יש לי יראת־הכבוד מפני גבירים רוחניים.
- שטיינמן, במעגל הדורות, עמ' 197)
אליעזר שטיינמן הוא אחד ה"גבירים הרוחניים" המובהקים של דורנו. יבול־הקולמוס שלו מפליא ומדהים ומעורר רגשי התפעלות והוקרה. בסיפור ובחכמת־הכינוס, בעריכה ובתרגום ועל כולם – במסה, הוא איש־השפע ואיש־הסגנון למופת. אין הוא גורס את הקיצור והצמצום: “הכבוד והתהילה לאלה שטבעם לקצר משום שמקורם ברוך. אבל איני גורס פולחן התמציתיות” (צרור מפתחות, 227). שטיינמן נמנה עם בעלי היריעות הגדולות, שכל יצירתם אומרת רחבות ורווחה והרחבת הדעת, שפע ופריון רב; עם הללו, שהנחילו לתרבותנו בתי־מידות והיכלות מפוארים.
ואולם, יחד עם זה הוא גם אמן־ההגיונות. כל פרק מפרקי יצירתו ספוג ורווי גבישי־מחשבה שקופים ובהירים, אמרות תמציתיות וקולעות, הגיונות והגיגים מלוטשים, המקפלים בתוכם עולם מלא וניצוצות־ניצוצות, הניתזים מתחת לפטיש לשונו בהכותו על סדן המחשבה. כל מסה ממסותיו היא פרי שכל שופט ולב הוגה, פרי עיוּן־מחשבה וריכוז הנפש, בקיאות וחכמה – חכמת־חיים וחכמת־לשון. מעטים כמותו בדורנו הירבו ליצור מאמרי־חכמה ומטבעות־לשון. דומה, כי מסותיו הן ביסודן מעין פסיפס של אמרות־בינה, פניני־לשון, פיוט ומחשבה, פרי התבוננות וקורת־רוח שבהסתכלות בכבשונם של אדם ועם, עולם וארץ; הן מבריקות כאבני־חן מלוטשות היטב והן שובות את לבנו במקוריותן, בחריפותן, בריכוזן ובעמקותן.
ההגדרה הקולעת, שהגדיר שטיינמן את הצייר אלחנני, הולמת אותו עצמו ואת מסכת יצירתו: “רב־תנובות וגדל־תבונות. במקום שאתה מוצא את כוחו היוצר ודמיונו השופע, שם אתה מוצא גם את הגיונו הטוב ושיפוטו הבהיר” (כתבי א. שטיינמן, כרך א', 386).
הלקט שלפנינו הוא מתוך כתבי שטיינמן, המכונסים והמפוזרים (על־פני גליונות “דבר”, שנתוני “דבר”, כרכי “מאזנים” ועוד) ובו ארבעה מדורים: א) על החיים; ב) על היהדות; ג) על האמנות; ד) על האשה ועל האהבה. ואין בו, בלקט זה, אלא טיפה מים־תלמודו של חכם זה, שהוא כמעיין הנובע והמתגבר.
א. על החיים 🔗
– אין החיים טלית שכולה תכלת, אבל אין הם רק בקעת עצמות או עמק־רפאים ולא זירה של רמאים בלבד או גיא־חזיון שכולו ריקים ופוחזים.
– השכל הוא פנס קטן בתוך ים האופל; החיים הם הים.
– המסתורין הם מלט החיים, כוח המלכד את חלקי החברה. המסתורין הם חוט השדרה של קיומנו.
– האמונה נוטעת חיים.
– אדני האמונה הם אבני החכמים ואף אבני האמן.
– החכם שגיאותיו מרובות ואף קשות יותר משל השוטה.
– האדם בכרך הגדול מרגיש ביטול היש ודכאון, בדידות מעליבה, שעמום כפול ומכופל, פיזור הדעת ונמיכות הרוח.
– הגבורה האמיתית היא בתוך החיים.
– החיים נוצרו לשמחה. ניתן תפקיד לאדם: לאהוב!
– הגאולה לעולם ממקור הידידות תבוא.
– בשתיקה שותקים השניים, או הרבים, איש לנפשו, אך הדממה עוטפת נפשות רבות כאחת, הדוממות זו לתוך זו. קור לשתיקה, חום לדממה.
– אין דממה, שאינה הורה ללדת ניגון, ואין ניגון, שאין מקור־מחצבתו בדממה.
– הדממה היא השבת של הדיבור.
– הלב הוא אבי הצחוק והבכי, כי הוא מקור מחצבתם של השמחה והצער.
– כל התענוגות וכל הצערים עתידים אולי להיבטל, אך הדמעה לא תימחה עד עולם.
– עשרה בני־אדם היושבים יחד ודמעותיהם ניגרות מעיניהם, אף ללא אומר ודברים, שכינת האמת שרויה ביניהם.
– אמת שאינה מלאה, אינה אפילו פירור של אמת, אדרבה, היא שקר שלם.
– הדיבור מוגבל בדלת אמות שבין הפה לאוזן; הצעקה יש לה גבול כדי מרחק מסויים; אך הלחישה זוכה לקפיצת הדרך, היא מקרקרת קירות, עוקרת הרים ומבטלת מרחקים.
– יפים הם החלומות על שום שאינם רק חלומות, אלא בבואות של החיים בהקיץ.
– הבדיחה, החיוך, הדיבור הדו־משמעי הם שערים לבריחה מן האמת.
– אין מיישבים שממות ואין מקוממים נשמות אלא מתוך שמחה. בנין הארץ וזמרת הארץ חד הוא.
– אין אנו עומדים בתקופה של שינוי־ערכין, אלא של פינוי־ערכין.
– עולם של אתמול לא היה עולם טוב. הוא היה עולם רע, עולם של שיעבוד וניצול, עולם של קומץ עשירים והמוני עניים, של אילי הזהב והכסף מכאן ונפוחי־כפן מכאן. אך לא היה בו לב, שלא היה רשאי לשמור בתוך גנזיו אוצר הזהב הטוב. אוצר אהבת אדם באשר הוא נפש חיה, אוצר האמונה בכל אנשים אחים, אוצר טהרת האמונה בקדושת החיים, אוצר זה שבלב נשדד קודם כל, נרמס, הושמץ
– יש הגיון של אמת ואמת שבהגיון ושבחיים בפסוקו של אותו בן שסח אל אביו: אתה, אבא, דואג וחושש שמא ישתנה הכל, ואני דואג וחושש שמא לא ישתנה כלום.
– לא גלה היופי מבתינו ומבתי־נפשנו, אך היופי נעשה נעווה הדמות.
– ממון הוא לא רק ממון, הוא גם כוח, חשיבות, כיבוד וכיבודים.
– העבר מלך; ההווה עד המלך; העתיד דיין, אם כי לאו דווקא דיין צדק.
– אפשר להוכיח הרבה בשכל, אפשר ליישב הרבה על השכל, אבל אי־אפשר להעמיד הכל על השכל.
– הצער צועד כגנב וחודר דרך סדקים ומשרך לרוב את דרכו בדלת אחורית. השמחה מופיעה בשער הראשי ומהלכה קוממיות.
– בלי ידיד נפש אין תיקון לנפש ולא השלמה לאושר.
– האחים והחברים הם דרך הטבע, ואילו הידיד הוא כמעט מעשה־נס.
– הנעורים יש בהם שמינית מטעם הרגשת הנצח.
– אין אמת לכל. אמת לכל היא לולב היבש, ערבה חבוטה, גרוגרת סחוטה; היא תבשיל ללא מלח או מלח ללא תבשיל. האמת צומחת מתוך כל פרט ביחסו לפרט זולתו.
ב. על היהדות 🔗
– התנ"ך בלי התלמוד הוא כחרב ללא נדן.
– מה בצע בתיקון החול אם לא נעלה ארוכה לשבת החולה?
– כל הדורות ערבים זה לזה.
– יהודי הוא זה שנושא בחובו את זכר סבל הדורות של היהודים, אפילו אין הוא רוצה להעמיס על עצמו את סבל המורשה, ואפילו הוא מכריז ומודיע בפירוש שפרק מעל עצמו את המורשה. באמירה אין פורקים.
– צרה היא שאין עוד כוהנים גדולים, ומשנה צרה שההדיוטות נוטלים לעצמם כתר הכהונה הגדולה.
– לא אפחד מפני ההיכל השומם, כי אם מפני השעירים המרקדים בו.
– דור שאינו מעורה בנחלת האבות אינו מחזיק בעץ־חיים. ממילא אינו עץ, אלא עציץ, בשדרות הדורות.
– אין עם מתברך אלא ממקורו.
– לבנו חרב כפתחו של עולם לתורות כל עמי העולם וצר כסדק של מחט לגידולי־רוחנו.
– דברי ימי ישראל הם דברי ימי מאבקם לקיים את יחודו של היופי הנאצל.
– אדם מישראל הוא מושג ברור ומוגדר, דיוקן נאה, אוצר של אהבת הבריות ויראת שמים, רקיע מלא נשמות הדורות, חוליה בשלשלת היוחסין, ראשונה נעוצה באדם הראשון ואחרונה במלך המשיח, היכל החן והחסד.
– התנ"ך הוא איש־סודו של איש ואיש.
– פרקי החומש והנביאים והכתובים אינם פרקי־ספר, כי אם פרקי־עולם; הם חלק מהויות העולם המנסרות בכל יום ובכל שעה – – – הם יבשת חדשה המגדילה את מפת העולם ומרחיבה דעת האדם.
– בחביון נפשו של כל יהודי יושב ישעיהו בן אמוץ ועמוס הנוקד מתקוע.
– לא היה שבט, לא דור, לא אדם, בישראל, אשר לא נשא בסתר נפשו כזריחה גנוזה את מדינת היהודים.
– יהודים בלי מדינה הם אבק חוצות, מדינה בלי “נקודה יהודית”, כלומר בלי חזון הצדק שמחצבתו יהודית, עשויה להיות טיט היון.
– התרבות, או כוח היצירה, היא גולת הכותרת של הדיוקן הלאומי, הכוח הפועל בעם ועושה אותו חטיבה.
– ישראל הוא גוי־סגולה, שיכול להתקיים בעולם הזה כחטיבה מדינית ראויה להתכבד רק אם יהיו בו אנשי־סגולה רבים, גדולי־דעה וטהורי־מידות.
– אין אנו עם אלא בבתינו, בבית היהודי – – – אין אנו עם אלא בבתים לתורה ולתעודה. לכל הפינות שאנו פונים ברחבי תולדותינו הננו מוצאים את הבית הנתון בטבור חיינו, בלב אומתנו. בית יעקב. בית ישראל. בית המקדש. בית המדרש. בית התפילה. בית יוסף, בית אפרים ומנשה. חורבן הבית ובנין הבית. הבית הוא חוט השני של תולדותינו – – –
ג. על האמנוּת 🔗
– בטעות סבורים שהספרות, התיאטרון והסרט משקפים את החיים. האמת היא שהחיים משקפים את הספרות, את התיאטרון ואת הסרט.
– כל שירה היא דו־שיח עם הזמן.
– שירה וחיים הם היינו הך.
– השיר הוא האגדה של המציאוּת.
– פרק־שירה שאינו אפוף אוירה אינטימית ואינו חתום בגושפנקה אישית, אינו ראוי לשמו.
– פרוזה שאיננה אומרת שירה, אף פרוזה טובה איננה.
– לשון־מידות מגדלת אנשי מידות.
– נאה תפארת המליצה לתפארת אדם.
– האמנות היא משלוח־יד עצוב מאד, רצוף חרדות ופחדים ואכזבות. לכן הסופרים עצובים תמיד. אנשים עצובים אינם אוהבים זה את זה.
– הורים רעיונות, מהרהרים הרהורים, לשון הר. בשביל להגות דעה צריך להתרומם מעל לשטח. מחשבה שטחית היא דבר והיפוכו.
– שירה בציבור היא עניין נעלה, אבל אין יוצרים שיר בציבור.
– הבקורת מותרת רק מתוך מסירות־נפש.
– הבקורת מקורה האהבה, תכליתה הערצה ומגמתה הסברה נכונה בשביל לקרב כל יצירה שהיא חפצה ביקרה אל לב הרבים ואל השגתם.
– בכמוּת גופה יש משוּם איכות. יש לי יראת־הכבוד מפני גבירים רוחניים.
– ראשית אסתטיקה אמת, יושר, אמונה ברוח הקודש. יפה באמת רק מה שהוא גם קדוש.
– אין הנאה שאינה ניזונה מאיזה צער. אך הספר בלבדו נותן לנו מתקו בחינם. במתקו אין מרירות, בדבשו אין עוקץ.
– ממקור הצמאון לאין־סוף חוצבו השירה והאמוּנה.
– משורר גדול הוא איש העולם, אני נרחב, לא אדם העליון אלא אדם המעורה והמחובר, המשולב והממוזג ברוב נימים בתוך חיי העם.
– כל אמן לאמתו קורץ מחומר מתקני העולם.
– אין קריאה נכונה אלא אם כן יש עמה עיון־קריאה, לימוד ומאמץ, מעין נשיקת הנשמות ואין קריאה נאותה לתעודתה אלא אם כן יש בה מיסוד הדביקות.
– תום וענווה הם עיקרי מידתם של הספרים העתיקים. תום וענווה של הכנעה.
– עיקרה של לשון צורה ועיקרה של צורה נשמה.
– לשון מקור שוקקת סודות, רמזים, ניחושים.
– בינה ברוח הלשון תורה היא, שאין רבים מצויים אצל תלמודה.
– לא ניתן חוש הלשון לפייטנים דווקא, כל שכן שלא ניתן לבעלי ההלכה, אך ניתן הוא לבעלי…החוש, היינו, לחכמי הלשון.
– אם הסיפוּרים כבני אדם, האגדה כמלאכים, שיש להם כנפים.
– על האמת אפשר להתייגע רק ביחידוּת, בסתר, בלילה, בחושך, בגיהנום האישי, כן, בגיהנום.
– החיים תפורים בלי חוּטים. אין חייט התוֺפר את החיים; אך סיפוּר בלי חוט הוא כרועה בלי חליל, ככלי זמר בלי צליל, כפקעת בלי סליל.
– כמה מרובות הגזירות השוות בין משנת היצירה למסכת אהבה? כל פעם שהננו מדברים באחת מהן, הננו נדרשים מבלי משים אל נקודות דומות לה שיש בחברתה. מכאן ראיה נוספת לצד השוה שביניהן, היונק מפרשת קרבנות, הנסמכת לשתיהן. כשם שזו מזבח אף זו כך.
– אמן מתבטל חזקה עליו, שרוח הקודש נסתלקה ממנו.
– אמנים אפילו על פתחו של גיהנום הסבל אינם נעקרים משרשי מהותם.
– האמן מאמין שאלהים מתגלה אליו. בלי אמונה בהתגלות אין מסכת יצירה.
– אמנות גרועה מחקה את החיים; אמנות טובה מהוו חטיבת־חיים לעצמה.
– על שום מה מותר לבדוק מטעם השלטונות את החלב והחמאה ויתר צרכי אוכל שלא יזדייפו? ואילו כשאתה מחפש דרכי התגוננות מפני השופכין התרבותיים המזהמים את נשמות ההמונים, מיד מתמלאים חימה קדושה על הפגיעה בחופש הרוח כביכול.
– אין המעשים אלא עננים, ורק הסיפורים על אודותיהם יורדים עלינו כגשמי נדבות נושאי הברכה.
– מחשבות, שלא עלו מן הרחצה של פלגי דמעות, אין להן חן, אין להן טעם, ברק אין להן, יובש יש בהן. ממקור הדמעה שותה כל אמת.
– האופנה בחיי הרוח, או במובן הרחב יותר, בחיי התרבות, היא טשטוש גמור, רצח המקוריות. אין היא עוד בגדר תרבות אלא בבואה ותחליף שלה. לא עוד חזון בה, כי אם חזיון־שרב. טעמה לא מים חיים לשובב נפשות, אלא מים מלוחים, המצמיאים לעולם ואינם מרווים כל עיקר.
– מכל סוגי המבקרים, הטורחים בכרם הספרות, אם כעודרים ואם כגודרים, אם כבוצרים ואם כמנכשים, אם כמשקים ואם כממיינים, חביב ומקובל עלי המבקר – השר שירת הלל לענבי־חמד והמקדש בשמחה ובששון על יינם.
– חיים יש יותר בבעל־פה, מחשבות יש יותר בכתב. בדיבור מרובים השטין ובכתב מרוּבים בין השטין.
– אמנות היא עקשנות.
ד. על האשה ועל האהבה 🔗
– כי אֵם היא אמת, גולת הכותרת אשר ברגש אדם. אֵם היא אמונה.
– מאֵם בישראל מתחילה שירת הגבורה והכוח, תוכה רצוף הלל למנחיל הגבורה ולנותן הכוח.
– אוהב שאינו מוצא באהובתו את כל תשעת הקבים של יופי שירדו לעולם, טעון בדיקה, שמא אינו ראוי לשמו.
– ההגזמה היא שפת האֵם של האהבה.
– נשים יפות משתוקקות לפרהסיה כחמניות לחמה. נשים יפות, כאמנים, זקוקות לפרסום.
– האשה היא אשה לפי שיש גבר, וכל זמן שיש גבר בצדה, החולק לה מחמאות ומודיע לה את קסמיה וחמודותיה. ואם לאו – דעתה מתחלשת עליה וכוחה תש, חינה פג, הודה פונה.
– אנשים רבים נכנסים לעולם ויוצאים מתוכו, מבלי להיות כלל קרואים אל חג האהבה.
– החיבה היא בגד שמודדים אותו על גופים שונים. האהבה היא עצם הנפש.
– הנשים היפות באמת, שוב אינן עוד נשים, אלא יצור אנושי ממין מיוחד.
– את היופי אין לצייר, אין לשיר, אין לנגן. הוא מדבר בעדו. אין הוא מדבר כלל, אלא משתפך אל קרבנו באֵלם.
– אין שכינת האהבה שורה אלא מתוך שמחה.
– האוהב אינו יושב בטל, האהבה עצמה עבודת הקודש היא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות