עייפתי מחרוזים, אכמה לחזון קדשך

(יוסף צבי רמון)

שירתנו החדשה נתברכה בלהקת משוררים, שמיטב שירתה – התפילה. המשוררים הללו רואים בחיים ובטבע, בתופעות שמחה ויגון, מעין מראות אלוהים. שירתם שקוייה עצב ורון, יאוש ותקווה, תוגה ונחמה, קובלנה וצידוק־הדין והיא רצופה נהי היחיד ובכי העם, אהבת העולם ואהבה האדם.

“מתי התפילה נשמעת? בעת שהנפש נכנעת” (תחכמוני, שער כ"ד). נפשם של המשוררים הללו כנועה תמיד, ע"כ שירתם־תפילתם היוצאת מן הלב נכנסת אל הלב. עם בעלי־תפילה אלה נמנים: יוסף צבי רמון, מאיר מוהר וברוך כצנלסון. אף שמות קבצי שיריהם: “כתרים” לרמון, “עין בעין” למוהר, “לאור הנר”, “בכור הדממה”, “מלב אל לב” לכצנלסון, רומזים על התייחדות והתכנסות, על התרפקות והתחטאות.

“ואני מתפלל לאמונה, לאהבה. לבי לשתיהן כאחת…” – – – “אלי, אהבתיך עד כלות נפש ואחריה”, שר י"צ רמון. ואנו מאמינים לו, למשורר. ממעמקי נפשו הפצועה והדווייה חצב את שיריו הקטנים – שירי־מזמור וגעגועים החדורים אש־דת. במקום חרוזים וצלילים יש בשיריו הקצרים והנמרצים השתפכות־נפש ענוגה, והוא קושר “כתרים” לקונו. כל מיתרי כנורו של י"צ רמון דרוכים ומכוונים למרום.

עם כניסתנו לשער שירתו של מוהר אנו עומדים מיד על טיבוֺ של המשורר, מהות שירתו ומקור יניקתה. גידולו וחינוכו היו בבית, אשר בו: “האור מבושם אמונה קנאית באל, באדם ובהוֺד־העתידוֺת”. לא ייפלא, איפוא, כי “סוד־אלוה” מרחף על אהלו תמיד, בשבתו אל דמי־פעלו. גדולים כיסופיו אל ראשית־חייו, אשר בה “האויר כקדם ספוג־תום וחלום”; אל מחוז החסד, הטוהר והיקר, אשר בו אל רחום וחנון ואל אותו דור של יראי־חטא וטהורי־לב, החרדים אל דבר ה'.

אמנם רק מדור אחד בלבד בספר שיריו של מוהר נקרא בשם: “בעול שדי”, ואולם מיתר זה הוא יסוד שירתו וסודו. הווייתו של מוהר היא זו של אחד הנושא בעול שדי באהבה וביקוד ושירתו חתומה בחותם של פשטות ותום, דביקות והתפעלות, הרגשת הסוד והפלא שבישות.

ברוך כצנלסון הוא משורר שקולו קול דממה דקה, היוצר את חרוזיו בחשאי ובאין־רואים, לאור הנר, – תחילה לאור הנר בין כתלי בית־המדרש ואחר־כך לאור ימיו השתולים במולדת. חרוזיו הם תפילה ופרקי־הודייה לבורא אשר האיר את מחשכי לבו ונתיבות חייו: “לא כפר פניך, אלוהים, איותה נפשי בתפילה, כי אם האיר בה חיי למען אדעם”.

צנועה משאלתו של המשורר: “אל תתנני נביא לגויים, אלוהים! רק שמוע דממתך בלילות איויתי” ומשאלת לבו ניתנה לו. דממת־עולם ושלוות־השקט מהלכות בין דפי שירתו והיא רצופה תום וענווה ובדידות “מקיר אל קיר”. הבדידות היא סם־החיים של שירתו ובה למד לראות “בעיניים עצומות”. בבדידות הכפר ובדומיית הלילה יצר המשורר את שיריו הנוגים־הטהורים, הזכים והבהירים כאגלי־טל, הרוטטים־צורבים כדמעות־אנוש. שירת כצנלסון היא שירת אדם “שאנן־עניו, בודד עם אלוהיו”, בעטוף לבו אמונה ובטחון.

“אין ציווי באמונה” הורה לנו שד"ל. האמונה, כתפילה, כשירה תלויה בלב. ואכן, טובה ההתייחדות עם קבצי־השירה הללו ושכמותם, הרוויים אמונה באלוהים, באדם ובעולם. יפה שעה של עיון בדברי־שיר, שיש בהם מצקון לחשו ומסוד שיחו של אדם עם קונו.