פיכמן הוא אמן השוּרה הנקיה והנאה, בעלת קצב פנימי. השוּרה החטוּבה יפה יפה ומפליאה בקיצורה ובתמציתיותה היא בעיניו אות ומופת לכוח־יצירה ולכשרון־יצירה. השורה ההרמונית המצומצמת, שבה הושג צמצום אפוריסטי, יש בה, לדעתו, כדי לבטא את עצמיותו של היוצר ולהעמידנו על סוד יצירתו. ולא בשורה המצטיינת בברק־הרעיון הקולע ובצירוף־מלים נאה בלבד הכתוב מדבר, אלא בשורה שהיא יסוד ועיקר וכולה אומרת חכמת־חיים ונסיון־חיים, כשרון־ראייה מפוכח וכוח הבחנה דק.
פיכמן איש־השירה, רבה אמונתו בכוחה של השורה שכולה קול חדש וריתמוס חדש, שכולה אומרת שירה. “בלי שירה אין נשמה לדברים” – על כן הוא מחפש אחריה בפרוזה ובפובליציסטיקה, בבקורת ובמחקר; העדרה חוצץ, לדעתו, בין היוצר ובין הקורא; בלעדיה אין בכוחו של היוצר להשפיע השפעה של ממש, אין בכוחו להפרות את לב הדור. ואכן מסותיו של פיכמן מתעלות, לעתים, לפרקי־שירה בכוח סגנונן שקוי הבושם וברננה האביבית שהן שופעות על סביבן. חרדתו המתמדת לאיכות הביטוי, לשלימותו ובהירותו של הסגנון ולצלילותו של הניב; חתירתו הבלתי־פוסקת להבעה מדוקדקת, לריסון ולהתגברות על הלהג – עוברות, כחוט־השני במיטב ספרי־המסות שהעניק לנו. מוריו־מדריכיו הגדולים: מנדלי, אחד־העם וביאליק הם שנטעו בו את האמונה “ביחידותה של כל מלה, שאין לה תחליף – שרק מלה שנקבעה במקומה, ללא פקפוק כלשהו, ללא ערעור כלשהו – היא יסוד התרבות בכל יצירה” (“אַמת הבנין”, עמ' 187).
כל ימיו נשא פיכמן את עיניו לשורה שהיא צירוף של חיטוב ונגינה, למאמר שהוא פרי תרבות מעודנת ופרי מאבק נפשי כבד וממושך; כל ימיו התריע והזהיר מפני שטף המלים הנטול בקורת עצמית והבחנה פנימית והטיף את תורת הליטוש המחייבת יגיעה, מאמץ נפשי וחרדה על כל תג; כל ימיו הורה וטיפח בלב הדור את המאמץ לביטוי־אמת.
מסותיו ורשימותיו (המכונסות בספריו: “בבואות”; “אנשי בשורה”; “סופרים בחייהם”; “שירת ביאליק”; “דמויות מנצנצות”; “אַמת הבנין”; “בבית־היוצר”), בהן נתגלו תכונות־היסוד של פיכמן המבקר – עין טובה ובוחנת, לב מבין ומרגיש ויכולת לנתח ולהעריך יוצרים ויצירות ולהאיר שאלות־יסוד בדרכי היצירה בכלל והיצירה העברית בפרט, – הן אוצר בלום של שורות מלוטשות וקצובות, שבהרכבן הפנימי יצוק אותו ניגון חשאי הכובש את הלב. צרור השורות המובא בזה, רובו נלקט מספרי־המסות הנ"ל ומיעוטו מתוך ה"שורות" שפירסם ב"מאזנים", ועניינן: שירה ופרוזה, בסוד היצירה ואמרות־כנף, והן כאותן “דגניות כחולות” המאירות מתוך “קמת שבלים רחבה” ועשירה זו, שידיו של פיכמן טיפחו באהבה במשך יובל שנים. עשירות ומגוונות הן שורותיו של פיכמן, רוויות המיית־נפש של משורר ענוג ומחשבה מעודנת של מבקר דק־טעם.
א. שירה ופרוזה 🔗
* הקסם המיוחד שבשירה הוא באמצעיה הבלתי־מוגבלים.
* הפייטן אמנם מכשיר את הכלים, אבל רק הפרוזאיקן מצביע על התכלית. המשורר זורע, מפזר; הפרוזאיקן – מביא אל הגורן.
* הפיוט מעדן, “מכשיר את הכלים” אבל הפרוזה מַנחה, מאירה את החיים. לא כל בני־האדם מוכשרים לקבל תיקון על־ידי השירה. גם השגת השירה המלאה בלבד ניתנה רק למשוררים בכוח, בעוד שהפרוזה שווה לרוב בני־אדם.
* השירה היא התפרצות של היחיד – זינוק הרוח. גם עליה חלים, כמובן, חוקי־ההתפתחות; אבל בעצם טבעה היא כנגד כל התפתחות. השירה, כפרי היחיד, היא דבר שבמקרה. דבר שבמזל. הפרוזה היא הכוח המתמיד. ניב האדם. פרוזה אינה ארעית לעולם. היא סך־הכל של תרבות־עם. בה סיכום כל כיבושיה.
* לא ניתנה פרוזה למעוטי־הכוח.
* השירה היא אימון החושים; הפרוזה היא מעין כיבוש החושים לשם ההבחנה העליונה.
*הפרוזה, גם הסיפורית, אינה עשויה לעולם לעקור אותנו, כשיר, בפסוק אחד ממקומנו ולהעביר אותנו לממלכת החלום. זה כוחו המסתורי של החרוז.
* במקום שהרוח נלכדה כולה, שם הכל שירה. במעמקי מרומים נפגשים כל יודעי־עוּף.
*בפרוזה בא לידי גילוי יצר הבנין, בא לידי גילוי כיבושו של עולם, התרכזות מוחלטת במציאות. אפשר שרק בה מגיע היוצר לידי בגרות מלאה.
* השירה היא כמעט בכל ספרות המצע לפרוזה.
* שירה בלי פרוזה היא כמעט תמיד חזיון לא בריא.
* שירה נוצרת; פרוזה יוצרים. שירה היא רשות; פרוזה היא חובה.
* ביאליק לא כתב ולא יכתוב ספרי שירים, כי אם רק ספר־השירים האחד, כשם שאדם חי רק פעם אחת את חייו.
* פייטנים שאין להם בעולמם אלא המגמה, המגמה עצמה חשודה בעינינו. משורר הוא הדו של עולם, ואולם הוא יותר ממגמה.
* כמעט שאין יצירה פילוסופית, פרשנית, בלשנית בספרות הקדמונים, גם אלה שהוחזקו אנשי הלכה, שאין השירה בוקעת פתאום אצלם באופן מפתיע. כולם היו פייטנים שלא במתכוין, שלא מדעת.
* בלא שירה אין נשמה לדברים. – – – כך בפובליציסטיקה, בבקורת, במחקר – מידת ערכם וחיוניותם היא מידת השירה המחלחלת בהם, רק היא הקובעת קצב של אמת, של יופי.
* גדולה הבעה לירית נאמנה, משום שאין כמוה מבקיע אל לב הדברים, ואולי גם אין כמוה מפלס דרך להכרת העולם העליונה.
* כי השירה אינה חתירה ואינה חיפוש ואינה התעקשות, כי אם התמסרות עד הסוף, התבטלות עד הסוף.
* שירה היא מתן נוסף לחיים, ואולם היא תובעת גם את החיים. השירה היא מתנת־חיים, ואולם ברגעים מכריעים – קודמת לחיים. במאוחר אנו מגלים את הסוד כי שומה עלינו לבחור בינה ובינם. שירי־אהבה מעולם לא היו פרי סיפוק גמור, פרי אושר גמור. הם באים תמיד במקום האושר.
* השירה – במיוחד השירה הלירית – היא יצירה הבאה לעולם בדרך נס.
* שיר לירי יש להעלות ממסתרים – מעומק לא שערנוהו.
* שיר הוא פרי הכרה גדולה, פרי התנעצות חדשה בלב העולם.
* שיר לירי קטן הוא הישג גדול…אולי נזכה פעם, שתימצא מועצה עירונית, כפרית או קיבוצית, שתקבע פרס שנתי בעד השיר הלירי הטוב ביותר, שנכתב במשך השנה, בתנאי שהשיר יחזיק לא פחות מ…שמונה שורות.
* מה מצומצמת שירה, שאין מנגינת האהבה מלווה אותה!
* הנובילה היא, לפי מהותה, משהו מגובש, משהו מסונן – מאורע שיש בה משום תמצית חיים. הנובילה היא מסקנה. גביית עדוּת. כאן כל קו מיותר, כל דיבור שלא במקומו עשויים לגלות את הזיוף האמנותי, את הפחיתות האמנותית…מבחינה ידועה אפשר לדמות את הנובילה לשיר הלירי. בשניהם הביטוי בדוּק ושקוּל עד הסוף. שניהם אינם יכולים להיות אלא ערכי־יצירה אבסולוטיים, או – משוללים כל ערך.
* ביצירה שירית אמיתית המגמה היא תמיד פנימית.
* משקל כל שיר הוא נשמתו.
* לעצם כוחו, לעצם גילויו אינו מגיע גם משורר גדול אלא בשעה שהתקופה ומאורעותיה מחייבים אותו לתגובה גדולה, יחידה – לזו שרק הוא מסוגל לה.
* שירה ופרוזה אינן נבדלות בצורה בלבד. לא הבדל זה הוא הקובע את מהותן על כל פנים. אלה הן שתי דרכי תפיסה, בעיקר אולי שני גילי תפיסה. המספר הוא תמיד המבוגר יותר, המיושב יותר, מי שראייתו זהירה יותר, אחראית יותר; מי שכל כלי התרשמותו מורכבים יותר, מסועפים יותר.
* פרוזה גדולה כוללת גם את השירה (מסַפר שאינו גם משורר בפרוזה שלו, שייך על הרוב לסוג נמוך יותר).
* בשירה יש שמחה יותר, יש אוֹשר של התנגנות העולם בלב של איזה שחרור מעקת ההויה, אבל בלי פרוזה מרגישים את מעמד־הבוסר של הספרות, את חוסר כוחה של התרבות כולה.
* המקשיבים לשירה הם המכוונים בעצם את קולה.
*הליריקן משייר תמיד משהו לא מפורש; המליץ דרכו לתת תמיד עודף של ביטוי.
* המליץ האמיתי, הריטוֺריקן מלידה, הוא מין אירוֺטיקן של המלים.
ב. בסוד היצירה 🔗
* סופר עובד, גם כשהוא בעל כשרונות קטנים, מכניס משהו – מוסיף לבינה אל נדבך הספרות.
* אצלי אין כל ספק בדבר, שמי שיש לו תוכן משלו, אי־אפשר שלא תהיה לו גם צורה משלו.
* רפורטאז’ה קודמת לאמנות – לא במעלה, כי־אם בזמן. היא לוכדת את הדברים בהתהוותם, בסבך ניגודיהם.
* בקורת דורשת אולי יותר מכל מלאכת־יצירה אחרת רציפות.
* על המבקר הוטלה שליחות גדולה: – לפתוח תעלות לזרמי־הרוח, להדליק כאבוקות מאירות את רעיונות המשורר, שאינם אלא מרומזים ביצירתו, ולקרבם אל לב הדור, אל השגת הדור, שלא הוכשר לדלותם בעצמו.
* האמן והמבקר הם שני טיפוסי־יוצרים. האמן מוציא את הזהב מכליות האדמה האפלות – הוא המגלה. הבקורת היא שמחת־הגילוי.
* דימוקראטיזציה של הספרות, מה פירושה? – פשטות, הסברה, ישרות, קונקרטיות; אך לא שטחיות וקלות.
* סגנון לאומי אינו חיקוי לסגנון העבר, כי אם קליטת העבר הגדולה, – הרכבתו החדשה. משוררים לאומיים אנו קוראים לאלה, שהרכיבו את סגנון העולם בסגנון עמם.
* המסה בבקורת היא, לפי צורתה ותוכנה, מעין הליריקה בספרות היפה.
* המסה היא רשות; הבקורת – חובה. או בנוסח האגדה: המסה היא יין; הבקורת – לחם.
* אולי זהו המבדיל בין כותב ליוצר. הראשון נזקק לכל נושא ו"מצליח" בו, בעוד שהמשורר כמעט תמיד נכשל בנושא לא־לו.
* שליחותו של יוצר – כל כמה שיהיה נראה רב גוונים וקולות, אינה בתמצית מהותה אלא להשמיע קול אחד, ניגון אחד.
* בלי ראייתו הבוחנת של האמן, הננעצת כחודה של חרב בלב הדברים – אין פרוזה גדולה, אין גם שירה, כי אם קצף על־פני מים.
* בנעורים, בכל נעורים, תמיד מרומז העיקר, יסוד חייו ושורש חייו של האדם והיוצר.
ג. אמרות כנף 🔗
* אדם נטול־הומור הוא אדם נטול־אושר, נטול־הגנה.
* בכנפיים שאולות אין להגביה עוף אף טפח אחד מעל לשטח.
* ההיסטוריה לא ניתנה להגהה.
* את המאמין המוּבהק טוב לבקש תמיד בין הספקנים.. .
* ההומור אינו הכרח, – ההומור הריהו עודף.
* סתם מסַפר הוא בעל־אגדה.
* אין אדם מוקיר דבר אלא לפי העמל שהשקיע בו.
* להפליג מן החוף או לחתור אל החוף: העיקר במחי המשוט, במתיחת המפרש!
* אוי לנו, שפעמים אנו מצווים לקבור אמת גדולה וישנה לשם אמת קטנה וחדשה.
* אל תהא עקיצת הזבוב קלה בעיניך: – גם היא אינה מניחה לישון. אל־נא יחדל זבוב מקרב הארץ!
* האפוֺריזם הטוב ביותר הוא זה, שצמח מאליו – כאותן דגניות כחולות, המאירות מתוך קמת־שבלים רחבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות