מקומה של האשה בחיי הסופר – ראוי למחקר מיוחד. טובי הסופרים הקדישו לרעיותיהם מבחר יצירותיהם. יש שגילו ברבים רגשי אהבתם, מסירותם ונאמנותם לרעייה (עיין איגרות ביאליק אל רעייתו) ויש שהקדישו להן את פרקי השירה העזים והלוהטים ביותר, הספוגים ורוויים אהבת־עולם וגעגועים (עיין, למשל, הפרק “זכרי אהבה” ב"דמויות קדומים" ובייחוד השיר “גינה” ב"ערוגות" ליעקב פיכמן). לב מי לא נרטט למקרא התיאור הפיוטי הנשגב והנלבב של פיכמן על פגישתו הראשונה עם רעייתו, “זאת האחת”, שבצילה חסו ימיו: "מוקף בדידות סוף־קיצית ושקוע בעבודה כולי, הופרעתי יום אחד אחר הצהרים ממלאכתי, שקרבה אל קיצה. מישהו דפק על דלת חדרי, וכשפתחתי עמדה לפני אשה צעירה, וביקשה מתוך מבוכה רשות “לגזול מזמני רגעי־מספר”. – – – אדמומית פרחה בפניה היפים מדי דברה אלי. התרגשותה לא פגה כל שעת השיחה. אבל מה שאמרה אמרה מתוך צלילות ולא בלי הומור – והיה זה אולי הקו המלבב ביותר באופיה, כפי שנתגלתה גם עם פגישה ראשונה. – – – האם גונב כבר אז ללבי, כי אירע עתה משהו שאין ערוך לו בחיי, – כי לשם פגישה זו, ולא לשם המלאכה החשובה ששקדתי עליה בכל לב, הובאתי לחוף פלאים זה? בהכרה ודאי שלא תפסתי אף שמץ מזה. אבל בלוותי אותה עד שער הגן, הבטתי אחריה, וכשדעכה בדמדומי הערב מגבעתה הבהירה, עוד עמדתי תחתי שעה ארוכה ורוחי נפעמה. וכששבתי אל חדרי, השתקעתי מיד בקריאה המחברת, כאילו חפצתי על־ידי־כך להמשיך בקרבתי את מציאותה של האורחת המופלאה (דמויות קדומים", עמ' 283–284).

ולא פחות מזה נרטט הלב מדמותו האבהית, המופלאה והאנושית של שלום־עליכם ומיחסו החם והנלבב אל רעייתו: “ומה יפו הליכותיו בקרב משפחתו עם אשתו, בת־לויתו בדרך חייו הקשים, ששמר לה בלבו כל ימיו אהבה תמה וחסד־נעורים. בהליכות אלו לא היה כלום מזיוף הרגש, מן ההתאמצות המעושה של ראשית הזקנה ללבות את ניצוצות הנעורים הדועכים. הוא התהלך אתה למן הימים הראשונים באמת ובלבב שלם, שופע חן וחסד עם רחמים רבים לגורלה, גורל אם משפחתו הגדולה בחיי־מצוק, וצלילי אהבה וחמלה אלו, עמוקים ונוגים, פועמים עד היום מתוך דברי צוואתו, כאקורד היותר נאה של מנגינת־חייו” (י. ד. ברקוביץ, “הראשונים כבני אדם”, ספר שני, עמ' רנב).

ויש המשורר אף מודה כי הרעייה היא שהצמיחה לו כנפי־שיר. והלא כה ישיר הלל בבלי: “מצדקת־שוא גאלת אותי מחטא נזירות, / מרשת עבר כבד־עול, ממצוקי־אימה – / חוננת אותי בכנפי־שיר, בגיל הנעורים – / את רעיה לי שופעת אור ואון כשדמה” (“את רעיה לי”). ומשורר אחר יצחק שלו מעיד על עצמו ועל סוד־שירו: “כי אם שקט ירד על השיר – משלה הוא השקט הזה / ואם אור – מאורה: / משלה חרוזי וקצבי, ואין שיר במסכת שירי / ואינו גם שירהּ”… (“אוחזת ענף שקד”, עמ' 112).

"כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא־שמחה, בלא־ברכה, בלא טובה, וכו' “, פסקו חז”ל – יוצר על אחת כמה וכמה. מי אם לא הרעייה עומדת על עריסתן של מיטב היצירות? מי עוד כמותה משמשת עד־ראייה ושמיעה ללבטי היוצר, למאבקו היום־יומי? מי אם לא הרעייה מלווה את הסופר בשעות של שמחה וצער, ברגעי חדווה והתעלות ובשעות של יאוש, בדידות ואכזבה ויודעת־גם־יודעת לשמוח, לנחם ולעודד?

זה לא כבר סחה לי אשת סופר נודע, שהלך לעולמו: שעה שאני יושבת ומעתיקה בזהירות ובהקפדה את דברי בעלי המנוח, שאני אומרת לכנס ולהוציא בקרוב, נדמה לי שאני משוחחת עמו. יתירה מזו – יש בי הרגשה שאין כמוני מבינה דברים אלה, אעפ"י שאליבא דאמת הם למעלה מכוח תפיסתי והשגתי, אם בשל תוכנם הרצוף עומק והגיון ואם בשל לשונם העשירה והדשינה.