אין לך חביב בכל הגוף כעין

(ספרי, בהעלותך ד)

כבסיפוריו־רשימותיו כן גם בדברי־העיון והביקורת שלו, המכונסים בכרך הרביעי של כל כתביו (הוצאת “עם עובד”), עיקר כוחו של שופמן בכתיבה הזהירה, הנקיה מעודף של ביטוי ומכל הבעה מעורפלת ומשורבבת. בשני התחומים הללו גם יחד יודע הוא לתפוס את הנקודה העיקרית, הוודאית, הנצחית. ותכונה זו יסודה לא בנטייתו המיוחדת לחיטוט ולניקור, אלא בעצם הסגולה הנפשית לראות – אמן הראייה האכזרית, החריפה והחושפת.

דרך מיוחדת לו, לשופמן, להציץ אל נבכי יצירה, לעמוד על סוד נפשם של יוצרים ולרדת לעומקם ולחביונם של חזיונות ספרותיים. “קרני המישוש” שלו חדות הן וממורטות. אותו מאמר קדום: “אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו” ראוי לשמש מוֹטוֹ לכל משנתו העיונית. לא הכמות מפתיעה אותו. אין הוא מתפעל מבעלי היריעות הגדולות והרחבות, כי לא היכולת היא לו העיקר, אלא עצם הנתינה, טיבה, מהותה וערכה הפנימי. קנה־המידה היחיד שלו – אם יצירה זו או אחרת מעשירה את עולמנו ועד כמה ניחן היוצר בשאר־רוח, ברוח־הקודש.

אַנדרה ז’יד כותב במקום אחד: “קראתי ספר אחד, סגרתיו ושמתיו בארון הספרים. אבל היתה באותו ספר תיבה אחת, שאיני יכול לשכוח אותה. היא העמיקה מאד בלב, עד כי שוב אין בכוחי להפרידה ממני ומעכשיו איני עוד כאשר הייתי לפני שהכרתיה”. תיבה זו, “המעמיקה מאד בלב”, מחפש שופמן ביצירה, ומשגילה אותה, יודע הוא מאין כמוהו להעלותה על נס, לטפחה ולהחדירה אל לב הקורא. ואין הבדל אם אותה תיבה היא של טולסטוי או ביאליק, של פּטר אלטנבּרג או פּרץ, של בּרנר או איתמר גוֺלני, מחבר הספר “נפש ותהום”, שלדברי שופמן: “מהות אנושית מופלאה גלומה כאן; גבורה ושירה במקום אחד” (כל כתבי, כרך ד', עמ' 176). האמת הפנימית, הנפשית של היצירה היא לו עיקר ויסוד וקריטריון: “האמיתי מכיר את האמיתי בעד כל האסכולות והמרחקים…” (שם עמ' 37).

המשורר בלבד, בכוח או בפועל, אך הוא עשוי לדעתו לשפוט ולהעריך דברי־שירה, שכן: “השירה היא דבר שבחוש, ואם ‘חוש’ זה פגום אצל מישהו, או חסר לו לגמרי, שוב לא יועיל לו לחדור לנבכיה שום כוח מחשבה שבעולם” (שם, עמ' 74). בכוחו של חוש עליון זה חודר שופמן אל נבכיהן של יצירות־מופת, מציץ לתהומותיהם של יוצרים ורואה מסוף הנפש ועד סופה.

מתוך כמיהתו־חתירתו המתמדת אל התיבה הגואלת והמשחררת, אל השורה המזהירה בנקיונה ובשירתה, שנאה נפשו תכלית שנאה את הכתיבה לשם כתיבה, את הכתיבה הנמוכה, המנמיכה ומגמדת את היוצר והקורא כאחד. ואכן, סיגנונו ודרך הרצאתו של שופמן ראויים לשמש סמל ומופת – סמל הקפדנות על ליטושה של כל תיבה, על בהירותו של כל ניב ועל דיוקו וקיצורו של כל משפט.

הקיצור והצימצום הם נשמת יצירתו של שופמן המסַפּר והמבקר, קיצור שהוא בבחינת “מועט המחזיק את המרובה”, המקפל עולם ומלואו במשפט אחד. “היפאנים רק ענף־פרחים אחד הם מציירים, והוא אביב שלם”. דומה, כי משפט זה של פּטר אלטנבּרג, שאת כתביו הגיש לנו שופמן בתרגום עברי דק ומעולה, מרחף לנגד עיניו תמיד…

בדברי־העיון והביקורת שלו מפוזרים ביד רחבה הגיונות, המחזיקים את עיקרי השקפת־עולמו הספרותית־אסתיטית. כמה בינת־לב ועמקות־מחשבה הושקעו, למשל, באמרות כגון אלו:

– “המשורר מותח את השעון מבפנים, והאמן מושך במחוגיו” (עמ' 68); “סנטימטר אחד כי יחסר לו, לפייטן, כדי היותו משורר, הרי לבטיו ופרכוסיו קשים יותר מאשר אילו היה ננס גמור. הזוכרים אתם כיצד, בהיותכם נערים, רקדתם כנגד התפוח בשיפולי האילן, נוגעים ואינכם נוגעים בו? המגע המרפרף בראשי האצבעות הוא הוא המעביר על הדעת” (עמ' 82); “כוח היצירה בכל ספרות פוחת והולך עם התרחקותה מהיסוד הפילוסופי. הגות, הגות כבדה, צריך שתהא מונחת ביסודה של כל יצירה שהיא” (עמ' 138).

ויש אשר בכוחו של משפט אחד, בודד, ימצה את היוצר ויצירתו. בשורותיו המזהירות על ברנר הרואה כתב:

– “קברניט שסוקר באוקינוס הלילי את הקאטסטרופה המתקרבת בה בשעה שבירכתי הספינה, בטרקלין המואר, רוקדים הנוסעים טאנגו” (עמ' 132). האם אין משפט זה מקפל בתוכו מה שהעלו אחרים במסות ארוכות ובמחקרים גדולים?

שופמן המבקר הוא אמן ההגדרה הקולעת, איש העין והעיון הרואה לנפשם של דברים.