שנים מועטות בלבד הכרתי את יעקב שטיינברג. בערוב יומו הכרתיו, כששימש עורך “מאזנים” (עם ד"ר צבי וויסלבסקי) ונפגשנו לעתים מזומנות ב"משרדו" הקבוע, המשותף לו וליצחק למדן, עורך “גליונות”, בקפה “שניר” שברחוב אלנבי בתל־אביב. הוקרתי והערכתי את שירתו העצובה והאלגית, את סיפוריו הליריים השופעים ציורי־נוף מרהיבים ותיאורים פסיכולוגיים מעמיקים ואת מסוֺתיו־רשימותיו המפליאות בצמצומן, בחריפותן וברמזי־משל. ואולם, על אישיותו ועל טיבו כאיש־שיחה עמדתי מתוך פגישותינו המרובות, אם על ספל קפה באפלוליתו של בית־הקפה ואם בשעת טיולינו על־פני חוצות תל־אביב, כשהייתי נלווה אליו בדרכו לביתו, שעמד בימים ההם ב"קצה" תל־אביב, ברחוב בן־יהודה מס' 180.

כל פגישה עמו גילתה לי את אישיותו העשירה, המסובכת, המגוונת והמקורית. וכבר עמד על כך אחד מבני־חוגו של שטיינברג, ישראל כהן, במסתו המזהירה “במחיצתו של שטיינברג”: “חותמו הבולט ביותר היה המקוריות. עם שיחה ראשונה הרגשת: שונה האיש בתכלית, מקורי הוא, ובכל: באורח־ מחשבתו ובהתנהגותו, ביחסיו ובדיבורו, בשירתו ובסיפוריו ובמסותיו, בשבתו ובקומו ובלכתו” (שער הסופרים, עמ' 152). לכאורה, איש קשוח היה, סמל החומרה והקפדנות מלבר – אחד מ"בית שמאי", ואילו מלגו, בתוך נפשו היה סמל הרוך, העדינות והענווה – אחד מ"בית הלל". שיחתו, שקלחה בנעימה שקטה ומאופקת, בפסוקים קצובים, מלוטשים וחטובים, מתובלים ביידיש עסיסית, שפעה חריפות ושנינה עוקצנית, סאטירה נוקבת ופוצעת, אך תמיד היתה זרועה סממני הומור טוב ועל כולם – אמת, זו שהיא, כידוע, לא ביישנית ולא פחדנית. דומה אלה שלא שמעו יידיש לא עמדו על חן שיחתו וקסמה. בעיקר הפליאו הברקותיו המקוריות, דימוייו ומשליו על־אתר, שנאמרו בקלות ובשובבות־מה, ללא חיוך קל על שפתיו – המחייך היה תמיד המאזין, שבלע את דבריו בהתפעלות. נשקו העיקרי בשיחה היה המשל. לא לחינם הירבה לדבר בשבחו של המשל: “מכל מפרשי העולם רק ממשיל המשלים אין מלאכתו רמיה”, כתב במסתו הנודעת “השורה”.

כמה משיחותיו הנני בא להעלות כאן, כפי שנחתמו בלבי, נחרתו בזכרוני ונרשמו בפנקסי.

* יום אחד, בעוד אנו יושבים ולוגמים מספלי הקפה שהוגשו לנו והוא, כדרכו, מצץ בפומית את הסיגריה שחצה לשני חלקים שווים, נעץ בי שתי עיניו הכחולות והעמוקות, שעקבי השנים, מצוקות הזמן וטרדות היום לא נטלו מאומה מברקן, פתח ואמר:

פלוני החכם מן ה"מה נשתנה" שאלני על שום־מה פסקתי לכתוב סיפורים. הכיצד, שאלני, אתה שכתבת סיפורים אלה ואלה שוב אינך נזקק לסוג זה של יצירה? שאלת תם במחילה מכבודו. כלום יש סייגים ביצירה? מי יבוא ויפסוק לנו מה עדיף טפי סיפור, שיר או רשימה? לעתים מתגלה הצייר במיטב כוחו במיניאטורה יותר מאשר בציור על־פני בד גדול ורחב־ידיים והמוסיקאי – במנואט יותר מאשר בסימפוניה. העיקר – כוח הדימיון, עצמת הביטוי, מקוריות המחשבה וחכמת הלשון, חן המכחול ונעימות הצליל. לכל זמן ועת לכל חפץ ואין לתבוע מן היוצר ציורי־בד כשלבו נתון למיניאטורות דווקא. העיקר – האמת, האמת שבלב, ללא כחל ושרק, ו"צנח לו זלזל" לביאליק יוכיח!

לרגע שקע בהרהורים והמשיך:

צא וראה, מה נותר לנו מטובי חכמינו, ענקי־הרוח – מאמרות בודדים. מה נותר לנו מר' עקיבא, גדול חכמי ישראל בכל הדורות? כמה מאמרות ואי־אלה משלים, אך עולם ומלואו מקופל בהם, חכמת־חיים ובינת־דורות. ומה קורה בימינו? – כותבים כרכים עבי־כרס ואין אתה יכול לדלות מהם אפילו רעיון מקורי אחד. החכם הנודע…הלא פורה הוא עד כדי תדהמה ממש, אך ספק בידי אם בעוד דור או שני דורות יישאר ממנו מאמר אחד הראוי לשמו. ובכלל, אין לקבוע מסמרות בענייני יצירה ובספירות הרוח. באלזאק חי 51 שנה וחיבר 90 רומאנים; שוברט מת בן 31 וחיבר למעלה מאלף מנגינות ומעובדיה שלנו נשאר פרק אחד, ובו כ"א פסוקים, והוא נצחי!

* טיילנו באחד הרחובות הצדדיים והשקטים של תל־אביב, בצהרי יום אביב ספוג ריחות ים ולבלוב. צעדנו לאט, עקב בצד אגודל. על שאלתי אם קרא את שיריו האחרונים של משורר נודע, השיב:

קראתי, בוודאי שקראתי. שירים חלשים, ריטוריקה, רחמנא ליצלן, ריטוריקה ריקה ונבובה. אבל סופר אינו מתגלה בשיר פלוני או בסיפור אלמוני, אלא בכלל יצירתו. האדם איננו היד, האוזן, האף או העין אלא האדם בשלימותו, על כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. כל אדם יש לו שעות של חולשה – חולשת הדעת וחולשת הלב. גם בטבע יש הרים וגבעות ופתאום מישור וביניהם אילנות־ענק, אילנות נושאי פרי ואילנות־סרק וגם שיחים קטנים, דלים ועלובים. והכול ביחד הוא הנוף, המראה הכללי.

פתאום עצר בהילוכו הסתכל בי, מדדני מכף רגל ועד ראש והמשיך:

היית פעם ביקב? הלא איש בסרביה אתה, פון פיכמאנ’ס מענטשן [מאנשי פיכמן, שיליד בסרביה היה] ובוודאי יודע אתה טיבו וטעמו של יין, השמור בחביות גדולות וכרסתניות במעמקי היקב. כשאתה נכנס ליקב, מיד מלפפים אותך ריחות מריחות שונים ועל כולם – ריחו של יין משכר, חריף, מעורר ומרנין. הרגשה דומה מתעוררת בקרבי כל אימת שאני קורא בשיריו של אותו משורר. גם בשיריו החלשים אני חש מטעמו ומריחו של יקב, שכולו ספוג ורווי ריחות משכרים, ובדרך הטבע גם ריחות חריפים של יין שהחמיץ, “חומץ בן יין”!

* משהגעתי בשעה היעודה לבית־הקפה מצאתיו יושב ליד ספל ריק, מעשן בעצבנות וכולו אומר כעס ורוגזה. אותה שעה עלו בלבי החרוזים מתוך כליל הסונטות שלו “סונטות מבית הקפה”:

בְּסֵתֶר עָשָׁן אֵשֵׁב, בְּפִי סִיגָרָה מְאִירָה,

וְעֵינָהּ כְּעֵין הַנֹּחַם עֲשֵׁנָה כֹה וּזְעוּמָה.

שוחחנו על עניינים של מה־בכך. פתאום שלף מכיסו כרטיס־הזמנה לנשף ספרותי לכבודו של סופר פלוני לרגל צאת ספרו, בחן אותו ממושכות ואמר:

“פיפערנאָטער” [תרגום עברי־טייטש ל"שפיפון"] שכזה! עם צאת כל ספר חדש עורך הוא לעצמו באנקט שלם, והכול על טהרת הארגון. מוצא לו כמה ‘קרבנות’ שיופיעו וישמיעו דברי־הלל ושבח לכבודו ובמעמדו, מגייס כמה עשרות “נודניקים”, קהל רחמנא ליצלן, והוא עצמו יושב לו מדושן עונג על הבימה, מאזין לדברי־הכזב ומאמין כי אכן יוצר נכבד הוא. ולא זו בלבד, אלא שברוב “תמימותו” דואג הוא לכך כי למחרת היום תתפרסם בכל העיתונות כתבה מפורטת והרי לך “הוכחה” ניצחת, כי נתברכנו ביצירה אשר לא בא כבושם הזה. וקהל הקוראים התמים, לשמע ולמקרא דברים אלה, קונה את הספר וקורא. ואותו שוטה, אמן ההתראוּת הקלוקלת, המזוייפת, גא על הקוראים המרובים במניין.

לאחר אתנחתא קלה, הצית סיגריה חדשה, נשף מלוא ריאותיו עשן והמשיך:

היית פעם ביריד? הכול מכריזים על סחורתם, אף על סחורה הפסולה לאכילת כלב. והסוחרים המנוסים הללו מרבים כל־כך להלל ולשבח את סחורתם, שלא בלבד הקונים התמימים אלא אף הם, הסוחרים עצמם, משלים עצמם לרגע קל, כי אין שום גוזמה בהכרזותיהם וסחורתם היא עידית שבעידית ומצויים קונים תמימים, שהרעש והמהומה ודברי־הקלס מפתים אותם והם פותחים ארנקיהם לרווחה וקונים. אך יש כי בשובם לביתם ובשטחם את ה"מציאות" לנגד עיניהם של בני משפחתם, קופץ פתאום זאטוט אחד תמים, ממולח ובעל עיניים פקוחות ומגלה את כל האמת – הבד ישן ואכול עש, הגבינה מעלה סרחון, הקמח שורץ תולעים ושעון־הפלא אינו אלא מעשה־תעתועים.

כילה את דבריו, קרע לגזרים את כרטיס־ההזמנה ואת פיסות הנייר זרק בזעף אל תוך המאפרה המלאה וגדושה בדלי סיגריות ואפר.

* משהגעתי בבקרו של אותו יום שישי לבית־הקפה, מצאתיו יושב ומדפדף בעתונים. ברכתיו לשלום. חיוך רחב נשתפך על שפתיו וללא שהיות הרבה, כאילו זה עתה נפסק חוט שיחתנו, פתח ואמר:

נו, גם אתה בוודאי לעקסט די פינגער [מלקק את האצבעות] מן הפיליטונים הממולחים והמפולפלים של אותו סופר־עיתונאי, שלאחר הרבה שנות שתיקה וגניחה ועקימות־אף קם לתחייה והתחיל להצליף על ימין ועל שמאל. לכאורה, הריהו כותב בטעם ובהגיון ובשם הצדק, האמת והיושר ואף על פי כן נתקיים בו הכתוב “ומקום הצדק שמה הרשע”.

למראה סימן השאלה שנסתמן על פני הוסיף:

לא ירדת לסוף דברי ובכן אמשול לך משל: בעיירה רוסית פלונית חיה אשה אלמנה, רבקה האלמנה קראו לה. ענייה מרודה היתה, מטופלת בילדים הרבה ופרנסתה בדוחק ובצמצום. ופרנסתה מהי? מכירת טבק בסתר, שכן היה המונופול על הטבק בידי הממשלה והמסחר בו, על־ידי יחידים, נחשב עוון כבד מנשוא. הגוֺרדוֺבוֺי [השוטר] של העיירה, הממונה מטעם השלטון על שמירת החוק והסדר, קיבל “מתן בסתר” והעלים עין מעסקיה של אותה אלמנה ענייה מרודה. ואולם, יום אחד נתעורר אותו גורדובוי, אם משום שביקש למצוא חן וחסד בעיני הממונים עליו ואם משום שה"שלמונים" שקיבל לא הניחו את כיסו, גילה את עסקיה של רבקה האלמנה, תבעהּ לערכאות והללו הטילו עליה קנס גדול של ממון וכמה שנות מאסר. לכאורה, פעל הגורדובוי בשם החוק, הצדק והאמת. כלום לא כך דרשו גם נביאינו, להבדיל אלף הבדלות? האם לא תבעו הם השכם והערב “צדק צדק תרדוף” והעלו על נס “הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו?” ובכן מה חטאו ומה פשעו של אותו גורדובוי? – אלא, שהצדק שבשמו דיברו נביאינו היה צדק של אנשי־מעלה, צדק של נביאים, ואילו הצדק של אותו חדל־אישים הוא צדק של גורדובוי, של אדם חנף וצבוע ועל כן נתקיים בו: “מקום המשפט שמה הרשע”.

* בוא, לווני לבית פלוני, פנה אלי ואמר יום אחד בין־הערביים, עם סיום ישיבתנו בבית־הקפה. הבטחתי לבתי לבוא ולקחתה מן השיעור לפסנתר שהיא מקבלת אצל מורה לא־הרחק מכאן. תוך כדי הליכה נסבה השיחה על מוסיקה. אוהב אני, אמר, להאזין למוסיקה אבל רק ביחידות, לא ברשות הרבים. מוסיקה, כקריאה טובה, כאהבה, מחייבת התבודדות, התכנסות, ד' אמות של רשות היחיד. שאלתיו לתומי, אם הוא מאזין לקונצרטים המשודרים ברדיו. לשמע שאלתי לבשו פניו ארשת של תמיהה וקדרוּת ותשובה לא קיבלתי. לימים נתברר לי כי נכשלתי בלשוני. ומעשה שהיה כך היה.

ביום אבל השלושים לפטירתו הספדתי אותו ב"קול ירושלים" וראיתי חובה לעצמי להודיע על מועד השידור לרעייתו ליזה, כדי שתוכל להאזין. רעייתו הודתה לי באיגרת נרגשת מאד (מיום 19 ביולי 1947) ובה כתבה אלי בין השאר: – “היה זה חלומנו לרכוש לנו לכבוד יום הולדתו ה־60 של שטיינברג (שהיה צריך להתקיים ב־1 לספטמבר) מכשיר רדיו – אותו המכשיר המחסל כביכול את בדידות האדם – וכיוון שחלומנו לא התגשם יכול להיות שבלי מכתבך לא הייתי מאזינה”.

העוני והבדידות היו מנת חלקו והוא דבק בהם מדעת, מרצון ודומה – מתוך הכרה ברורה. “חיי אדם ללא עוני וללא בדידות” סח לי פעם “כמוהם כים ללא איי־יבשה, כחיים בלא שירה ובלא מוסיקה”. והלא כה שפך את יגון בדידותו בגבישי השיר:

אֲנִי מִמִּשְׁפַּחַת הַנְּזִירִים,

וְנֵזֶר שֶׁל מַלְכוּת עַל מִצְחִי,

זְהַב חֲלוֺמוֺתַי לֹא יוּעַם,

לֹא יָמוּת מְרִי רוּחִי הַנִּצְחִי – – –

וְחֻצְפַּת דּוֺר עָתִיד בִּלְבָבִי

וּשְׁיָרִים שֶׁל קְדֻשָּׁה עַתִּיקָה;

גַּם אֹהַב גַּם אֶתְעַב הַמְּנוּחָה,

הַבְּדִידוּת לִי טוֺבָה וּמְצִיקָה.