אין לך טעות גדולה מזו שילדים, ובייחוד הפעוטות, “מעכלים” כל סוג של ספרות ובולעים מכל הבא אל היד. האמת ניתנה להיאמר, שאין כמעט סוג של ספרות המחייב מידה כה גדולה של הקפדה, זהירות, שיקול־דעת והבנה עמוקה לנפש האדם והחי, הדומם והצומח, כספרות זו שנועדה לילדים בגיל רך, הקוראים בכוח, הקולטים פרקי ספרות ראשונים מפי אבא ואמא. אינסטינקטיבית אין נפשם הרכה, ביתר דיוק אוזנם הרגישה, קולטת סיפורים ושירים שאין בהם מיפי הדמיון, מחן ההמצאה, מפשטות הלשון, מברכת ההומור ומן ההזדהות השלימה והמוחלטת עם עולמם, שכולו עדנה ותום וחלום ושאיפה עזה להכיר את הסובב אותם.

אתה קורא באוזני הפעוט שיר קטן בן ארבעה או שמונה חרוזים בלבד, או סיפור קל וקצר, ועל נקלה תבחין אם הללו מצאו נתיב אל לבו אם לאו. נקלטו הסיפור והשיר בלבו, הריהו מבקש לחזור עליהם עשרות פעמים ואינו נלאה עד אשר הפכו ל"קניינו" והם שגורים על פיו. לא נקלטו – הריהו פוסח עליהם, מתייחס אליהם בשוויון־נפש ובביטול גמור, כאילו לא היו ולא נבראו. במקרה כזה אף הציורים הצבעוניים המרהיבים ביותר לא יצילו אותה “יצירה”, לא ישנו את דעתו ולא יבטלו את פסק־הדין שהוא מוציא עליה.

הפעוטות הללו “קוראים” למופת הם, נאמנים ואסירי־תודה. משגילו סיפור או שיר המדבר אל לבם, מיד אתה מבחין בברק שבעיניהם הנוצצות ובחיוך הרחב המשתפך על פניהם הקורנות מאושר ומשמחה – שמחת־חיים ושמחת־יצירה.

אלפים אם לא רבבות של פעוטות, שעמדו על טיבו של הקיפוד, למשל, לרוב אגב ביקור בגן־החיות, שמחו שמחת־אמת ונהנו הנאת־אמת משירה הנחמד של אנדה עמיר: “הקיפוד”, שנתברך בכל הסגולות הטובות של שיר ילדים מובהק:

רָצָה פַעַם הַקִּפּוֺד

עִם מִישֶׁהוּ לִרְקֹד,

אַךְ לֹא מָצָא לוֺ כָּל חָבֵר.

כֻּלָּם אָמְרוּ: הִנְּךָ דוֺקֵר.

מַה לַעֲשׂוֺת, מַה לַּעֲשׂוֺת,

כְּשֶׁקִפּוֺד רוֺצֶה לִרְקֹד?

הָלַךְ, הָלַךְ לוֺ כָּל הַיּוֺם

מִבְּלִי נוּחַ. מִבְּלִי דֹם.

הָלַךְ, הָלַךְ, פִּתְאֹם עָמַד –

וּלְבַדּוֺ רָקַד.

והוא הדין בשירו של רפאל ספורטה: “גור קנגור”, המצטיין בקיצורו, בציוריותו ובחינו הרב:

אֵי תָּגוּר,

גּוּר

קֶנְגּוּר?

לֹא הַרְחֵק

מֵחֵיק

אִמִּי

כִּיס אִמִּי

לִי קֵן

לָגוּר.

וְעַל כֵּן

זֶה שְׁמִי:

קֶנְגּוּר.

לשמחתנו העניקו כמה ממיטב משוררינו ומשוררותינו לילד העברי מפרי שירתם. אף על פי כן אין אנו עשירים ביותר בספרי־ילדים ובייחוד בספרי־שירה טובים לטף. לצערנו, מוצף השוק שלנו בספרי־ילדים תפלים וקלוקלים (וגם בספרי־לעז הרבה!), פרי רצונם ויומרתם של בני בלי־שם, שאין בהם שמץ של פיוט ודמיון והם פסולים בתכלית, ממש כמו, למשל, מזון מזיק – אם לא למעלה מזה. וכבר התריע על כך משורר ומחנך דגול יעקב פיכמן: – “אין לך ספרות בעולם שאינה מגדלת גידולים לא־נחוצים אלה, ואין אומה ולשון שלא נתברכה במניין של “משוררי־ילדים”, המצויינים כולם בזה, שככל שהם דלי־יכולת יותר, הם פורים יותר. החרדים לנפש הילדים נלחמים בכל כוחותיהם עם “פרודוקציה” שופעת זו, אבל לחנם. אהה! לעתים קרובות מאד, גם השגתם של המחנכים אינה מבוגרת יותר מזו של הקטנים, ובעזרתם הולכים ומתפשטים ספרי־ילדים מסוג זה ברבבות אכסמפלרים, והם הם הנועלים את הדלת בפני השירה הטובה” (“שירת ביאליק”, תש"ו, עמ' רסט–רע).

אילו, חס ושלום, גילו אבות ואמהות בישראל, שהמזון, שהם מגישים לילדיהם, איננו משובח – הביצים באושות, החלב חמוץ, החמאה מעלה עובש וכיוצא בזה, היו, ובצדק, מרעישים עולמות. אך יום־יום ושעה־שעה מלעיטים את ילדינו בספרות קלוקלת ואין פוצה פה. ואם יש מי שמתריע על תקלה זו, אין שומע לו. אמנם, ניתנה האמת להיאמר – מצויות־גם־מצויות כמה וכמה הוצאות ספרים השוקדות להגיש לילדינו, בגיל הרך, ספרים מובחרים ומעולים, בעלי תוכן מנופה ובצורה נאה ומושכת את העין ואת הלב, אך לעומתן מה רבו הספרים הקיקיוניים בעלי תוכן פסול, לשון קלוקלת, סיגנון גרוע, ניקוד משובש, הדפסה מרושלת, תמונות וציורים המטילים אימה ופחד בחוסר הטעם שבהם. ואתה עומד ותמה: האמנם הותרה הרצועה? האמנם אין סמכות עליונה שתקפיד על המזון הרוחני המוגש לילדינו הרכים? כיצד נחנך אזרחים טובים, קוראים נאמנים ואנשים בעלי טעם טוב ובעלי מידות נאות אם לא נגיש לילדינו, כבר בגיל רך, ספרות טובה העשויה להרחיב את הדעת, להעשיר את הדמיון, לטפח את החושים ולפתח את הטעם הטוב? הפתגם העממי אומר: “האדם הוא מה שהוא אוכל”. על כך יש להוסיף – וגם מה שהוא קורא, ובשנות חייו הראשונות דווקא!

על כן, יבורך כל מאמץ וכל תכנון, ממלכתי או פרטי, להגיש לילדינו ספרות טובה, מעולה, בחוּנה ובדוקה, פרי רוחם של מיטב סופרינו ומחנכינו, שהם ורק הם בלבד עשויים לרדת לסוף אימרתו הקולעת של מארק טווין: – “הגעתי לכלל הכרה, שכדי לכתוב סיפור לילדים, יש לכתוב אותו כך, שיעניין לא רק ילדים אלא גם אנשים שהיו פעם ילדים”. במלים אחרות: ספרות, שאינה יפה לגדולים אף לקטנים היא פסולה!

שומה עלינו לחבב את היצירה העברית על ילדינו מקטנותם. ספרי־ילדים טובים הם הערובה היחידה לגדל דור של קוראים טובים ונאמנים, שיהיו קשורים בעבותות־אהבה אל מעיין יצירתנו.