משהגיעתני הידיעה המעציבה על פטירתו של יעקב פיכמן ז"ל, מיהרתי לרדת לתל־אביב כדי להשתתף בהלווייתו ולחלוק לו את הכבוד האחרון. כל הדרך היתה מרחפת לנגד עיני דמותו התמירה והאבהית של המשורר טוב־העין, שנוף־הרים זה הטבוע בחותם של רוממות ומסתורין, כמו נוף ארצנו כולה, נבלע בדמו והוא הירבה לשיר עליו במיטב הניגון הנפשי־הפנימי שלו: “כל אבן נוהרה ורועפה תפארת; / כל שפוני הוד אשר היום טמן, / שוב ייגלו עתה במדורת־אל בוערת” (“פאת שדה”, עמ' 33).

כשהגענו למבואי העיר תל־אביב, כבר היתה שעת ההלווייה קרבה והולכת. פתאום נדחקה המכונית בתוך שורה ארוכה של מכוניות והתנועה הושבתה לשעה קלה. באחד הרחובות הצדדיים, לא הרחק מבית־הדואר המרכזי, רבתה ההמולה. המוני אדם סקרנים ומבוהלים דיברו והתווכחו בחום ובקולי־קולות והכבידו על השוטרים, שעמלו בכל כוחותיהם לפלס להם דרך ולהשליט סדר. שאלנו לסיבת ההתקהלות והוגד לנו: לפני כמה שעות אירע ברחוב הסמוך רצח, איש יהודי קם על שכנו היהודי ורצחו נפש בשל תחרות שבמכירת לחמניות! שמעתי ונזדעזעתי עד למעמקים: רצח מתועב לאור היום, בלב העיר העברית הראשונה, ובעצם יום־ההלווייה של משורר, שכל הווייתו שפעה אהבה, חסד ורחמים, שכל חייו ביקש לנטוע בנו רגשי רוך וחמלה, עורר בנו את הכמיהה לפדות־אדם ואת כליון־הנפש “לגיל יצמח בחיק כל יום עולה”. דמעות חנקו את גרוני ובאוזני הדהדו חרוזי המשורר בשירו “מעבר לשלכת”:

יוֺם־יוֺם אֶת גֹּעַל הָעוֺלָם נִטְעַם

(יֵדַע נַוֵּל כָּל לֹא יוּכַל הָרֵיעַ):

נָנוּד אוֺבְדִים בֵּין רִבְבוֺת אָדָם,

וְלֹא נַפְלֶה עוֺד בֵּין אוֺיֵב לְרֵעַ.

הוֺי, מַה תִּתְאַו לִנְפֹּל בְּלֵב הָרְחוֺב

מֻכֵּה־שָׁרָב הָמוּם, וּכְסוּס פָּצוּעַ

לְהִשְׁתַּטֵּח דֹּם. וְכֹה לִכְאוֹב

וּלֹא לִקְבֹּול, לִשְׁאֹל, וְלֹא לָנוּעַ.

(פאת שדה, 24)

עייף ויגע עשיתי דרכי מבית־הקברות באחת מסימטאות העיר השקטות, כדי לפוש מעט ולהחליף כוח בחיק המשפחה. למראה הים, אהוב נפשו של המשורר, שהשתרע רחב־גלים בכל קסם גווניו ונשם עמוקות וקצובות, שוב עלו בזכרוני חרוזיו באחת מאידיליות־הים הנפלאות שלו “בוקר של קייטן”:

אֲהָהּ! מֵאָז יָדַעְתִּי: אֵין מִפְלָט!

כִּי עֲקֻבָּה הָאָרֶץ מֵחֶלְאָה,

וְאֵין מִקְדָּשׁ יַצִּיל וְאֵין לְאָן לִבְרֹחַ.

אֲבָל כָּל עוֺד יִצְהַל שָׁם בַּמּוֺרָד

הַיָּם זַךְ־נְשִׁימָה בִּמְלֹא חָזֵהוּ,

וְעַל פָּנַי אָחוּשׁ מַשַּׁב רוּחוֺ

הָעַז, כֻּלּוֺ שָׁקוּי עֶדְנָה וָזָעַף, –

יֵשׁ מַחֲבֹא מִכֹּבֶד אֲדָמָה.

(דמויות קדומים, 152–153)

ובעודני מהרהר במשורר, שעיניו נעצמו לנצח ושוב לא תראינה את “הווייתו הגדולה” של הים, “שדה־מים מתוק” זה, שהפעים והרנין את לבו תמיד, נתגלה לפני מראה מלבב ועצוב גם יחד: באחת השדרות המצלות באה לקראתי קבוצת ילדים עליזים ושמחים, תלמידי בית־ספר, בגיל 8–10. בראש הקבוצה התנהלה לאיטה עגלת־ילדים עמוסת פרחים, שנדחפה בידי שתי ילדות זהובות־שיער, ובתוך העגלה ישב רתוק אל מקומו ילד נכה, חוור־פנים ועצוב על אף בת־הצחוק הקלה שנראתה בזוויות פיו. הילדים שרו וצהלו, דחפו את העגלה בחיבה רבה ונאבקו ממש איש עם רעהו כדי לזכות במצווה ולהסיע את העגלה שבה ישב הילד וע"י כך כאילו לפייסו, לעודדו ולנחמו. הרהבתי עוז בנפשי ושאלתי בלחש את פי המורה החיננית לפשר “תהלוכה” זו ונתברר לי: לפני למעלה משנה חלה הילד בשיתוק־ילדים והיום, יום־הולדתו, ביקשו חבריו לכיתה לגרום לו נחת־רוח וערכו לכבודו, ביזמתם הם ובהסכמתה של המורה, טיול לגן־החיות ועתה הם שבים משם. שעה ארוכה השהיתי את עיני בקבוצת הילדים, שפניהם קרנוּ משמחה ומאושר, ובאוזני הדהדו חרוזי־ההמשך של השיר “מעבר לשלכת”:

אַךְ יֵשׁ וְתַעֲמוֺד פִּתְאֹם מִלֶּכֶת,

תַּקְשִׁיב, תִּזְכֹּר. וּרְאֵה, עוֺלָם נִמְלָא,

כְּגַן עֻלְעַל, שׁוּב נֶשֶׁב הַצָּלָה.