מי המציא את האהבה? כמוה כשאלה מי המציא את האמת והשקר, את היפה והמכוער, את הדיבור והשתיקה, את הצדק והעוול וכיו"ב. אי־לכך תמהתי־גם־תמהתי לקרוא בפיליטון הנחמד של אורי קיסרי “מי המציא את האהבה” (“הארץ”, 29.5.64), את השורות הבאות: “מי המציא את האהבה? היסטוריון נודע כתב פעם, כי האהבה היא אמצאת המאה ה־12!” לא אדע מיהו אותו היסטוריון נודע, אך נרשה לעצמנו לחלוק על דעתו. האהבה איננה אמצאה, אלא טבועה ורקומה היא באדם מששת ימי בראשית; היא פרי רוחו ויצרוֺ של אדם הראשון. ויפה כתב הרמן כהן: “האהבה – היצר הטבעי האנושי ביותר, הנתון לו לאדם מלידה, הוא טעמו של האדם בעולם – היא היוצרת ומפרנסת את החברה האנושית” (כתבים על היהדות, עמ' 107).
גם בעולם האמנות שימשה ומשמשת האהבה יסוד מוסד ליצירות אנוש מימי קדם ועד היום. טול יסוד זה ממיטב ספרות העולם ונשמטה ממנה תשתיתה. מה דלה וכמושה, חסרת טעם וריח, היתה היצירה האנושית בכל ענפי הרוח, אלמלא יסוד האהבה – ממש כטבע ללא חתימת דשא, ללא צילו של אילן וללא מלמולו של פלג; כעולם ללא פרח, ללא צליל וללא הבל פיהם של תינוקות של בית־רבן. מי אם לא האהבה העזה כמוות והקנאה הקשה משאול הכתיבה את הדפים המזהירים ביותר, מימי הומרוס ועד ימינו? דפים הרצופים חרדות ופחדים, תקוות, יאוש ואכזבות. מי אם לא האהבה, בשיאי אושרה ובתהומות עצבונה ויאושה, העניקה לעולם את המוסיקה האלוהית והנשגבה של ענקי־הרוח כגון: באך, בטהובן, היידן, בראהמס, שופן וכיו"ב? ואפילו ספר־הספרים הנצחי שלנו, כלום לא היה יבש וקודר ונוקשה מדי אלמלא אותם סיפורי־אהבה המתנוצצים בו כאיים מוריקים בלב ים רוגש, כמו פרקי יצחק ורבקה, יעקב ורחל, שמשון ודלילה, בועז ורות, דוד ומיכל ועל כולם – שיר השירים!
רק בדרך נס נשתמר בידינו “שיר השירים” והוכנס לאסופת ספרי המקרא. קדם להחלטה זו, כנראה, ויכוח חריף על קדושת הספר. והלא כה שנינו במסכת “ידים” (פרק ג), העוסקת ברובה בדיני טומאת ידיים וטהרתן: “אמר רבי שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושניים זקן ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה (מינוהו ראש הישיבה ביבנה), ששיר־השירים, וקהלת מטמאות את הידים. אמר רבי עקיבא: חס ושלום! לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים, שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתנה בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קדשים”. כך פסק ר' עקיבא, גדול חכמי ישראל בכל הדורות, שעליו נאמר: “משמת ר' עקיבא בטל כבוד התורה, בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעינות החכמה” (סוטה, מט).
נעלה מכל ספק שר' עקיבא לא נתכוון לאליגוריה שבספר, כפי שביקשו הקדמונים לראות – אהבה שבין כנסת ישראל לאלוהי ישראל, אלא לשיר השירים פשוטו כמשמעו, שכולו ספוג ורווי להט־אהבה וקסמי־טבע והוא שיר־מזמור נצחי ל"אהבה עזה כמות". חושו הבריא של ר' עקיבא לחש לו שספר כשיר השירים, מרפא הוא לגוף ולנפש גם יחד.
הייפלא שדווקא ר' עקיבא העז לפסוק, בניגוד גמור לדעתם של חבריו החכמים, “שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קדשים?” אדם כר' עקיבא, שהוא עצמו נתנסה באהבה ארצית נשגבה ונאצלה, לא היה מסוגל לראות בשיר השירים ספר טמא. יתירה מזו: הוא אף לא היה מסוגל לראות בשיר השירים אגדה, אלא שיר מזמור לאהבה, שהיא אֵם כל החיים ושורש כל הבריאה; כשם שלא אגדה אלא מציאות מופלאה היתה האהבה שנתרקמה בינו לבין רחל, שנתקדשה לו בצנעא, בניגוד לרצון אביה העשיר, כלבא שבוע, שהוציאה מביתו והדירה הנאה מכל נכסיו, על שנישאה לרוֺעה צאנו. ורחל אשתו נשאה בגבורה נפשית עילאית את גורלה למען אהבתה הגדולה: בימות החורף היו ישנים במתבן והוא לוחש על אזנה: “אלמלי היה בידי הייתי נותן לך ירושלים של זהב” (מין תכשיט יקר שצורת ירושלים חקוקה עליו) והיא היתה מוכרת מקלעות ראשה ונותנת לו כדי שיעסוק בתורה!…
על השאלה מי המציא את האהבה? או מי המציא את שירת האהבה שבכל הדורות, זו שהיא כדברי סופר צרפתי נודע “אוֺר הלב”? על כך יש תשובה אחת – האדם! מימי קדם ועד היום לא היה לו לאדם כור־היתוך וכור־מצרף גדול מאהבה, אשר כמוה כאש העשויה להחריב עולמות, אך היא היא גם מקור האור והחום עלי־אדמות והיא היא המפרנסת ומפרה את היצירה האנושית.
אכן, צדק־גם־צדק “משורר האהבה” הגדול שלנו, שאול טשרניחובסקי, ששר:
עֵין הַשֶּׁמֶשׁ הֵם הַחַיִּים, וְהַחַיִּים אַהֲבָה הֵם;
וּבְאֵין אַהֲבָה שָׁם הַמָּוֶת, מוֺת־הָעוֺלָל מִבְּלִי אֵם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות