“יראת ה' היא תתהלל” – זה דורו של ר'

יהודה בר' אילעאי. אמרו עליו, על ר'

יהודה בר' אילעאי, שהיו ששה תלמידים

מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה.

(סנהדרין, כ').

נזדמנתי למעונם של פרחי תלמידי חכמים בירושלים ונמצאתי למד, שגם בימינו מצויים תלמידים מדורו של ר' יהודה בר' אילעאי. בחדר שכולו ד' על ד' אמות מתגוררים שלושה סטודנטים. מראה החדר, ממש כפי שמתואר בסיפור הנודע “שירה” לש"י עגנון: “מיטתם רעועה ושולחנם שבור וכסאם חיגר”…

שלושתם בני כפר הם ופרנסתם בצמצום. האחד, מחלק עתונים בעיר בשעות הבוקר המוקדמות; השני, עובד כטבח באחת המסעדות שבעיר ואילו השלישי – שומר לילה במוסד לאומי. צעירים ורעננים הם, שופעי חיים ומרץ ופשטות טבעית ובעלי עבר מפואר בצה"ל. שקועים הם ראשם ורובם בתורה, כל אחד לפי נטיית לבו, חיים חיי צנע ומקיימים את הכתוב: “כך היא דרכה של תורה”.

סח לי אחד מהם, כשבת צחוק טובה מרחפת על שפתיו: פרוות כבשים אחת לנו, המשמשת לנו גם כסות לילה, נוסף על השמיכות, בחודשי החורף העז. בימי השלג שירד עלינו בחורף האחרון בירושלים שירתה אותנו באמונה. באחד הלילות, כשבחוץ השתוללה סופת שלג, יללה וייבבה ועקרה אילנות על שרשיהם, נחלקו הדעות: מי ילבשנה עם צאתו לעבודה? עד מהרה הגענו לידי מסקנה שזו מגיעה לשומר הלילה שלנו, שלא יאכלנו הקרח. עלינו על משכבנו בעוד חברנו ישב ליד השולחן ועיין בספר עד בוא שעת יציאתו לשמירה. אך מה הופתענו, אנחנו השניים, משהקיצונו משנתנו ומצאנו את הפרווה על מיטותינו. עם דמדומי שחר, כשנכנס חברנו קפוא ורועד מקור לאחר ליל־שמורים ארוך ומייגע, נזפנו בו קשות. התנצל חברנו ואמר: – “ריחמתי עליכם”!…