופם מיקסם־שווא. על כך מספרות תולדותיה של התיישבות יהודית בקפריסין ובארגנטינה”.

 

ב    🔗

בכ"א בתמוז תרס"ח (1908) הגיע ויץ לחופה של יפו עם אחותו מרים, הקשישה ממנו, ומיפו הלכו ישר לכפר – לרחובות. על ראשיתו בארץ מספר ויץ ברוב חן, בכוח ציור מובהק ובכשרון־תיאור שאיננו נטול לחלוחית של שירה, בספרו “דפים ראשונים”.

רחובות היתה תחנתו הראשונה והמכרעת בחייו. עד היום זוכר הוא לה חסד נעורים וחסד נעוריה – בת י"ח היתה רחובות כשעמדו רגליו בפעם הראשונה על גבעת דונדיקוב, והוא אז עלם בן י"ח, הנושא בלבו געגועים לארץ־אבות. וכאז כן עתה הוא רואה אותה “רכה וענוגה, עוטה הזייה ונושמת כמיהה, מלחשת אמונה ומטפחת תקוה” (“נוף ואדם”, עמ' 30). וברחובות הכיר אנשים, אשר “נשאו גם הם אביב בלבם; מרעיפים חמימות, משפיעים קרבה, מעודדים לתקווה, מזרזים לשמחה, והכל בפשטות – – – והיה בית אחד, שגחלת האחווה והאהבה לכול לחשה בו תמיד – בית אלטשולר” (שם, עמ' 31). בכל הזדמנות מעלה ויץ על נס בית זה, שבו היה “הוזה על האנושות הטובה ועל עם ישראל השב לתחייה, לתחייתו בטבע – על האדם החדור רגשות אהבה לזולתו, שאינו נוטר לחברו ואינו שמח לאידו, על האדם החופשי היונק מהטבע, מהאדמה וכמוה הוא נענה לכל הנוגע בו ומחפש בו את חסותו” (“יומני”, כרך א', עמ' 31).

רוחות האהבה שריחפו על־פני גבעותיה המבוּשׂמות של רחובות “פגעו” גם בו, ובבית זה מצא ויץ את אשת־נעוריו, את בת־לווייתו רוחמה לבית אלטשולר. אכן מעטים, ואולי אף בודדים, זוכים לנוות־בית כה נאמנה ומסורה, המיטיבה לזרוע סביבה ביטחון, שלוות־נפש וחכמת־חיים. אלמלא אשה מופלאה זו, ספק אם היה ויץ מצליח לפעול כפי שפעל ובצורה שפעל במשך יובל שנים ומעלה. הודות לה חי יום־יום ושעה־שעה חיים שלימים ונאמנים לעצמם, הקים בית למופת שכולו נושם טוהר, ניקיון ואהבה, וחינך את בניו ברוח של תורה, עבודה ומעשים טובים. רוחמה רעייתו, אם הבנים (רענן, שרון ויחיעם) אף ידעה לעודדו ולסוכך עליו בשעות הגורליות והטראגיות ביותר בחייהם המשותפים, בנפול בן־הזקונים יחיעם ז"ל; היא היא שעוררה אותו לשוב ולראות את העולם בעין טובה, שקטה ומשלימה. בעמידתו האיתנה, המרה והעקשנית במערכה היום־יומית – המערכה של גאולת הקרקע בכל התנאים, בכל המצבים ובכל שעות היממה; בכוחו ובכשרונו המופלאים להתגבר על פגעי־יום ונחשולי־שעה, על תככים ותחבולות־ערמה מטעם ממשלת המאנדאט, היתה לו רוחמה “עזר כנגדו” במלוא משמעותו של מושג זה. ואחרון אחרון – הודות לקן הטוב והחמים שהיא בנתה, טיפחה ושמרה עליו, עלה בידו לעקור עצמו לעתים מזומנות מרשות העבודה הציבורית ולקבוע עתים לתורה וליצירה. שלא כסיפוריו לבני־הנעורים, שהם פרי ההשראה הטובה וחסד השירה, המפכה בלבו משחר נעוריו, הרי מאמריו, המעידים על עושר המחשבה, בקיאות מפליאה וחריפות האנאליזה ולעתים אף חריפות הפרוֺגנוֺזה, הם פרי עיוּן ולימוד ועבודה קשה ומפרכת, פרי ישיבה על האובניים, ליד שולחן העבודה בתוך ד' אמות של הבית, שכולו אומר שלוות־נפש ואושר משפחתי.

ואמנם, ידע־גם־ידע ויץ להוקיר ולהעריך מתת זו של אשה טובה. הוא הקדיש לה, באהבה ובהערכה, כמה ממיטב ספריו ועד היום הוא זוכר לכתה אחריו במדבר, בארץ לא־זרועה, ובהגיעו לפרשת פגישותיהם הראשונות, עובר לבו על גדותיו.

פעלו המעשי המבורך של יוסף ויץ בגאולת קרקעות, בהשרשת יהודים תלושים באדמת המולדת ובהחייאת הרי ישראל, חתום ורשום בצורה סטינוֺגראפית כמעט בחמשת הכרכים של “יומני ואגרותי לבנים”, שיצאו זה לא כבר בהוצאה מפוארת (הוצאת “מסדה”, תשכ"ה). היומן מקיף כשלושים שנה (1935–1964), והוא מלא וגדוש פרטים ופרטי־פרטים מעניינים ומאלפים, עובדות ומעשים, שׂרטוטים קלים של מאות דמויות של חולמים ולוחמים, ראשי־עם ועסקנים, אברכי־שדה ואנשי־שלטון וכיו"ב, העשויים לשמש אבנים ואריחים להיסטוריון בעתיד. פועלו, אישיותו ואורח־חייו של ויץ מקופלים גם “באיגרות לבנים” שביומן וזמנן השנים 1927–1932, כשההורים היו בחוץ־לארץ והבנים בבית, או כשהבנים יצאו מהבית ועשו במשקים בשירות־העבודה; רובן של האיגרות הן מן השנים 1933–1945, כשהבנים שהו בחו"ל לרגל לימודיהם, בשירות הצבא הבריטי ובשירות ה"הגנה" בארץ, ומיעוטן מן השנים 1947–1952 אל רֶמה, בשהותה בארצות־הברית, לאחר מותו הטראגי של בעלה יחיעם, ילד־השעשועים של ויץ. ההיסטוריון לעתיד־לבוא ימצא ביומן ובאיגרות “מלוא חופניים” חומר על דרכי גאולת הקרקע ועל המאמצים ההתיישבותיים בצילן של שתי מיגבלות – חוקי הקרקע של השלטון העוין מזה, והקופה הדלה מזה; כן ימצא כאן מורה־דרך פיוטי ונלבב בכל שבילי הארץ.

ואילו המעיין ביומן ובאיגרות הללו כיום עומד מלא רגשי התפעלות והערצה בפני האיש, שצימצם את כל חייו וקיפל את כל כוחות־הנפש שלו באהבה לאדמה, לטבע ולעבודה, לנוף ולאדם, ויודע להעלות את דבריו בפשטוּת, בכנוּת, מתוך יושר של תפיסה, פיכחות ואמונּה. הקורא בן־ימינו אף נפעם מנשימתו החמה, המתונה, הרוֺמאנטית והנלבבת של בעל־היומן, שכל ימיו הוא דינאמי ותוסס, סוער ורוגש, בהול ומתוח ושקוע ראשו ורובו במ"ט שערי עשייה ועניני שעה בוערים ודוחקים. איש־הסער והטמפראמנט, כולו אחוז אש־עבודה ויצר־עשייה ופעולה – והנה הוא מתגלה כאדם רומאנטי (בעיקר באיגרותיו אל רֶמה) עד שורשי־נשמתו. פרקי היומן ודפי האיגרות זרועים תיאורים מופלאים ושורות־פיוט מרטיטות, ועל כולם – אהבה לאדם, לצמח ולחי, לעב בשמים ולאפיק באדמה, אשר בה, באהבה זו, הנצח, בה ההוד והתפארת. אין זאת כי אם נמנה ויץ עם הגורסים, כי “לא איברי סיהרא (הסהר) אלא לגירסא”, ובשעות הלילה המאוחרות, לאחר יום־עבודה מלא וגדוש מעשים ומאורעות, נסיעות וסיורים, שיחות, פגישות ו"התנגשויות" (לרגל עבודתו הציבורית נתקל במקטרגים־מתנגדים, שהשׂביעוהו לא מעט רוגז, צער ועגמת־נפש!), או בשעות־בוקר מוקדמות, בעוד הטל על־פני הארץ וכל עשׂב ושׂיח־שדה מלאו רסיסי־זוהר, שפך צקון־לחש ותפילה בעטוף עליו נפשו להוד הטבע והדר האלוהים.

חיי אינם מובעים לא בספר ולא ביומן, כי אם ביצירות הממשיות, ביצירת חיים חדשים.

(יומני, כרך ג', עמ' 148)

לזכות יוזמתו הברוכה וכוח הביצוע שלו יש לזקוף שורה ארוכה של “גאולות” – גאולות־קרקע, כיבושן ויישובן, כגון: כיבוש אדמת ואדי־חווארית (עמק חפר); ראשית החדירה לדרום (לסביבת רוחמה) ולעמק בית־שאן (תקופת “חומה ומגדל”); “היאחזויות”, כדרך להתנחלות, והקמת יישובים חדשים בגליל, בעמק, בשרון, בשומרון, בהרי־יהודה ובדרום; ראשית ההתנחלות בנגב, אשר בדרך חדשה קמה – דרך ה"מיצפות"; חיפושים אחר מים בנגב; הקמת המוסד “מפעל הנגב”, לשם שיקום הריסות ההתיישבות הקיימת והרחבתה (1949); ייבוש החולה ונטיעת יערות כגון “יער־הקדושים” בהרי יהודה לזכר קדושי־השואה (1951); הקמת כפרי־עבודה; יישובו של “חבל עדולם”; תכנית לייסוד “עיירות חקלאיות” בדרום, במרכז ובגליל, כמקור להתיישבות חקלאית ועירונית על מאות ואלפי דונם לא־נושבים (1959); תכנונן והקמתן של “מצודות־ספר” או “היאחזויות־ספר” (כורזים, מי־עמי וכיו"ב), ואחרון אחרון – תכנית מקיפה ליישובה החקלאי של מובלעת הגליל העליון, שאושרה על־ידי הממשלה (1963).

כל יומן, ויומן המלווה איגרות על אחת כמה וכמה, מכניסנו לפניי ולפנים של חדרי ביתו ולבו של אדם. ואכן, יומנו של ויץ על חמשת כרכיו, שהוא לפי עדותו “אמת המציאות, במעשה ובמחשבה”, פותח לפנינו אשנבים אל “לשכתו־מעבדתו”, שממנה נמתחו חוטים ובתוך ד' אמותיה הותוו קווים ונפלו החלטות גורליות על דרכי־העבודה, אמצעי־הביצוע, נתיבי־ההגשמה ואופני־הרכישה וההכשרה של אדמת ארץ־ישראל בתקופת ה"סער והצער" שלפני קום המדינה, ועל שיטות השמירה על הקיים וניצול השטחים השוממים והעזובים, מאז קום המדינה ועד עצם היום הזה. כן שופך היומן אור מיוחד על האיש ואורחות חייו בבית ובחוץ, ברשות היחיד וברשות הרבים, ללא מסווה או קישוט וללא כחל ושרק. לפנינו מתגלה ויץ כאיש־משפחה למופת, אב מסור בלב ונפש לבניו, סמל הפשטות והטבעיות, ועל כולם – אדם שכל הווייתו כמהה וצמאה למרחבי שדה ותעלומת חורש, לצמיחה ולבלוב, לעולם של ריחות וצבעים; עובד זריז, חרוץ ושקדן, דייקן ונאמן, בעל זרוע ובעל רצון ברזל, שאין לפניו אלא טובת הכלל, טובת העם והמדינה, ועם זאת אוהב את הגעגועים “באשר בהם כמוסים רגשות יפים ונוגים” (יומני, כרך א', עמד 20), ומאמין כי “רק מתוך נדיבות־לב, אהבה לזולת אפשר להשׂיג שפע של חיים רוננים ושוקקים” (שם, עמ' 32).

 

ג    🔗

גם אם ירקיע האדם שחקים על נשרי פלדה,

לא תהי חיוּתוֺ אלא מן האדמה.

(יומני, כרך ג', עמ' 372)

קיימים כמה קווים משותפים בין ויץ ובין יהושע חנקין, אותו איש מופלא, שטבע את חותמו על מפעל גאולת הקרקע בארץ־ישראל. שניהם כאחד היו כל ימיהם “משוגעים לדבר אחד” – גאולת הקרקע, בה ראו תוכן חייהם, טעם חייהם ומרכז פעולתם. שניהם כאחד הפליאו הכל בהתמדתם, בעבודתם העקשנית, ובאמונתם הגדולה, המיסטית כמעט, בכוחה של האדמה – אֵם כל חי ואֵם כל אומה. שניהם כאחד הפליאו בכשרון הסבלנות שלהם, תכונה טיפוסית לאיש־המזרח, במשא ומתן ממושך, מסובך ומייגע, ברכישת קרקעות, ובנכונותם לפעולה זו כ"ד שעות ביממה, מחשש שמא חס־וחלילה יחמיצו הזדמנות שאינה חוזרת. שניהם כאחד נמנו עם בניו ובני־בניו של אברהם אבינו, שעליו מספרת האגדה: “בשעה שהיה אברהם מהלך בארם נהרים ובארם נחור ראה אותם אוכלים ושותים ופוחזים, אמר: הלואי לא יהא חלקי בארץ הזאת! וכיון שהגיע לסולמה של צור, ראה אותן עסוקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלואי יהא חלקי בארץ הזאת!” (ב"ר, לט, ח).

ואולם קיים גם קו מפריד בין חנקין ובין ויץ. חנקין היה כל ימיו בבחינת דבורה המייצרת את הדבש, מטפלת בזחלים ומשגיחה על הנקיון בחדרי־חדרים של הקן האטוּם; ואילו ויץ – אילן ששרשיו נעוצים אמנם במעבה האדמה, אך גזעו וצמרתו גלויים לעין־השמש וכל אדם נהנה מפריחתו, מצילו ומשלכתו גם יחד. “חנקין”, לפי עדותו של גרנות – “היה בטוח שהוא ורק הוא יכול לסיים את המלאכה, שהוא ורק הוא יכול לעשותה על כל שלביה ופרטיה. לאיש אחר לא נתן לחדור לתוך בית גנזיו; גם עוזריו הנאמנים ביותר נמצאו בפרוזדור ולא יכלו להיכנס לעצם הטרקלין, במקום שעושים את מלאכת הקודש ממש. וכך היתה עבודתו אפופה תמיד איזו אווירה של סודיות מיוחדת במינה. הוא היה תוחם תחום מסביבו, ולתוך התחום הזה לא היה יכול לחדור שום איש, גם המקובל עליו והמכובד על ידו – – – מכאן נובעת אותה אכסקלוזיביות מובהקת לגבי גאולת הקרקעות, שמקורה בקנאותו הקיצונית לשדה־פעולתו. כל מי שרצה לטפל ברכישת אדמה – הוא, חנקין, ראה בו מתנגד, מסיג גבולו, והוא נלחם בכל ‘מסיג גבול’ כזה מלחמה חריפה ביותר. הסגת־גבול זו היתה בעיניו כהתנקשוּת בייעודו, והוא, כבעל הייעוד, מצוּוה היה לעמוד נגדה בכל תוקף, כדי להגן על הגשמת התפקיד, שהוטל עליו על־ידי שר הגורל” (כתבי א' גרנות, כרך שני, עמ' 171–172).

לא כן ויץ! לא זו בלבד שלא סגר עצמו בד' אמות של עשייה, לא תחם תחומים סביבו ולא אפף את עבודתו אווירה של סודיות, אלא הירבה לספר ולהכריז השכם והערב על שלבי הישגיו, נצחונותיו וכשלונותיו. אכן, מעולם לא חיפה ולא כיסה על כשלונותיו־שגיאותיו ולא העלים את שגגותיו. יתירה מזו, גם בשעה שמעשי ידיו טבעו בים של ייאוש, דיכאון ואכזבות קשות ומרות – ממזימותיו של המשטר המאנדאטורי ומטינותיהם הגלויות וביקורתם הסמויה של מקטרגים ושוללים למיניהם – היה הוא עצמו עצוב ומדוכדך, אך לא פסק לומר שירה ברשות הרבים – שירה רצופה גילוי־לב ואומץ־לב, אמונה ובטחון.

ויץ אף השכיל לרכז סביבו “צבא” גדול של עובדים, חבורה של אנשי־עבודה מסורים בלב ונפש למפעליו ולוֺ גם יחד. והללו, לא זו בלבד שאותו לא שכחו, אלא גם את תורתו שמרו וממשיכים לשמור עליה ברגשי התפעלות של “חסידים” הדבקים ב"רבם".

אכן, רבו־גם־רבו חסידיו־מעריציו, אם מתוך אהבה ואם מתוך יראה – יראת־הכבוד! ואולם, שורת האמת מחייבת לומר שמצויים גם רבים שאין רוחם נוחה הימנו, לאו דווקא משום שאיננו “רך כקנה” אלא כיוון שבעניינים מסויימים הוא “קשה כארז”, עומד על דעתו וקשוח עד כדי אבדן חוש־המידה וחוש־ההומור גם יחד. שני אנשים שעמם גלגלתי שיחה ארוכה על ויץ, האחד חקלאי ותיק ומקובל בגליל העליון והשני – איש־מדע דגול מן הפקולטה לחקלאות ברחובות, אדם שקול ואנין־דעת, סחו לי בזו הלשון, בערך: – “קשיחותו המופרזת ואמונתו שענייני החקלאות, תורת הקרקע וכיו”ב בארצנו, הם ‘סוד’ שנתגלה לו ולבני משפחתו בלבד, מעין ‘מוֺנוֺפּוֺל משפחתי’, הרחיקו ממנו חברים וידידים, שהוקירו את אישיותו והעריכו את פועלו. וזאת, אולי, אחת הסיבות לכך שויץ לא תפס את המקום הראוי במערכות חיינו מאז קום המדינה".

על אף הקו המבדיל ומפריד בין חנקין ובין ויץ יבלח"א, אפשר להמליץ על שניהם את השורות הנפלאות, שרשם יצחק לופבן בשנת תרצ"ו על חנקין בהגיעו אל סף הזיקנה: – “אם לנחש את המתרחש בנפשו של אדם יקר זה – הרי אפשר לנו לתאר לעצמנו זאת רק במשל, שכל בקעות א”י וגבעותיה רוקדות נגדו כאילים וכל עצי היער ועצי הפרי ושיבולת הקמה על אדמת א"י הגאולה והעתידה להיגאל מרננים ומוחאים כף לפניו כל הימים" (“אנשי סגולה”, כרך ראשון, תש"ט, עמ' 205).

 

ד    🔗

ומי זה הדיין שיכריע ויאמר, מה עדיף

טפי, אם שיר טוב או מעשה טוב? ומי

שקל את מתן שכרם של שניהם בעולם

הבא?

(איגרות ביאליק, כרך ה', עמ' שכ)

באחת ממסותיו המזהירות מספר ר' בנימין על ראשיתו כסופר: – “אני, אמנם, כבר כתבתי את אשר כתבתי והייתי לכאורה מעמודי ‘המעורר’ אבל בכל זאת לא הייתי ‘סופר’ בעיני. הייתי בעל אידיאות מדיניות, תרבותיות, חברתיות. הייתי בעיני חייל בצבאו של ישראל הצעיר – – – זוכרני טיול עם ש' בן־ציון. באותה שעה היתה רוחו טובה עליו, וחוט־של־חיבה מתוח ממנו אלי. הוא הוכיחני על שאיני עושה את עבודת־הספרות קבע. אמרתי לו בתום לבי: בימי מלחמת־הבּורים קראתי, ששרי הצבא שלהם כתבו, ערכו והדפיסו עתון, כשהם רכובים על סוסיהם. אף אני, הוספתי, כותב אגב רכיבה, אגב טיפול בענינים מעשיים, בחינת חטוף וכתוב, בלי פריטנסיה לספרות” (כתבי ר' בנימין, כנסת חכמים, תשכ"א, עמ' 401–402).

יוסף ויץ, שאיננו רק גואל־קרקעות מסוגו של יהושע חנקין המופלא, ואף לא קולוניזאטוֺר בלבד מסוגם של דיזנגוף, אוסישקין וכיו"ב, אלא גם סופר, כתב את אשר כתב “אגב רכיבה” לא במשל, אלא הלכה למעשה! הרשימה הביבליוגראפית של ויץ מפליאה ומתמיהה – למעלה מ־30 ספרים וחוברות בארבעה תחומים: (א) סיפורים, אגדות ורשמי־נוף: (ב) מונוגראפיות (כגון: “שבעת המינים”, “פרדס וגן”, “הגפן”, “בית שאן”, “השרון”, “ההר”, “ארץ הגליל”, “עמק חפר”); (ג) מאמרים בעניני יער וייעור; ו(ד) מאמרים בעניני קרקע, התנחלות וחקלאות. מתי הספיק האיש ליצור כל אלה? אין זאת, אלא כשם שכל ימיו היה קל כנשר ורץ כצבי כדי לבדוק ולאזן, לגאול וליישב, לעזק ולסקל כל שעל אדמה מאדמת ארץ־ישראל, כן התגבר כארי לקבוע עתים לתורה וליצירה. “אני רואה את הכתיבה² כצורך נפשי בשבילי. אני זקוק לביטוי”, רשם באחת מאגרותיו אל רֶמה, מיום 25 בספטמבר 1949. ובאיגרת אחרת אל רֶמה, חזר והדגיש: – כתבתי מה שחשבתי, כתבתי על מה שהאמנתי, כתבתי את מה שחייתי. וטוב שכתבתי. לי ולבני. ואת בתוכם. גווילים? כן, יש שבגווילים מתגלמת הנפש, ושם היא נשארת. בהם אולי צרורה הנצחיות" (9 בינואר 1950).

לא ביום אחד ולא בשנה אחת עשה ויץ את יבול־הקולמוס שלו. פרי ביכוריו ראה אור בעתונות בשנת תרס"ט, ומאז ועד היום נדפסו דבריו במיטב האכסניות הספרותיות והמקצועיות בארץ (“הפועל הצעיר”, “דבר”, “הארץ”, “על המשמר”, “מאזנים”, “גליונות”, “בוסתנאי”, “השדה”, ועוד), וספריו יצאו לאור בהוצאות־ספרים נודעות ומכובדות (“מסדה”, “אמנות”, נ' טברסקי, ספריית פועלים, קק"ל, ועוד). ואף־על־פי־כן חידה היא, שאין לפרנסה אלא בדוחק – מדוע העיב פועלו המעשי על יצירתו הברוכה והרבגונית? רוב מעריכיו ומעריציו ברשות הרבים, כגון אלה שהזכרנו לעיל (ד"ר א' גרנות, ד"ר צבי וויסלבסקי, פרופ' שלום גולדלמן, משה סמילנסקי, ועוד) ועליהם יש להוסיף דברים מפרי עטם של ש"ד יפה, ד"ר יצחק מן, א' הרצפלד, ישראל רייכרט, ועוד; וכן דברי־הלל ושבח מאת אנשי־עט, אנשי־ציבור וראשי־העם, ברשות היחיד, באיגרות חמות ונלבבות – כולם העלו על נס את פועלו הציבורי ככובש קרקעות, מרחיב גבולות, מחייה שממות ומפריח הרים והביעו רגשי־התפעלות מאישיותו, טיפוס של יהודי ארצישראלי טוב וגם יפה, השופע מרץ והתלהבות, צניעות ומסירות־נפש, אך בפועלו הספרותי נגעו ב"קצה הקולמוס" בלבד! הללו הודו בפה מלא, כי אפילו בדור רב־עלילה זה כדורנו קובע ויץ ברכה לעצמו; הוא טיפח וגידל אהבה ממין מיוחד לאדמת המולדת, כשהיא בנויה על מומחיות בעבודה חקלאית ורווּיה הכרת המכוֺרה. הללו אף עמדו על כך, כי מעטים כמותו נטעו בלב העם והנוער את הדר המישורים בשרון ובשפלה, את הוד הרי הגליל ואת מרחב־הישימון בנגב, והדגישו כי “ספריו ומאמריו בתורת המטעים ובתיאורי הטבע הם אבני־יסוד בתרבותנו החקלאית” (ישראל רייכרט), וכי בספריו אלה “התמזגו ידיעה חקלאית רחבה, בקיאות בספרותנו העתיקה והרצאה שירית נאדרה” (ש"ד יפה), אך העלימו עין, במזיד או בשוגג, מויץ הסופר. וכבר עמד על כך ישראל כהן ברשימתו הנאה והממצה על ויץ, במלאות לו 75 שנה: – “פה ושם מזכיר מאן־דהו גם את כתיבתו ואת עובדת היותו סופר, אך הוא עושה זאת בהערת־ אגב, כאילו אין זה אלא קו מקרי, צדדי, בדיוקנו של ויץ. ולא היא. ויץ הוא סופר בעל סגנון משלו. אם סופר הוא מי שייחודו ניכר בכל מה שהוא כותב, הרי ויץ הוא סופר”. (הפועל הצעיר", גל' 21, ל' בשבט תשכ"ה).

 

ה    🔗

כל ימיו כתב ויץ לא רק על העבודה, אלא מתוך העבודה; יצר ופעל לא רק כמשקיף וכ"מומחה", אלא כמשתתף בפועל וכמאמין בלב ונפש בצדקת פועלו ושר לא רק על העץ ועל השיח, אלא עם כל עץ ועם כל שיח. אפילו את מיטב רשימותיו־זיכרונותיו כתב על אנשי־חזון ואנשי־עבודה (אוסישקין, עקיבא אטינגר, ש"ד יפה, משה סמילנסקי, י' אלעזרי־וולקני, יוסף נחמני וכיו"ב), שכל חייהם היו שרשרת בלתי־פוסקת של עקשנות, סבלנות ואמונה שורשית בקדושת האדמה ובקדושת העבודה, המטהרת את האדם ומעלה את רוחו.

למעלה מיובל שנים השתתף ויץ בגוף וברוח, במעדר ובקולמוס, בבנין המולדת, שאף לבטל את קללת הגלות שגידלה דורות של תועי־לב ותועי־דרך, ונשא את עיניו לאנשי־עבודה בריאים בגוף ובנפש, מושרשים בטבע ודבקים בעבודת־אדמה ובמלאכת כפיים, שכן “גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים” (ברכות ח', ע"א).

וכשם שכל ימיו היו קודש לגאולת הקרקע וליישובה, להלכה ולמעשה, כן לא הסיח דעתו מאילן נאה ומניר נאה ולא העלים עינו מן השמים המספרים כבוֺד אֵל…

(תשכ"ז)